לכבוד יום הבחירות, חזרנו למחקרו של האנתרופולוג שלמה דשן על מנת לחשוב מחדש על המשמעויות הסמליות של האותיות שעל פתקי ההצבעה. דרך מבט על תעמולת הבחירות בקרב יוצאי צפון אפריקה בשנות השישים והשבעים, ועל המאבקים סביב אותיות המפלגות בבחירות הנוכחיות, הוא בוחן כיצד סימנים טכניים הופכים לסמלים טעונים במשמעות דתית, פוליטית וחברתית. בעקבות דשן, שני
האנתרופולוג אורי מאוטנר, עמית באקדמיה ע״ש פולונסקי במכון ון ליר, כותב תובנות מעבודת השדה שלו בקרב מזרחים מסורתיים ברמלה ועל הניכור של רוב בני שיחו מהאופוזיציה ומהמחאה כנגד הרפורמה והממשלה. בעקבות עבודתו הוא טוען שכל עוד חלקים מובילים במרכז־שמאל אינם רואים במזרחים מסורתיים בפריפריה ציבור בעל עמדות מובחנות, ואינם פונים אליהם באופן משכנע כאל שחקנים
איך סיפור קצר על תור של אנשים יכול להסביר את בחירת טרמפ לנשיא ארה"ב? מה הוא סיפור עומק ואיך הוא יכול להסביר לנו עוד דברים על החברה שלנו? לקראת הבחירות, דקל גלעד (סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית) כותב על "סיפור עומק" שטבעה ארלי הוכשילד. הכתבה היא חלק מתוצרי הקורס "בחזרה לציבור: הנגשת
כיצד אפשר להחזיק יחד מחויבויות אוניברסליות וחובות הנובעות מהמיקום הפוליטי המסוים שלנו? האם חשיבה מוסרית יכולה להוביל לפעולה פוליטית, או שהיא מסתכנת בהפיכת אי־הוודאות עצמה לשיתוק? ומה המשמעות של המילים שאנחנו בוחרים, וגם של אלה שאנחנו נמנעים מלבחור, כאשר אנחנו מתארים אלימות? יעל עשור (האוניברסיטה העברית) כותבת לבחברת האדם על מאמרה החדש שפורסם בכתב העת
מתי בפעם האחרונה ישבתם מול רופא בלי שחיפשתם קודם את התסמינים שלכם ברשת? עבור רובנו מדובר בפעולה שגרתית, אך עבור מי שמתמודד עם מחלה כרונית חיפוש תכוף אחר ידע הופך למעין משרה מלאה. השיח הרפואי והציבורי של ימינו נוטה להריע לתופעה הזו, המכונה "העצמת מטופלים" (Patient Empowerment), ורואה במטופל האקטיבי מודל אידיאלי. סוכנות (Agency) של
איך אפשר לחקור חברה שהחוקרת חלק ממנה? האם אפשר בכלל להיות "אובייקטיבית" כשהמרואיינות במחקר הן מהתרבות והקהילה של החוקרת? השאלה הזו עומדת בלב המאמר של אבתסאם ברכאת (החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת), סוציולוגית שחוקרת שנים ארוכות את חייהן של נשים דרוזיות בישראל. המאמר "חוקרת ילידה: בין שייכות לזרות" פורסם באסופת המאמרים "של מי השדה
ברכות לצופיה מאלב על אישור עבודת הדוקטורט שלה שנכתבה בהנחיית פרופ' תמר אלאור בממחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. העבודה עוסקת בקבוצת גברים דתיים שרוקדים ביחד מחול עכשווי ומראה איך הרקדנים משתמשים בגוף שלהם כדי לחבר בין עולם הקודש לעולם האומנות. . המפגש שלי עם גברים דתיים שרוקדים באופן מקצועי הייתה כמעט מקרית. נתקלתי בהם במסגרת
כיצד נשים יהודיות בישראל הנושאות נשק אישי, מתנהלות איתו במרחב הציבורי? בהתבסס על ראיונות, תצפית משתתפת במרחבים הקשורים לנשק, וניתוח של פורומים מקוונים המיועדים לנשים בלבד טוענים מאיה מאור, נחמיה שטרן, גיא נגר ועוזי בן שלום, שנשים אלו בוחרות לרוב להסתיר את הנשק שלהן כפרקטיקה חברתית ומוסרית. נחמיה שטרן, ראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל,
משה שוקד (פרופ' אמריטוס באוניברסיטת תל אביב ומבכירי האנתרופולוגים בישראל) כותב לבחברת האדם על המאמרו החדש "מחקר אתנוגרפי בנסיבות חריגות: החוקר במעמד של משתתף בקהילת הנחקרים" שפורסם בסוציולוגיה ישראלית. המאמר מציג מצב מחקר אתנוגרפי ייחודי שבו החוקר הוא "תצפיתן" אבל גם "יליד" במחלקת שיקום בבית חולים בעקבות תאונת דרכים. . המאמר מהווה מסמך עדות לימים
דניאל זוהר (כיום דוקטורט לאנתרופולוגיה ב-London School of Economics), כותב על מאמרו החדש שפורסם בכתב העת HAU: Journal of Ethnographic Theory. המאמר "לחשוב דרך טביעות ידיים על קברי קדושים: אונטולוגיה פוליטית של ארטיפקטים טקסיים בזִיָארָה של הבדואים של הנגב" הוא פרי שנתיים של מחקר עם בדואים תושבי הנגב, חיות המשק שלהם, האבות הקדמונים שלהם, והתרבות
ב־3–4 ביוני יתקיים הכנס השנתי ה־54 של האגודה האנתרופולוגית הישראלית. השנה נושא הכנס משקף באופן מדויק את הרגע הנוכחי: "שגרה ומשבר: אתנוגרפיה של יצירת משמעות במצבי חירום." לקראת הכנס, רוית תלמי-כהן, נשיאת האגודה האנתרופולוגית, כותבת לבחברת האדם על האופנים שבהם מצבי חירום מתמשכים מחלחלים אל תוך היומיום, על החיים בתוך תנאים של אי־ודאות מתמשכת, ועל
מה קורה לחקלאות ולתרבות החקלאית כאשר אנרגיה סולארית הופכת ליותר משתלמת מהחקלאות עצמה? לרגל חג שבועות, שהוא גם חג הקציר והביכורים, כותב לירון שני על השינויים בחקלאות בערבה ועל המעבר ההדרגתי מחקלאות אינטנסיבית לייצור אנרגיה סולארית. במאמר שפורסם בגליון מיוחד שהוקדש לקיבוצים ומושבים, מתאר שני (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בעברית וצוות בחברת האדם) את השפעת הגלובליזציה
גדי ניסים (המרכז האקדמי רופין) כותב לבחברת האדם על מחקרו החדש "ועד הבית: 'הכלכלה המוסרית' של מאבקי עובדים בישראל." המחקר עוסק באופן שבו מתנהלים ארגוני עובדים ומערכות השיח במערכות יחסי העבודה בישראל. לאחר שנים של דעיכה, התארגנויות העובדים חזרו למרכז הבמה. עבור רבים מאיתנו באקדמיה, גל זה סימן תקווה להתגבשותו של "מעמד למען עצמו". אולם,
מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים במלחמה דרך המסך? אורי דורצ'ין כותב במיוחד ל-"בחברת האדם" על נקודת המבט שמעצבים עבורנו צילומי האוויר, תיעודי התקיפות והפרשנות התקשורתית המלווה אותם מאז השביעי באוקטובר והמערכה מול איראן. דרך השוואה בין מבטם של טייסי קרב, חיילי שדה וצופים מן הבית, בוחן דורצ'ין כיצד מרחק פיזי וויזואלי מעצב גם מרחק רגשי
ברכות לאירית קוסקס, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה ובתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן על זכיתה בפרס ורבלובסקי לעבודת מוסמכת מצטיינת בחקר הדתות על עבודתה שכותרתה "חיית גאולה: פרקטיקות לגאולה נשית בחסידות חב"ד בישראל". העבודה, שנכתבה באוניברסיטת בר אילן בהנחיית פרופ' נסים ליאון, בוחנת את השפעת המפגש שבין האישה לגאולה בחסידות חב"ד, על עיצוב זהותה העצמית
איך המחאה נגד רצח נשים הצליחה לפרוץ אל המיינסטרים הישראלי? אילו תפיסות של ביטחון, הפקרה ואחריות מדינתית עיצבו את השיח הציבורי סביבה ומה היו ההשלכות של המסגרות השונות שהתפתחו בתוכה? באנתרופולוגיה לשבת תניא ציון־וולדקס (האוניברסיטה העברית) ותמר בן דוד (אוניברסיטת לונדון) כותבות על מאמרן החדש, "״דם נשים אינו הפקר“: ניתוח ביקורתי של תפיסות ביטחון ואופני
תאיר קרזי-פרסלר כותבת לבחברת האדם על כנס "גבריות ופמיניזם בזמנים לא יציבים: משבר, התנגדות, התחדשות" שיתקיים ב12 במאי באוניברסיטת בר-אילן. הכנס הזה נולד מתוך הצטברות של שאלות, של אי־נחת, של שיחות מסדרון, של מחקרים שקשה היה לקרוא אותם בלי להרגיש שהם נוגעים בעצבים חשופים של העת הנוכחית. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב
ברכות לעמליה סער (אוניברסיטת חיפה) על פרסום ספרה החדש: "אלם: מה חוסם ישראלים מלהכיר באלימות של ישראל ולהתנגד לה?" שיצא בהוצאת פרדס. הספר הוא מסה פוליטית אינטלקטואלית שמנסה לפענח את השאלה למה הישראלים חפצי החיים – אלה שאינם שותפים לחזון האוטופי-אפוקליפטי של הימין המשיחי שרואה במלחמה המתמשכת "נס" ובדם הנשפך קורבן ראוי – לא מסוגלים
מה בין ״היורדים״ של שנות ה80 למהגרים מישראל של היום? במבט קצת אחר על יום העצמאות כותב משה שוקד, ממקימי המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומבכירי האנתרופולוגים בישראל, לבחברת האדם על הפער בין המחקר שלו על "היורדים" משנות ה80 לאלו הבוחרים להגר מישראל בימים אלו: ״לאחרונה מופיעים בעיתונות בעקביות תיאורי הקהילות המתגבשות של ישראלים
אנחנו רואים אותם בכל מקום, ואולי כבר התרגלנו לנוכחותם שהציפה בשלוש השנים האחרונות את המרחב הציבורי בישראל: סטיקרים להנצחת נרצחי השבעה באוקטובר וחללי סבבי המלחמות שבאו בעקבותיו. הסטיקרים הללו תועדו בשלל במות – מטורים בעיתונות וכתבות בטלוויזיה ועד שירים – ובמקביל חוקרים ממגוון תחומים החלו לבחון את היבטיה השונים של התופעה. עידו רמתי (האוניברסיטה העברית)
איך פילנתרופים המשתייכים לאליטה הכלכלית מתמודדים עם עמדות הציבור כלפי מניעיהם? ומה ניתן ללמוד מכך על אי שוויון ודומיננטיות? ד״ר נטע כהנא (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ׳ הלל שמיד (האוניברסיטה העברית) כותבים על מאמרם החדש שהתפרסם לאחרונה ב-Social Problems ועוסק בסוגיה של טענות הכרה דרך המקרה האמפירי של פילנתרופית עלית בישראל. . אי שוויון אינו מתבטא רק
בשבועות האחרונים, הטרור היהודי בכותרות. אנחנו שומעות על הפוגרומים, קוראות לעתים עדויות של קורבנות ואולי משתתפות בשיח איך-הגענו-עד-הלום. אבל רוב הציבור הישראלי אינו מכיר את המציאות היומיומית בכפרים ובקהילות, במקומות שעדיין לא גורשו ונבזזו, שתושביהם עדיין לא הוכו או נורו. אנשי הקהילות האלה, וגם בעלי החיים שלהם, חווים מציאות מורטת עצבים כבר תקופה ארוכה. המציאות
מי נחשב למומחה? האם ידע שנוצר על ידי נשים זוכה לאותה הכרה כמו גברים? ואיך כל זה קשור לנשק במדינת ישראל? עמליה סער כותבת על המאמרה החדש ביחד עם שרי אהרוני : " Feminist Vernacular Security Expertise and its Aftermath: A Dialogue During War" שעוסק בקבוצה פמיניסטית יהודית-פלסטינית ייחודית בשם חיים ללא נשק, שמתנגדת להפצת
ד"ר אופיר שפר כותבת לבחברת האדם על שיחה עם מאהר אבו כף, מורה צעיר מהחברה הבדואית בנגב. מתוך ניסיון מחקרי שלא הושלם, נותרה שיחה אחת שמאירה את חוויית החיים של צעירים בדואים בישראל. דרך המפגש עם מאהר מתבוננת שפר במתח שבו חיים צעירים בדואים כיום, ובפער שבין האופן שבו הם רואים את עצמם לבין האופן
הטיעון התרבותי כהסבר למספר האדיר של רציחות ולפשיעה במגדר הערבי (יותר מ50 נרצחים מתחילת השנה), חוזר שוב ושוב במאמרים, נאומים ודיונים בנושא, ממש נושא לאנתרופולוגיה. אבל האנתרופולוגית ד״ר אילת מעוז מראה במחקריה את הסכנה בטענה שהכל תרבותי: ״האלימות בחברה הערבית היא קודם כול, ולפני הכול, עניין תרבותי״, כותב קלמן ליבסקינד במקור ראשון, ״זו שאלה תרבותית״
איך להסביר את המדיניות של ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים שמקדמות שילוב כלכלי של האזרחים הפלסטינים בתוך גל עכור וגואה של הדרתם האזרחית המתגברת? איך משלבים – בלי באמת לשלב? עמליה סער כותבת על הספר "שילוב מתוך הפרדה: האזרחים הפלסטינים בישראל בכלכלה הניאו-ליברלית" בעריכת מיכאל שלו: באיחור אלגנטי של שנה, בערך, אני רוצה לכתוב כאן
ברכות לחמדת גולדברג על אישור עבודת התזה שלה שנכתבה בהנחיית רפי גרוסליק במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. התזה עוסקת בדרך שבה פרקטיקות קולינריות משמשות לבניית שייכות קולקטיבית החוצה גבולות ובאופן שבו "אנו – מוזיאון העם היהודי" מקדם באמצעות השימוש באוכל תפיסות של "ניאו-עמיות יהודית" – מודל המשלב עמיות יהודית ולאומיות ישראלית. . לאחר יותר
גל לוי, חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה, למדעי המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה כותב לבחברת האדם על מאמרו החדש שבוחן את היחס לערבים-פלסטינים בישראל ובזירה הדיגיטלית ואת האופנים בהם מעורערת (ואף נמחקת) אזרחותם: ארבעה ימים לתוך מה שהתפתחה להיות המלחמה הארוכה והאכזרית ביותר בה ישראל מעורבת – מלחמה שבין אם נגדיר אותה כמלחמת ג'נוסייד או לא, מתאפיינת
ד"ר אורי מאוטנר החל לאחרונה לשמש כעמית באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר שבירושלים. לפני כן, מאוטנר היה עמית מחקר ומרצה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת קיימברידג'. מחקריו עוסקים במפגש שבין האנתרופולוגיה של הדת, האתיקה והפוליטיקה. פרויקט המחקר הנוכחי שלו מבוסס על עבודת שדה מתמשכת ברמלה, שם התגורר במשך כ־14 חודשים ב־2024–2023. המחקר בוחן יחסי שכנות בין יהודים
ד"ר רוית תלמי־כהן כותבת לבחברת האדם טקסט אישי־אתנוגרפי על שפה, הקשבה, והאפשרות להבין גם כשהמילים אינן מספיקות, בעקבות חוויותיה בכנס האנתרופולוגי העולמי שהתרחש לאחרונה בגואטמלה: לפעמים האנתרופולוגיה מתחילה דווקא במקום שאיש לא סימן אותו כמקום של ידע. לא במושב הראשון של הכנס, לא מול מצגת או רשימות ביבליוגרפיות, אלא ברגע שבו שני מבטים נפגשים. כך
רפי גרוסגליק, אריאל הנדל ודניאל מונטרסקו כותבים לבחברת האדם על מסע הבלדי – מושג טעון של טעם, זהות וגבולות בישראל/פלסטין. דרך חומרי גלם, מאכלים, דימויים וסיפורים אישיים, הם עוקבים אחר גלגוליו של ה"בלדי" — מהמטעים בגדה המערבית ועד למסעדות שף בתל אביב — ובוחנים כיצד קטגוריה חקלאית-קולינרית הופכת לשדה מאבק פוליטי, כלכלי ותרבותי. החוקרים מראים
בעקבות הסרטון "הלם קרב" שהעלה הסטנדאפיסט אודי כגן לרשתות החברתיות, ד"ר יעל סקורקוביץ כותבת ל"בחברת האדם" על התביעה להכרה ונראוּת רגשיים בשדה של פוסט טראומה ומצוקות נפשיות. בסרטון, המהווה קטע מהופעת סטנדאפ, כגן משתף את הקהל בהתמודדותו האישית עם הלם קרב בעקבות שירותו הצבאי כלוחם. הקטע זכה לכחצי מיליון צפיות ביוטיוב ולסיקור תקשורתי נרחב. אז
יוליה לרנר כותבת ל"בחברת האדם" על פרויקט התכתבות בין סטודנטית למשפטים במכללת ספיר לסטודנטית למשפטים מעזה. הפרויקט, שיזם כתב עת צרפתי, הגיעה לשיאו עם מפגש של השתיים בפריז ופורסם כספר. לרנר מסבירה לרנר מסבירה כיצד מכתביהן הפכו ממחווה אישית של היכרות והקשבה למסמך תרבותי ופוליטי, ועל האופן בו הוא התקבל במדינות שונות: בתמונה הראשית: עטיפת
הכלנית נבחרה ב2013 לפרח הלאומי. היא עמדה כמוקד חג ונוף ב"דרום אדום" ובמרחבים אחרים, ובאוקטובר 2023 נצבעה באדום של דם וּפחד. עם פרוץ המלחמה היא ניצבה לפתע מול החרב – לא רק כפרח אלא כהתרעת מצפון: עד כמה מוכנה החברה הישראלית להקריב את הערכים ההומניים שלה בשם הכבוד הלאומי והמאבק? כחלק ממדור #צו_השעה כותבת ד"ר
עמליה סער כותבת לבחברת האדם, במסגרת מדור "צו השעה", על תהיות מוסריות שעולות בעת הנוכחית ומביאות אותה כאנתרופולוגית לבחון את עמדתה של ישראל. באמצעות מושג ה"בזות" היא בוחנת את כינונו של הסובייקט הישראלי ומצביעה על כך שהיחס אל הפלסטינים, המגלם תערובת של דחייה ומשיכה, חושף תהליך של התפוררות מוסרית ותודעתית בחברה הישראלית עצמה: השאלה איך
מה הן ההתמודדויות היומיומיות של נשים פונדקאיות? מה הן החוויות מהמסע הארוך הזה – החל מקבלת ההחלטה, השיחה עם בן או בת הזוג, מערכת היחסים עם ההורים המיועדים. ספר קומיקס חדש מספר בדיוק את הסיפור הזה. היומן האתנוגרפי A Tale of Two Surrogates: A Graphic Narrative on Assisted Reproduction (Penn State University Press, 2025) שיצרו
רפי גרוסגליק ואנדרה לוי (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב) כותבים לבחברת האדם על מאמר חדש שפרסמו בכתב העת Food and Foodways, שכותרתו Culinary Versatility and the “Mufletization” of Israeli Mimouna Rituals. במאמר עוקבים גרוסדליק ולוי אחר השינויים הקולינריים שחלו במימונה במסעו של החג ממרחב למרחב (ממרוקו לישראל) ומזמן לזמן (מההיסטוריה הקדומה של החג במרוקו, עבור דרך שנות
על רקע תהליכי גלובליזציה שעברו על ההשכלה הגבוהה וההישענות ההולכת וגוברת על מדדים כמותיים בינלאומיים, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בישראל נוטים בעשורים האחרונים להתאפיין במבט החוצה – בעיקר לארצות הברית. נטייה זו מקבלת ביטוי בנושאי המחקר של הקהילה המחקרית המקומית, בשפות הכתיבה של החוקרים, במרכזי ההכשרה שלהם ובפעילותם הציבורית. אבל מה המשמעות של שינויים אלו? האם לסוציולוגיה
תמונה ראשית: מסע הלוויה בירושלים של החטוף הרש גולדברג פולין שנרצח בעזה. צילום: יוסי זמיר, מתוך אתר שתיל סטוק. ההלוויה היא רגע שמסמן את סוף החיים – אולם מה מתרחש במקרה בו המוות מדווח, אך אין הלוויה משום שהגופה חטופה? מאמרו של אורי כץ "'ואולי כולם טועים"' נקרופוליטיקה של הבניית מוות ואי־מוות ביחס לחטופים מתים"
ברכות לנתליה גוטקובסקי על פרסום ספרה struggling for time! הספר האתנוגרפי, אשר פורסם בהוצאת סטנפורד, עוסק בזמן ככלי פוליטי המארגן את המדיניות החקלאית-סביבתית והשדות החקלאיים, כמו גם את היחסים בין המדינה לחקלאות אזרחיה הערבים-פלסטינים. הערב (שני, 24.3) תתקיים השקת הספר ב"בית של סולידריות" בתל אביב-יפו. גוטקובסקי כתבה לנו על הספר ועל ההשקה שלו: ״בתוך צוק
ד"ר עזרי עמרם מלמד בימים אלו במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה סנטה קרוז (UCSC) במסגרת היותו עמית הוראה של המכון ללימודי ישראל (Israel Institute). בכנס על חופש אקדמי שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון בינואר האחרון, שיתף עמרם במחשבות על חופש אקדמי מתוך חוויותיו בקליפורניה, כישראלי ובפרט כחוקר של ההיבטים התרבותיים והחברתיים של הסכסוך הישראלי פלסטיני: ״זה היה
לרגל צאת ספרה החדש של פרופסור מירב אהרון גוטמן "עומדים בפני עצמם – על סוציולוגיה עירונית ומזרחיות בישראל" ומתוך עניין רב בעבודתה המחקרית, ערכה עימה רותם קליגר חליוא ראיון מעמיק על חייה ומחקריה. לאורך הראיון, משוחחות אהרון גוטמן וקליגר חליוא על עירוניות, מזרחיות, אקטיביזם אקדמי וסוציולוגיה ביקורתית. יבנה, שנות ה80 המאוחרות. פרופ' מירב אהרון גוטמן,
בן בורנשטיין, פוסט דוקטורנט במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית, והמנהל האקדמי של תמת אתגר החיים המשותפים במכון ון ליר, כותב לבחברת האדם על עבודת הדוקטורט שלו שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ' ניסים מזרחי ופרופ' הדס מנדל, בה הוא שאל "איך ניתן להבין את ההשלכות של האלימות הפוליטית
צילום תמונה ראשית: יוסי זמיר. מתוך אתר שתיל סטוק. אריאל הנדל ומורי רם כותבים לבחברת האדם על מאמרם (שהתפרסם בזמן הזה ובPolitical Geography). רם והנדל עוסקים במשמעותו הסמבולית והפיזית של בית, ומתוך כך מתמקדים בהרס הבתים הנרחב ברצועת עזה במהלך המלחמה כחלק ממנגון השליטה הישראלית, ובהרס הבתים גם לאחר ה7 באוקטובר – ושואפים להתחקות אחר
בימים אלו (1-30 בנובמבר 2024) מתקיימת באגודה האנתרופולוגית האירופאית (EASA) הצבעה על הצעה להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים. חברי האגודה שהעלו את ההצעה הסבירו שהם מעלים אותה על רקע מה שהם מכנים הפרות זכויות האדם השיטתיות המתמשכות בפלסטין ופשעי המלחמה, הפשעים נגד האנושות ורצח העם המבוצעים על ידי ישראל ברצועת עזה. ההצעה קוראת לחברי האגודה: המקבילה
אילו תהליכים תרבותיים וחברתיים הובילו להפיכתם של עולים אשכנזים שהגיעו ארצה לאחר השואה למסמני הדגם ה"כלל־ישראלי"? מה היו האתגרים שעמדו בדרכם? וכיצד תוכנית טלוויזיה משנות ה-80 וה-90 עוזרת ללמוד על החברה? רותם לשם כותב על ספרו החדש "כיצד האשכנזים הפכו לישראלים?" שיצא בהוצאת למדע עיון/מכון בן גוריון: הספר מבוסס על למעלה מ-50 ראיונות שערכתי עם בנות ובני שלושה דורות
על רקע האכזבה והחשש מתמונת העולם הכוזבת שמציגות הפרדיגמות הקיימות, מיכל פרנקל, פרופ׳ לסוציולוגיה באוניבירסיטה העברית, מציעה כינון של פרדיגמה חדשה לחקר ישראל-פלסטין: "פרדיגמה היא מסגרת חשיבה, ואוסף של הנחות יסוד דרכן אנחנו חושבים על המציאות ומנסים לפענח אותה. הפרדיגמה לא מתמקדת רק בתשובות, אלא מגדירה את השאלות שאנחנו שואלים. אני עדיין לא יודעת איך
מיכל קרבאל-טובי כותבת לבחברת האדם על הביטוי "איפה המדינה?", לאור מאמר שכתבה כחלק מהגליון המיוחד "לדבר אחרי 7 באוקטובר״ שהתפרסם בעיונים בשפה וחברה, שערכה יחד עם עמרי גרינברג, ותמר כתריאל. עם פרוץ המלחמה נשמע שוב ושוב הביטוי "איפה המדינה?" עם שינויים קלים – "איפה הצבא?", "איפה כוחות הביטחון?", המסמנות תחושות של הפקרות ונטישה מצד המדינה.
בין שמירת שבת הלכתית, לזמן למנוחה, לבילוי איכותי או לתחביב רציני, ולהקדשת זמן משמעותית למשפחה, מתארת סתיו שופן ביטון, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן כיצד השבת היהודית-ישראלית יוצרת שילובים יצירתיים בין ארגז כלים תרבותי, לבחירה והגשמה אישית. בתמונה הראשית: אסתי וראובן מארץ נהדרת (מתוך מערכון העוסק בדת ובהתאמתה לחיים המודרנייים). במאמר חדש שפורסם
טובה מהכני-בלקין מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון כתבה לבחברת האדם על חוויתיה בשדה המחקר באירלנד, לאחר פרוץ המלחמה. מהכני-בלקין מסבירה כיצד היחס לחוקר עשוי להשתנות בעקבות התרחשויות ואירועים שונים, ועד כמה חוויית האנתרופולוג עלולה להיות מורכבת. תמונה ראשית: הפגנות פרו-פלסטיניות. קרדיט: עיתון Clare Ecco, https://www.clareecho.ie/protest-held-to-show-solidarity-with-palestine-while-crowe-resigns-from-committee/ באוגוסט 2021 הגעתי לאירלנד עם משפחתי: בן זוגי
מה ההשלכות החברתיות של חוות שרתים? ומה המשמעות שהמדינה מאחסנת את כל הנתונים שלה ב׳ענן׳ של חברות פרטיות? מאמר של דן קוטליאר (אוניברסיטת חיפה) ואלכס גקר (אוניברסיטת אמסטרדם) שפורסם בכתב העת Information, Communication & Society מנתח את נימבוס – פרויקט ענק להעברת כל התשתית החישובית של המדינה 'לענן', בו זכו חברות אמזון וגוגל ב-2020. קוטליאר
הספר "מדבר, אי, חומה: נופים סמליים והפוליטיקה של המרחב בתרבות הישראלית" (פורסם בשנת 2019 בגרסה באנגלית בשם "Desert in the Promised Land") מאת יעל זרובבל (אוניברסיטת רטגרס) לוקח את קוראיו למסע בשבילי הייצוגים והמשמעויות של המדבר בתרבות הישראלית. זרובבל מנתחת את ייצוגיו של המדבר בקטעי עיתונות, תמונות, שירים, סרטים, ספרים וראיונות – ואת האופן בו הוא נתפס בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
מה גורם לחברה הישראלית להקצין, לרדת לשוליים, ולעבור תהליך של פירוק פנימי, שמותיר אותה חלשה מול אתגריה הפנימיים והחיצוניים? ספרו החדש של עירן הלפרין, פרופ׳ לפסיכולוגיה חברתית מהאוניברסיטה העברית, טוען שהסיבה היא שנאה, אבל יותר מכך, השחיקה במנגנונים החברתיים שעד לאחרונה ויסתו את השנאה בחברה הישראלית. הלפרין כותב לבחברת האדם קצת על המנגנונים החברתיים שהוא
ברכות ליגיל לוי על פרסום ספרו החדש יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנותהאלפיים בהוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה. לרגל פרסום ספרו כותב לוי, פרופ' במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, לבחברת האדם. יורים ולא בוכים נולד מהרצאה שנתתי בסוף 2016 שבה הוזמנתי לאפיין את גילוייה החדשים של המיליטריזציה בישראל. ברקע עמדו אז
ברכות לד"ר אריז' סבאע'-ח'ורי על זכייתה בתואר סוציולוגית החודש של כתב העת Current Sociology. לרגל הזכייה היא כותבת לבחברת האדם על חשיבותו של המפנה הארכיוני בחקר פלסטין, הפלסטינים והתנועה הציונית וכן על המונח אותו טבעה ארכיוני המידע והחשש (archives of apprehension) שעומדים במרכז מאמרה Settler colonialism and the archives of apprehension. ה"מפנה הארכיוני" הביא לכך
גיא בלזם ונופר לופו (התוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה בבר אילן) יוצאים כנגד השיח הבינארי סביב הקורונה והמקרה האיטלקי, אשר משתיק ולא מאפשר שום שיח ביקורתי או אלטרנטיבי במהלך "משבר הקורונה" אנו נחשפים מידי יום לנתונים רבים, גרפים, שקפים כיאה לעידן המידע בו אנו חיים. אולם ניחן כי השיח סביב 'המשבר' מאופיין בהבלטת נתונים אשר מגיעים