אתר הבית של פרויקט בחברת האדם, שמטרתו לחשוף את האנתרופולוגיה בישראל לציבור הרחב ולהעמיק את הקשר בין האנתרופולוגים.ות בישראל.
דף הפייסבוק בחברת האדם ימשיך להעלות עידכונים ותכנים מאתר זה וממקומות אחרים.
האם השאיפה למיניות אותנטית ולגבריות פוסט-פטריארכלית מצליחה לערער על יחסי הכוח המגדריים, או שהיא עשויה דווקא לשעתק אותם בדרכים חדשות? ברכות חמות לגיא צרפתי, שסיים לאחרונה בהצלחה יתרה את עבודת התזה שלו בהנחיית יעלה להב רז. בטקסט שכתב עבור "בחברת האדם", גיא מציג את ממצאי מחקרו ומציע מבט אנתרופולוגי ביקורתי על הקשרים שבין אותנטיות, מיניות וגבריות פוסט-פטריארכלית.
אילן תלמוד כותב לבחברת האדם על ספרו Embedded Digital Money: The Social Unfolding of ,Bitcoin המציע קריאה סוציולוגית של ביטקוין כתופעה חברתית־טכנולוגית מורכבת. הספר אינו מתייחס אל ביטקוין כאל המצאה טכנית מבודדת, וגם לא כאל בועה ספקולטיבית חולפת, אלא כאל תהליך חברתי מתמשך של יצירת משמעות, אמון, ערך וסמכות.
פסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי, אחד האירועים המרכזיים של הקהילה האנתרופולוגית בארץ, חוזר עם מבחר סרטים הפותחים צוהר לעולם ולחוויה האנושית על גווניה והקשריה השונים. הטקסט כולל כמה מילים מתמר אלאור, המנהלת האקדמית של הפסטיבל, מידע על ערב הפתיחה.
אנה פרשיצקי כותבת על עולמן הדתי של נשים אוקראיניות מהגרות עבודה בישראל, ועל האופן שבו הגירת עבודה זמנית ומלחמה מעצבות את חייהן הדתיים והקהילתיים. בשני מאמרים שפורסמו לאחרונה בכתבי העת Religions ו-Ethnography פרשיצקי בוחנת כיצד נשים אוקראיניות מהגרות עבודה, שאינן מחזיקות בסמכות הדתית הפורמלית בכנסייה היוונית־קתולית שאליה הן משתייכות, הופכות בכל זאת לשחקניות מרכזיות ביצירתם ובשימורם של החיים הדתיים.
לכבוד יום הבחירות, חזרנו למחקרו של האנתרופולוג שלמה דשן על מנת לחשוב מחדש על המשמעויות הסמליות של האותיות שעל פתקי ההצבעה. דרך מבט על תעמולת הבחירות בקרב יוצאי צפון אפריקה בשנות השישים והשבעים, ועל המאבקים סביב אותיות המפלגות בבחירות הנוכחיות, הוא בוחן כיצד סימנים טכניים הופכים לסמלים טעונים במשמעות דתית, פוליטית וחברתית. בעקבות דשן, שני מציע לראות ביום הבחירות טקס שבו האותיות אינן רק אמצעי לזיהוי מפלגות, אלא גם דרך לבטא זהות, שייכות וגבולות בין קבוצות בחברה הישראלית.
במהלך המחאות סביב הרפורמה המשפטית בישראל בשנת 2023, הפכה המילה "דמוקרטיה" לאחד ממוקדי המאבק המרכזיים. מתנגדי החקיקה ותומכיה השתמשו באותו מושג כדי להצדיק עמדות מנוגדות, אך האם הם גם העניקו לו את אותה משמעות? וכיצד השפיעו הפרשנויות השונות על ההתגייסות למחאה? במאמר חדש בוחנת אביטל סיקרון את השימוש ב"דמוקרטיה כמסגור" במחאות סביב מערכת המשפט. באמצעות שילוב של תצפיות בהפגנות משני צדי המתרס, ניתוח שיח ברשתות החברתיות וסקר דעת קהל, היא מראה כיצד הפכה הדמוקרטיה למושג הנתון למאבק על משמעותו, ומצביעה על הפערים בין המסרים של מנהיגי המחנות לבין האופן שבו המפגינים עצמם מבינים דמוקרטיה.
ברכות לד״ר ניצן לונברג על אישור עבודת הדוקטורט שלה! העבודה, משפחתיזם כמשטר רגשי: מילניאלס חילוניים והמאמץ הקולקטיבי של זוגיות בישראל, שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אדינבורו, בוחן כיצד חילונים וחילוניות יהודים בני דור המילניום מבינים את הציווי החברתי להיות בזוגיות, ואת האידיאל המשפחתי שהם שואפים להשיג. העבודה נכתבה בהנחיית פרופ׳ מרי הולמס ופרופ׳ ג'ולי בראונלי. לרגל קבלת התואר, כותבת ד"ר לונברג ל"בחברת האדם" על המחקר, ועל מה שניתן ללמוד מחוויות חיפוש הזוגיות של מילניאלס יהודים בישראל על חילוניות ומשפחתיזם ישראלי.
האנתרופולוג אורי מאוטנר, כותב תובנות מעבודת השדה שלו בקרב מזרחים מסורתיים ברמלה ועל הניכור של רוב בני שיחו מהאופוזיציה ומהמחאה כנגד הרפורמה והממשלה. בעקבות עבודתו הוא טוען שכל עוד חלקים מובילים במרכז־שמאל אינם רואים במזרחים מסורתיים בפריפריה ציבור בעל עמדות מובחנות, ואינם פונים אליהם באופן משכנע כאל שחקנים פוליטיים שווים, קשה לצפות שהברית של מסורתיים עם הימין החרד״לי תיחלש, על אף עמדותיהם השונות ואך המנוגדות בסוגיות מפתח.
מה זה זמן? לכאורה זה דבר פשוט. משהו שאנחנו משתמשים בו יום יום. אבל כמו שאמר אוגוסיטנוס: "מהו, אם כן, הזמן? אם אף אחד לא שואל אותי, אני יודע. אם אני רוצה להסביר לשואל, אינני יודע" . עומר הקר כותב לבחברת האדם על מאמרו החדש שפורסם לאחרונה, ושמבוסס על פרק בעבודת הדוקטורט שלו. המאמר בוחן מה קרה לשעון ולשעות העבודה בתעשיית ההייטק הבינלאומית ומדגים כיצד השתנה ניהול הזמן משעות למשימות.
איך סיפור קצר על תור של אנשים יכול להסביר את בחירת טרמפ לנשיא ארה"ב? מה הוא סיפור עומק ואיך הוא יכול להסביר לנו עוד דברים על החברה שלנו? לקראת הבחירות, דקל גלעד (סטודנט לתואר שני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית) כותב על "סיפור עומק" שטבעה ארלי הוכשילד. הכתבה היא חלק מתוצרי הקורס "בחזרה לציבור: הנגשת המחקר ואנתרופולוגיה וסוציולוגיה ציבורית״ שמלמד לירון שני באוניברסיטה העברית.
לרגל פרסום ספרה החדש, ״אוקטובר: צילום ושירה מהמאבק להשבת החטופים, 7.10.2023–10.2025״, כותבת פרופ' תניא ציון-וולדקס מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית על החיבור שבין מחקר, יצירה ואקטיביזם. מתוך השתתפותה במאבק להשבת החטופים ומתוך אלפי רגעים שתיעדה במצלמת הטלפון הנייד, היא מציעה להתבונן בצילום ובשירה לא רק כאמצעים לייצוג המציאות, אלא גם כפרקטיקות של פעולה אזרחית, זיכרון ודאגה לאחר.
פרופ׳ מיכל קרבאל-טובי היא פרופסורית חברה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, היא חוקרת שדות מגוונים בהצטלבות שבין פוליטיקה, דת, ידע ושפה, בעיקר סביב משברים קולקטיביים בעולם היהודי. ביניהם – המשבר המשיחי בחסידות חב״ד, פרויקט הגיור הממלכתי וביורוקרטיה של זהות הלכתית ולאומית בישראל, החיים החברתיים של ידע דמוגרפי בקהילה היהודית בארה״ב, המאבק מול השתקה של פגיעות מיניות בחברה החרדית, אקטיביזם חרדי סביב משבר "האוטונומיה החרדית" וביוש פוליטי – בעיקר על ידי מתנגדי הממשלה ובהקשר של המשבר הפוליטי הנוכחי. רותם קליגר חליוא שוחחה איתה על התובנות שאספה בדרכה האקדמית, החל מהחלום להיות פסיכולוגית שכמו אצל אחד המנחים שלה – פרופ׳ יורם בילו, התפוגג והוחלף באהבה לאנתרופולוגיה.
נפרדים ממנהל עמוד האינסטגרם שלנו, ומקבלים אלינו מנהלת חדשה.
כיצד אפשר להחזיק יחד מחויבויות אוניברסליות וחובות הנובעות מהמיקום הפוליטי המסוים שלנו? האם חשיבה מוסרית יכולה להוביל לפעולה פוליטית, או שהיא מסתכנת בהפיכת אי־הוודאות עצמה לשיתוק? ומה המשמעות של המילים שאנחנו בוחרים, וגם של אלה שאנחנו נמנעים מלבחור, כאשר אנחנו מתארים אלימות? יעל עשור כותבת לבחברת האדם על מאמרה החדש שפורסם בכתב העת אתוס. במאמר עשור כותבת על השינויים שחלו בתפיסת העולם שלה בעקבות השביעי באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו ומה אפשר ללמוד משינויים אלו על הומניזם ותפיסות עולם מוסריות.
אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם. והפעם ד"ר נגה בובר בן דוד, מרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הבריאות בהדסה עין כרם ולשעבר מנהלת אקדמית במכינה ע"ש רוטברג באוניברסיטה העברית. לצד הוראה ומחקר, היא עוסקת לאורך השנים בייעוץ ארגוני, בניהול ובעשייה חברתית. בטקסט זה היא מספרת כיצד המבט האנתרופולוגי מלווה אותה בכל אחד מהמרחבים הללו, ומסייע לה להתבונן במובן מאליו, לשאול שאלות ולחבר בין תיאוריה לעשייה.
אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם ואת עיסוקיהם. והפעם ד"ר שולמית קיציס, חברת סגל בחוג לחינוך במכללת אלקאסמי ומרצה בחוג לתיאטרון ובתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטת חיפה. לצד עבודתה האקדמית, קיציס פועלת קרוב לעשור בבתי כלא, שם היא מנחה קבוצות תיאטרון ומפגשי לימוד משותפים לאסירים, סטודנטים ואזרחים. בטקסט זה היא מספרת כיצד הפגיעוּת האישית שלה הפכה לכלי מקצועי ולבסיס למפגש אנושי אחר בתוך המרחב של הכלא.
השאלה מתי מהגר מתקבל או משתלב בחברה הקולטת עומדת במרכזם של דיונים רבים במחקר החברתי על הגירה וילידיות. במאמר חדש מציעים ריקי ענתבי, נועה בלוך וד״ר לירון שני שדווקא התבוננות בלא-אנושי – מינים זרים, פולשים או מקומיים – יכולה להציע זווית אחרת לבחינת הסוגיה. במאמר, "בין זרות להתקבלות: תפיסות תרבותיות על הגירת מינים זרים", שפורסם בגליון מיוחד של קריאות ישראליות על הגירה ופליטות, הם בוחנים את האופנים שבהם פרשנויות תרבותיות מעצבות את היחס למינים לא-אנושיים כאשר הם נעים במרחב, מוחדרים אליו או מתפשטים בו, ושואלים כיצד נקבע מעמדם כשייכים או כזרים.
מתי בפעם האחרונה ישבתם מול רופא בלי שחיפשתם קודם את התסמינים שלכם ברשת? עבור רובנו מדובר בפעולה שגרתית, אך עבור מי שמתמודד עם מחלה כרונית חיפוש תכוף אחר ידע הופך למעין משרה מלאה. השיח הרפואי והציבורי של ימינו נוטה להריע לתופעה הזו, המכונה "העצמת מטופלים" (Patient Empowerment), ורואה במטופל האקטיבי מודל אידיאלי. סוכנות (Agency) של חולים היא אכן התפתחות מבורכת וחשובה, אך במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת SSM – Qualitative Research in Health, מתארים נדב קורן, שלמה גוזמן כרמלי (חבר צוות בחברת האדם) ודוד רייר (כולם מאוניברסיטת בר אילן) צד פחות מדובר של התופעה: המחיר העצום שהיא גובה.
ד"ר אופיר שפר כותבת ל"בחברת האדם" על התופעה של "עונת הנדידה" במרחב הכפרי, מציאות שבה יישובים בוחרים להחליף את תנועת הנוער ביישוב באחרת. דרך התבוננות סוציולוגית רפלקסיבית בשדה החינוך הבלתי פורמלי, הפוסט מתחקה אחר התהליך המורכב שעובר על השדה כולו: מעבר מהסדרים אידיאולוגיים קשיחים לדינמיקה שבה קהילות ויישובים נדרשים לבחור מחדש את השותף החינוכי. מעבר לסיפור המקומי, הפוסט מפנה זרקור אל האופן שבו שדה החינוך הבלתי-פורמלי משנה את פניו, ומזמין אותנו לחשוב יחד על המחירים, האתגרים וההזדמנויות שבדרך.
ברכות חמות לעמיה ליבליך, תהילה גאדו וחגית כהן-אליהו לרגל צאת ספרן "דרך מבוא השמש: סיפורי חיים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים שחזרו בתשובה". תהילה גאדו כותבת לבחברת האדם על תהליך המחקר והכתיבה המשותף עם ליבליך וכהן-אליהו, ועל השינויים שחלו לאורך המחקר לאור השביעי באוקטובר 23.
האם כדי להשתלב במרחבים מסוימים צריך לערוך גם חלקים מעצמנו? האם אפשר להיכנס בשערי האקדמיה מבלי להשאיר חלק מהבית, מהמשפחה ומהתרבות שממנה באנו מחוץ לשער?
מוטי גיגי ומני מלכה כותבים לבחברת האדם על הפרויקט המשותף שלהם של מרחב דיאלוגי עם דור ראשון להשכלה אקדמית. הפרויקט שהתחיל כפעילות עבור מלגאי קרן אייסף הפך למחקר אתנוגרפי שמעלה שאלות על זהות, שייכות ואקדמיה.
מה קורה כשסרט תיעודי חוזר אל מלחמה ישנה כדי לספר לנו משהו על המלחמה שאנחנו נמצאות בתוכה עכשיו? כיצד שיר שנכתב ב-1973 מתוך געגוע וגלויה ממלחמה, ושב וקיבל חיים חדשים כשירון גבורה לוחמות ב-2023, יכול פתאום להיקרא אחרת לגמרי – כשמחזירים אליו את קולותיהן של נשים אחרות מאותה מלחמה עצמה? וכיצד סיפורי נשים משנת 1973, שהשתמרו בארכיון, מדברות פתאום, ובאופן מצמרר, עם חוויותיהן של נשים במלחמה הנוכחית? טל ניצן כותבת לחברת האדם על הסרט התיעודי תחתונים וגופיות מאת סמדר זמיר ועל הפער והדמיון בין שתי המלחמות, על גבורה נשית שאינה נמדדת רק בקרב, ועל השאלה מי בכלל מספר/ת את סיפור המלחמה.
רותם קליגר חליוא כותבת ״סמלי מפתח״, והפעם היא מסבירה את המושג – ״לאכול את האחר״, של ההוגה הפמיניסטית בל הוקס.
בחברת האדם מברכת את החוקרות והחוקרים מהתחומים הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה שזכו השנה במענקי מחקר מהקרן הלאומית למדע (ISF). הקרן תומכת בחוקרות ובחוקרים בישראל במימון ופיתוח של מחקר בסיסי ועקרוני, ובכך תורמת לצמיחתו של גוף ידע אינטלקטואלי המבוסס על רעיונות, תובנות ושיטות חדשות. השנה אנו גאים לברך את מהא כרכבי סבאח (עם סאמי מיעארי), עידו שחר, נגה קידר, טליה שיף, הילה צבן (יחד עם ניר כהן), אסף שרעבי, אינה לינקן, טל שמור (יחד עם איריס רחמימוב), עופרה גולדשטיין גדעוני, ענת רוזנטל, אדריאנה קמפ ויוסי הרפז, על זכייתם. ברכות לכולן ולכולם! הזוכות והזוכים כתבו לנו על מחקריהם ועל הנושאים והשאלות שהם מבקשים לחקור.
ברכות חמות לעדי שרצר (התוכנית לחינוך יהודי, האוניברסיטה העברית) על פרסום ספרו הראשון, "זמן מתן מדינתנו: עיצובו של חג ממלכתי", בהוצאת מרכז שזר. הספר עוסק בעיצובו של יום העצמאות כחג ממלכתי חדש ובדרכים שבהן שולבו בו רכיבים יהודיים ואזרחיים-חילוניים. לרגל צאת הספר, שרצר כותב לבחברת האדם על הרקע למחקר ועל ההרהור הרחב יותר שהוא מעורר.
מה קורה כשטקסט דתי הופך לכלי להפעלת כוח ושליטה באינטראקציה בינאישית? כאשר סיפור דתי מוכר מפסיק להיות רק סיפור והופך להוראה מעשית בתוך זוגיות? כיצד דמות מופת חז״לית, שהועלתה על נס במשך דורות, יכולה להישלף ברגע מסוים ולשמש כלי שכנוע רב־עוצמה, ולעיתים גם אמצעי להפעלת כוח ושליטה? תהילה גאדו (דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית) כותבת לבחברת האדם על מאמרה החדש "שימוש בטקסטים דתיים – הלכתיים ונראטיביים – ככלי להפעלת כוח ושליטה במערכות יחסים זוגיות" שפורסם בכתב העת דיני ישראל והוא חלק מעבודת הדוקטורט שלה.
צעד אחרי צעד, יום אחרי יום – כחצי מיליון אנשים בשנה בוחרים לצאת למסע לאורך הקמינו דה סנטיאגו. הם יצעדו עשרות קילומטרים ביום, יחבשו את הרגליים הכואבות בערב לאחר ארוחה עם חבריהם החדשים מהמסע, ויקומו מוקדם בבוקר יום לאחר מכן כדי להתחיל בעוד יום צעידה בדרך לסנטיאגו. בעשורים האחרונים הקמינו דה סנטיאגו חווה פריחה, וכמויות הצליינים בו שוברות שיאים בכל שנה מחדש. ממבט מבחוץ – קשה שלא לשאול מדוע לעשות את זה לעצמך? מדוע להמשיך לצעוד למרות הקושי יום אחרי יום במשך ימים, לפעמים שבועות. ממבט מבפנים – קשה שלא להידבק בכוח של הקמינו שכמו מושך אותך להמשיך הלאה. הכוח הזה הוא שעומד במרכז מחקרה של תמר בן שלמה שפורסם במאמר "Flowing Space: Movement as Affect on the Camino de Santiago Pilgrimage".
ברכות למריה גרצקי על קבלת מלגת עמיתי פולונסקי היוקרתית!
מדוע אלגוריתמים לניהול השקעות שואלים משתמשים על חלומות הילדות שלהם? מדוע טכנולוגיות חינוכיות מודדות את המעורבות הרגשית של הסטודנטים? ואיך קרה ש AI מדומיין ומעוצב יותר ויותר כ"חבר קרוב" או "מטפל"? מריה גרצקי, כיום פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, ובקרוב מתחילה פוסט כעמיתה במכון פולונסקי של ון ליר, מספרת לנו על פרויקט המחקר החדש שלה.
לקראת החזרה ללימודים, אנחנו מזמינים אתכם לחשוב מחדש על בית הספר כמרחב שלא רק מעצב ידע, אלא גם זהות, שייכות ואפילו אזרחות. מה קורה כאשר המציאות שמחוץ לשערי בית הספר מגבילה את האפשרויות של תלמידים להרגיש שייכים – ובית הספר הופך ל״בועה״ שמאפשרת להם לדמיין ולחוות עולמות אחרים? ד״ר לאנס לוינסון, עמית פוסט-דוקטורט בתוכנית ללימודים ארמניים באוניברסיטה העברית, חוקר את האופן שבו חינוך בינלאומי מעצב את פרקטיקות האזרחות של בני נוער ממיעוטים אתנו-דתיים בירושלים. במאמרו Avatar Citizenship: Subjectivity Formation of Ethnoreligious Minority Youth in Jerusalem’s Armenian School, שפורסם לאחרונה ב-Discourse: Studies in the Cultural Politics of Education, הוא מציע את המושג ״אזרחות אווטארית״ כדי לתאר את הדרכים שבהן בני נוער בשולי החברה יוצרים לעצמם צורות חלופיות של שייכות, זהות ואזרחות.
מה הופך מרכז גאה ליותר מבניין? איך נוצרת קהילה, ואיך מרחבים הופכים למוקדים של אקטיביזם, שייכות ושינוי חברתי? ביום רביעי ה-5.8 יתקיים אירוע לכבוד השקת ספרם החדש של חן משגב וגילי הרטל: LGBTQ+ Centers and Organizations: Spaces of Sexual Politics, Activism, and Social Relations , שראה אור בהוצאת Routledge. הספר יוצא מהסיפורים של המרכז הגאה בתל אביב והבית הפתוח בירושלים, ומציע מבט רחב יותר על התפקיד שממלאים מרכזים וארגונים גאים בערים, בקהילות ובחיים הלהט"בים ברחבי העולם.
ברכות חמות ליעלה להב רז על קידומה לפרופסורית חברה וקבלת קביעות במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון! פרופ' יעלה להב-רז (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחברת צוות בחברת האדם) היא אנתרופולוגית המתמחה באנתרופולוגיה דיגיטלית ובאנתרופולוגיה של מין ומיניות. מחקריה עוסקים במפגש שבין מין, מיניות, מגדר וטכנולוגיה ובוחנים כיצד זירות מיניות- ובעיקר אלו הנתפסות כשנויות במחלוקת או כמצויות בשוליים החברתיים- מאפשרות להבין תהליכים פוליטיים, כלכליים ומגדריים רחבים יותר.
אסא (אסי) דורון, פרופסור לאנתרופולוגיה מהאוניברסיטה האוסטרלית הלאומית בקנברה, כותב לבחברת האדם על ספרו האחרון, A World of Resistance, אותו הוא כתב יחד עם אלכס ברום. הספר הוא אתנוגרפיה מעמיקה על משבר העמידות לאנטיביוטיקה בהודו, אך גם על השפעתו על העולם כולו, אשר מחברת בין רופאים, רוקחים, חולים, חקלאים ומקבלי החלטות, יחד עם טכנולוגיות ייצור תרופות, שוק גלובלי, נהרות מזוהמים וחיידקים עמידים.
בעקבות פרסום גיליון מיוחד של ׳קריאות ישראליות׳ על הגירה ופליטות בישראל לאחר שבעה באוקטובר, כותבות העורכות האורחות הללי פינסון ואורית גזית על הרעיון מאחורי הגליון, המאמרים שמאוגדים בו ולמה הן התמקדות במושג ׳הבית׳.
ברכות חמות לד״ר עודד מרום על הצטרפותו לסגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר אילן! רבים מאיתנו נדחפים כבר בשלבים מוקדמים של הקריירה האקדמית להגדיר את הזהות שלנו כחוקרים—לסרטט פרופיל אקדמי שיבהיר לאחרים מהם תחומי העניין, הגישה המחקרית וסדר היום שמנחים את עבודתנו בכללותה. לצד הבהירות שההגדרות האלה מאפשרות, הן גם עשויות להרגיש כובלות ומגבילות. לרגל קבלת התקן, עודד מרום מתבונן לאחור על המסלול שעיצב את המחקר שלו וקורא לנו לחשוב על הפרופיל המחקרי שלנו לא כעל עוגן המקבע אותנו בשדה, אלא כעל יצור חי המתעצב ומתפתח יחד עמנו.
איך אפשר לחקור חברה שהחוקרת חלק ממנה? האם אפשר בכלל להיות "אובייקטיבית" כשהמרואיינות במחקר הן מהתרבות והקהילה של החוקרת? השאלה הזו עומדת בלב המאמר של אבתסאם ברכאת (החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת), סוציולוגית שחוקרת שנים ארוכות את חייהן של נשים דרוזיות בישראל. המאמר "חוקרת ילידה: בין שייכות לזרות" פורסם באסופת המאמרים "של מי השדה הזה? מוסר ומוסרות במחקר האיכותני", בעריכת אסתר הרצוג וחיים חזן, שיצא לאחרונה בהוצאת כרמל.
ברכות לצופיה מאלב על אישור עבודת הדוקטורט שלה שנכתבה בהנחיית פרופ' תמר אלאור בממחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. העבודה עוסקת בקבוצת גברים דתיים שרוקדים ביחד מחול עכשווי ומראה איך הרקדנים משתמשים בגוף שלהם כדי לחבר בין עולם הקודש לעולם האומנות.
אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם ואת עיסוקיהם. והפעם אופירה פוקס, אנתרופולוגית החוקרת יחסי קהילה, דת ומדינה וכיום עובדת כמנהלת פרוייקטים בלשכת הרקטורית באוניברסיטת תל-אביב. פוקס מספרת על האופן שבו ההסתכלות האנתרופולוגית שלה השפיע ומשפיעה עד היום על העבודה שלה במקומות שונים.
אם יצא לכם בשנים האחרונות לאסוף מנגו מהצפון או עגבניות מהעוטף ישירות מחצר הבניין או דרך קבוצת הווטסאפ השכונתית, לקחתם חלק בתופעה מרתקת שמתרחשת בישראל לאחרונה. מאמר חדש בכתב העת Sustainability מנתח את רשתות הסחר הקהילתיות הללו, ששגשגו בחסות הקורונה והמלחמה. אבי שניידר (המכללה למנהל), רפי גרוסגליק (בן גוריון), לירון שני ונעמה זהר (שניהם מהאוניברסיטה העברית); מראים כיצד המודל המבוזר הזה מצליח לחבר ביעילות בין עשרות חקלאים לאלפי צרכנים, ללא חברה מסחרית, מנהלים או היררכיה פורמלית. בעזרת שילוב תיאוריות מסוציולוגיה ארגונית ומסוציולוגיה של המזון, הם מנתחים את התופעה כ׳ארגוניות היברידית׳ (Hybrid Organizationality), המוכיחה שלוגיקה כלכלית ומטרות חברתיות יכולות לפעול יחד בהצלחה, כשהן מחליפות את הבירוקרטיה והנהלים הנוקשים בתקשורת דיגיטלית, מתנדבים והרבה אמון הדדי.
בדימוי הנפוץ על פונדקאות, ההיריון ממוסגר כשירות רבייה זמני, הממצב את הפונדקאיות כנשאיות ניטרליות של עובר שאינו קשור אליהן גנטית, אשר תפקידן מסתיים בלידת תינוק ובחזרתו להוריו שייחלו לו זמן רב. נרטיב זה ממעיט במשמעות הביולוגית העמוקה של תקופת ההיריון, וזאת למרות הצטברות של ידע מדעי על ההיריון כמותיר חותם מתמשך הן על האישה והן על הילוד. במאמר שפורסם שבוע שעבר ב-Medical Anthropology Quarterly, פרופ' אלי תימן, פרופ' יעל השילוני-דולב ואורית הורוביץ בר-עם שואלות מה בעצם קורה כאשר החוויה הביולוגית הזו צפה על פני השטח למרות מאמצים שיטתיים להתעלם ממנה?
שמואל בן שלום כותב לבחברת האדם על החוויות שלו בזבח הפסח השומרוני: בליל הירח המלא לפי חודשיים (יד אייר לפי הלוח העברי) הקריבו השומרונים את קורבן הפסח. השומרונים הם קהילה קטנה שמרכזה בהר גריזים, מעל שכם. הם רואים את עצמם כצאצאי שבטי הצפון הקדומים, בני יוסף ושבטים קרובים, שנפרדו מהיהודים לפני כשלושת אלפים שנה. יחד עם קבוצת מחקר לתיאוריה של הדת באוניברסיטה העברית, השתתפתי בטקס. דיווח מלא עליו כתבתי ב'הארץ' וכאן ברצוני לשתף הרהור מחקרי אודותיו.
