אנתרופולוגיה לשבת

איך אפשר לחקור חברה שהחוקרת חלק ממנה? האם אפשר בכלל להיות "אובייקטיבית" כשהמרואיינות במחקר הן מהתרבות והקהילה של החוקרת? השאלה הזו עומדת בלב המאמר של אבתסאם ברכאת (החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת), סוציולוגית שחוקרת שנים ארוכות את חייהן של נשים דרוזיות בישראל. המאמר "חוקרת ילידה: בין שייכות לזרות" פורסם באסופת המאמרים "של מי השדה הזה? מוסר ומוסרות במחקר האיכותני", בעריכת אסתר הרצוג וחיים חזן, שיצא לאחרונה בהוצאת כרמל. 

להבדיל ממחקרים קודמים שלה, הפעם מפנה ברכאת את הזרקור פנימה, אל עצמה כחוקרת, ומתבוננת באופן רפלקסיבי על המיקום שלה כחוקרת הנמצאת על התפר בין שייכות לזרות. במחקר הפמיניסטי והאנתרופולוגי מקובל להבחין בין שני סוגי חוקרות: "חוקרת זרה", שבאה מבחוץ אל הקבוצה שהיא חוקרת, ו"חוקרת ילידה", שחוקרת את החברה שאליה היא עצמה שייכת. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. החוקרת הילידה מכירה את השפה, הקודים והניואנסים התרבותיים מבפנים, ולכן היא יכולה להגיע לרבדים עמוקים יותר של הסיפור. אבל יש מי שיטען שדווקא בגלל הקִרבה הזו היא מאבדת את הניטרליות שלה, ושהמרואיינות עלולות לחשוש לשתף אותה במידע רגיש, בדיוק בגלל שהיא "משלהן". ברכאת לא מקבלת את החלוקה הבינארית הזו. לטענתה, ההבחנה הנוקשה בין "פנים" ל"חוץ" היא עצמה בעייתית – היא משמרת יחסי כוח ומניחה שהמיקום של החוקרת הוא משהו קבוע וסטטי, בעוד שבמציאות אף חוקרת אינה "ילידה" לגמרי או "זרה" לגמרי. המיקום שלנו כחוקרות הוא תמיד דינמי, נזיל, ונע כל הזמן בין קרבה לריחוק.

ברכאת במאמר מספרת על עצמה. היא חוקרת נשים דרוזיות, וכאישה דרוזית היא "שייכת" לחברה הזו. אבל היא גם מספרת שבמשך עשור היא מנותקת ממנה מבחינה חברתית – מאחר והיא הייתה עסוקה רוב הזמן בלימודים ובעבודה, היא הייתה מנותקת מרוב האירועים שהתרחשו באותה תקופה והרגישה שהיא גם מעין "זרה" לחברה שממנה באה. 

במקום לנסות לפתור את הסתירה הזו, היא מציעה לחבק אותה, ונעזרת במושג "היעשות" (becoming) של הוגה התרבות בריאן מסומי כדי לתאר את מיקומה בשדה כתהליך מתמיד ולא כמצב קבוע. היא לא "חוקרת ילידה" ולא "חוקרת זרה" – היא נמצאת במרחב שביניהם, זזה כל הזמן בין הזדהות לביקורתיות, בין קרבה רגשית לצורך להתבונן מבחוץ. המחקר עצמו, היא כותבת, לא מתקדם בקו ישר מנקודה א' לנקודה ב', אלא "הולך איתה" ומשתנה כל הזמן, בהתאם ליחסים המשתנים שלה עם הנשים שהיא מראיינת.

הרעיון הזה נשען על גוף ידע פמיניסטי עשיר, שמתחיל עוד מהביקורת של אדוארד סעיד על האוריינטליזם, וממשיך דרך חוקרות כמו דונה הארוואי וסנדרה הרדינג, שטענו שאין דבר כזה "ידע אובייקטיבי ואוניברסלי". כל ידע, לפי הגישה הזו, הוא "ממוקם" – כלומר מושפע מהזהות, הרקע והנקודה שממנה מסתכלת החוקרת. גזע, מגדר, דת, מעמד – כל אלה מעצבים את מה שאנחנו רואים ואיך אנחנו מפרשים את מה שאנחנו רואים. מכאן נובעת החשיבות שהמחקר הפמיניסטי מייחס לרפלקסיביות – היכולת של החוקרת לבחון באופן ביקורתי את עצמה, את ההטיות שלה, ואת ההשפעה שיש לה על מה שהיא חוקרת. ברכאת גם נעזרת ברעיון של החוקרת בוורלי מאלינגס, שמדברת על "מרחבי מיקום" – אזורים זמניים של אמון ושיתוף פעולה שנוצרים בין החוקרת למרואיינות, מעבר לתוויות הקבועות כמו מגדר או דת.

לצד החלק התיאורטי ברכאת גם חולקת דוגמאות אישיות שעלו במחקר. היא מתארת איך השאלות שהמרואיינות שאלו אותה על עצמה השתנו עם השנים. למשל, כשראיינה נשים בתקופת הדוקטורט שלה, הן שאלו אותה בעיקר על מעמדה כרווקה "עצמאית" בחברה הדרוזית ועל יחסה לדת. מאוחר יותר, כשראיינה נשים משכילות שעובדות במקצועות חופשיים, השיחות הפכו מורכבות יותר – עסקו בנושאים כמו ניהול כספים במשפחה ו"תקרת הזכוכית" באקדמיה. היא גם מספרת על רגעים שבהם היא והמרואיינת פרצו יחד בבכי או בצחוק, ועל כך שלעיתים נאלצה להמתין ימים אחדים לפני שיכלה לחזור ולהאזין להקלטת הריאיון – כי הזהות שלה כחוקרת והזהות שלה כאישה דרוזית התערבבו זו בזו, והיא הייתה צריכה זמן "להתנתק" רגשית ולחזור למבט אנליטי יותר.

בין המרואיינות שהיא מתארת יש אישה שבחרה לספר לה בגילוי לב על יחסים אינטימיים מחוץ למסגרת הנישואין, וביקשה שהדברים יפורסמו כדי לתת לגיטימציה לנשים גרושות ואלמנות בחברה הדרוזית שרוצות בזוגיות. יש גם אישה דתייה שסיפרה לה על משבר קשה שעברה כשהורחקה ממקום התפילה הדתי ועברה למקום תפילה אחר בגלל שבחרה ללמוד באקדמיה – סיפור שממחיש את המתח בין השכלה לשמרנות דתית. שתי הנשים בחרו לחשוף את הסיפורים הכואבים האלה רק בתנאי שיפורסמו בשם בדוי, ורק כי ידעו שהמרחב האקדמי – שנכתב בעברית ובאנגלית ולא מגיע לקהל הרחב בחברה שלהן – הוא מרחב "בטוח" יחסית.

חשוב לא פחות הוא מה שקורה אחרי הריאיון עצמו. ברכאת נוהגת לחזור אל חלק מהמרואיינות ולהראות להן את הפרשנות שכתבה לדבריהן – צעד שנועד לוודא שהיא לא "גונבת" את הקול שלהן, אלא יוצרת יחד איתן פרשנות שהן יכולות להסכים איתה, גם אם היא שונה מנקודת המבט שלהן. התגובות של הנשים לפרשנות הזו שונות מאוד זו מזו, וממחישות עד כמה המפגש הזה הוא באמת דו-כיווני. לדוגמא, כנאר, אחת המרואיינות, אמרה לה שהיא כתבה מנקודת מבט פוליטית שונה משלה, אך בכל זאת קיבלה את הפרשנות – כי ברכאת לא מחקה את הקול המקורי שלה, אלא הציגה אותו לצד הפרשנות, כך שנשמעים בו-זמנית שני קולות. רנין, מרואיינת אחרת, הגיבה תחילה בכעס על הפרשנות שקיבלה, אך בקריאה נוספת החלה להשליך אותה על חייה שלה, ודווקא זה הגביר את הכעס שלה – הפעם כלפי בעלה. לעומתה, לארה קיבלה את הפרשנות בפשטות, כתיאור מדויק של מציאות שהיא בעצמה מנסה לשנות. השוני בין התגובות האלה מדגים בדיוק את מה שברכאת טוענת לאורך כל המאמר: שהמפגש המחקרי הוא לא העברת מידע חד-כיוונית מהמרואיינת לחוקרת, אלא תהליך שבו שני הצדדים מעצבים יחד את המשמעות, וכל אחת מהמרואיינות מגיבה מתוך המיקום הייחודי שלה.

הטענה המרכזית של המאמר היא שהמיקום של החוקרת – כמה היא "שייכת" וכמה היא "זרה" – היא לא בעיה שצריך לפתור, אלא חלק בלתי נפרד מהידע שנוצר במחקר. במקום לשאוף לניטרליות מדומה, ברכאת מציעה לחוקרות להכיר בכך שהן תמיד נמצאות איפשהו בין הקטגוריות, ושהתנועה המתמדת הזו בין קרבה לריחוק היא בדיוק מה שמאפשר להן להבין לעומק, ובו-זמנית לשמור על מבט ביקורתי. בסופו של דבר, המאמר מזמין אותנו לחשוב מחדש לא רק על מהי "אובייקטיביות" במחקר, אלא גם על מה זה בכלל אומר להיות "שייכת" לקבוצה – ולהבין ששייכות וזרות אינן שני קטבים מנוגדים, אלא שני צדדים של אותו מטבע, שממשיכים להתקיים זה לצד זה לאורך כל תהליך המחקר.

עוד בנושא: