אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם. והפעם ד"ר נגה בובר בן דוד, מרצה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של הבריאות בהדסה עין כרם ולשעבר מנהלת אקדמית במכינה ע"ש רוטברג באוניברסיטה העברית. לצד הוראה ומחקר, היא עוסקת לאורך השנים בייעוץ ארגוני, בניהול ובעשייה חברתית. בטקסט זה היא מספרת כיצד המבט האנתרופולוגי מלווה אותה בכל אחד מהמרחבים הללו, ומסייע לה להתבונן במובן מאליו, לשאול שאלות ולחבר בין תיאוריה לעשייה.

אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם ואת עיסוקיהם. והפעם ד"ר שולמית קיציס, חברת סגל בחוג לחינוך במכללת אלקאסמי ומרצה בחוג לתיאטרון ובתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטת חיפה. לצד עבודתה האקדמית, קיציס פועלת קרוב לעשור בבתי כלא, שם היא מנחה קבוצות תיאטרון ומפגשי לימוד משותפים לאסירים, סטודנטים ואזרחים. בטקסט זה היא מספרת כיצד הפגיעוּת האישית שלה הפכה לכלי מקצועי ולבסיס למפגש אנושי אחר בתוך המרחב של הכלא.

השאלה מתי מהגר מתקבל או משתלב בחברה הקולטת עומדת במרכזם של דיונים רבים במחקר החברתי על הגירה וילידיות. במאמר חדש מציעים ריקי ענתבי, נועה בלוך וד״ר לירון שני שדווקא התבוננות בלא-אנושי – מינים זרים, פולשים או מקומיים – יכולה להציע זווית אחרת לבחינת הסוגיה. במאמר, "בין זרות להתקבלות: תפיסות תרבותיות על הגירת מינים זרים", שפורסם בגליון מיוחד של קריאות ישראליות על הגירה ופליטות, הם בוחנים את האופנים שבהם פרשנויות תרבותיות מעצבות את היחס למינים לא-אנושיים כאשר הם נעים במרחב, מוחדרים אליו או מתפשטים בו, ושואלים כיצד נקבע מעמדם כשייכים או כזרים.

מתי בפעם האחרונה ישבתם מול רופא בלי שחיפשתם קודם את התסמינים שלכם ברשת? עבור רובנו מדובר בפעולה שגרתית, אך עבור מי שמתמודד עם מחלה כרונית חיפוש תכוף אחר ידע הופך למעין משרה מלאה. השיח הרפואי והציבורי של ימינו נוטה להריע לתופעה הזו, המכונה "העצמת מטופלים" (Patient Empowerment), ורואה במטופל האקטיבי מודל אידיאלי. סוכנות (Agency) של חולים היא אכן התפתחות מבורכת וחשובה, אך במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת SSM – Qualitative Research in Health, מתארים נדב קורן, שלמה גוזמן כרמלי (חבר צוות בחברת האדם) ודוד רייר (כולם מאוניברסיטת בר אילן) צד פחות מדובר של התופעה: המחיר העצום שהיא גובה.

ד"ר אופיר שפר כותבת ל"בחברת האדם" על התופעה של "עונת הנדידה" במרחב הכפרי, מציאות שבה יישובים בוחרים להחליף את תנועת הנוער ביישוב באחרת. דרך התבוננות סוציולוגית רפלקסיבית בשדה החינוך הבלתי פורמלי, הפוסט מתחקה אחר התהליך המורכב שעובר על השדה כולו: מעבר מהסדרים אידיאולוגיים קשיחים לדינמיקה שבה קהילות ויישובים נדרשים לבחור מחדש את השותף החינוכי. מעבר לסיפור המקומי, הפוסט מפנה זרקור אל האופן שבו שדה החינוך הבלתי-פורמלי משנה את פניו, ומזמין אותנו לחשוב יחד על המחירים, האתגרים וההזדמנויות שבדרך.

ברכות חמות לעמיה ליבליך, תהילה גאדו וחגית כהן-אליהו לרגל צאת ספרן "דרך מבוא השמש: סיפורי חיים של לוחמי מלחמת יום הכיפורים שחזרו בתשובה". תהילה גאדו כותבת לבחברת האדם על תהליך המחקר והכתיבה המשותף עם ליבליך וכהן-אליהו, ועל השינויים שחלו לאורך המחקר לאור השביעי באוקטובר 23.

האם כדי להשתלב במרחבים מסוימים צריך לערוך גם חלקים מעצמנו? האם אפשר להיכנס בשערי האקדמיה מבלי להשאיר חלק מהבית, מהמשפחה ומהתרבות שממנה באנו מחוץ לשער?
מוטי גיגי ומני מלכה כותבים לבחברת האדם על הפרויקט המשותף שלהם של מרחב דיאלוגי עם דור ראשון להשכלה אקדמית. הפרויקט שהתחיל כפעילות עבור מלגאי קרן אייסף הפך למחקר אתנוגרפי שמעלה שאלות על זהות, שייכות ואקדמיה.

מה קורה כשסרט תיעודי חוזר אל מלחמה ישנה כדי לספר לנו משהו על המלחמה שאנחנו נמצאות בתוכה עכשיו? כיצד שיר שנכתב ב-1973 מתוך געגוע וגלויה ממלחמה, ושב וקיבל חיים חדשים כשירון גבורה לוחמות ב-2023, יכול פתאום להיקרא אחרת לגמרי – כשמחזירים אליו את קולותיהן של נשים אחרות מאותה מלחמה עצמה? וכיצד סיפורי נשים משנת 1973, שהשתמרו בארכיון, מדברות פתאום, ובאופן מצמרר, עם חוויותיהן של נשים במלחמה הנוכחית? טל ניצן כותבת לחברת האדם על הסרט התיעודי תחתונים וגופיות מאת סמדר זמיר ועל הפער והדמיון בין שתי המלחמות, על גבורה נשית שאינה נמדדת רק בקרב, ועל השאלה מי בכלל מספר/ת את סיפור המלחמה.

רותם קליגר חליוא כותבת ״סמלי מפתח״, והפעם היא מסבירה את המושג – ״לאכול את האחר״, של ההוגה הפמיניסטית בל הוקס.

בחברת האדם מברכת את החוקרות והחוקרים מהתחומים הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה שזכו השנה במענקי מחקר מהקרן הלאומית למדע (ISF). הקרן תומכת בחוקרות ובחוקרים בישראל במימון ופיתוח של מחקר בסיסי ועקרוני, ובכך תורמת לצמיחתו של גוף ידע אינטלקטואלי המבוסס על רעיונות, תובנות ושיטות חדשות. השנה אנו גאים לברך את מהא כרכבי סבאח (עם סאמי מיעארי), עידו שחר, נגה קידר, טליה שיף, הילה צבן (יחד עם ניר כהן), אסף שרעבי, אינה לינקן, טל שמור (יחד עם איריס רחמימוב), עופרה גולדשטיין גדעוני, ענת רוזנטל, אדריאנה קמפ ויוסי הרפז, על זכייתם. ברכות לכולן ולכולם! הזוכות והזוכים כתבו לנו על מחקריהם ועל הנושאים והשאלות שהם מבקשים לחקור.

ברכות חמות לעדי שרצר (התוכנית לחינוך יהודי, האוניברסיטה העברית) על פרסום ספרו הראשון, "זמן מתן מדינתנו: עיצובו של חג ממלכתי", בהוצאת מרכז שזר. הספר עוסק בעיצובו של יום העצמאות כחג ממלכתי חדש ובדרכים שבהן שולבו בו רכיבים יהודיים ואזרחיים-חילוניים. לרגל צאת הספר, שרצר כותב לבחברת האדם על הרקע למחקר ועל ההרהור הרחב יותר שהוא מעורר.

מה קורה כשטקסט דתי הופך לכלי להפעלת כוח ושליטה באינטראקציה בינאישית? כאשר סיפור דתי מוכר מפסיק להיות רק סיפור והופך להוראה מעשית בתוך זוגיות? כיצד דמות מופת חז״לית, שהועלתה על נס במשך דורות, יכולה להישלף ברגע מסוים ולשמש כלי שכנוע רב־עוצמה, ולעיתים גם אמצעי להפעלת כוח ושליטה? תהילה גאדו (דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית) כותבת לבחברת האדם על מאמרה החדש "שימוש בטקסטים דתיים – הלכתיים ונראטיביים – ככלי להפעלת כוח ושליטה במערכות יחסים זוגיות" שפורסם בכתב העת דיני ישראל והוא חלק מעבודת הדוקטורט שלה.

צעד אחרי צעד, יום אחרי יום – כחצי מיליון אנשים בשנה בוחרים לצאת למסע לאורך הקמינו דה סנטיאגו. הם יצעדו עשרות קילומטרים ביום, יחבשו את הרגליים הכואבות בערב לאחר ארוחה עם חבריהם החדשים מהמסע, ויקומו מוקדם בבוקר יום לאחר מכן כדי להתחיל בעוד יום צעידה בדרך לסנטיאגו. בעשורים האחרונים הקמינו דה סנטיאגו חווה פריחה, וכמויות הצליינים בו שוברות שיאים בכל שנה מחדש.  ממבט מבחוץ – קשה שלא לשאול מדוע לעשות את זה לעצמך? מדוע להמשיך לצעוד למרות הקושי יום אחרי יום במשך ימים, לפעמים שבועות. ממבט מבפנים – קשה שלא להידבק בכוח של הקמינו שכמו מושך אותך להמשיך הלאה. הכוח הזה הוא שעומד במרכז מחקרה של תמר בן שלמה שפורסם במאמר "Flowing Space: Movement as Affect on the Camino de Santiago Pilgrimage".

ברכות למריה גרצקי על קבלת מלגת עמיתי פולונסקי היוקרתית!

מדוע אלגוריתמים לניהול השקעות שואלים משתמשים על חלומות הילדות שלהם? מדוע טכנולוגיות חינוכיות מודדות את המעורבות הרגשית של הסטודנטים? ואיך קרה ש AI מדומיין ומעוצב  יותר ויותר כ"חבר קרוב" או "מטפל"? מריה גרצקי, כיום פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב, ובקרוב מתחילה פוסט כעמיתה במכון פולונסקי של ון ליר, מספרת לנו על פרויקט המחקר החדש שלה.

לקראת החזרה ללימודים, אנחנו מזמינים אתכם לחשוב מחדש על בית הספר כמרחב שלא רק מעצב ידע, אלא גם זהות, שייכות ואפילו אזרחות. מה קורה כאשר המציאות שמחוץ לשערי בית הספר מגבילה את האפשרויות של תלמידים להרגיש שייכים – ובית הספר הופך ל״בועה״ שמאפשרת להם לדמיין ולחוות עולמות אחרים? ד״ר לאנס לוינסון, עמית פוסט-דוקטורט בתוכנית ללימודים ארמניים באוניברסיטה העברית, חוקר את האופן שבו חינוך בינלאומי מעצב את פרקטיקות האזרחות של בני נוער ממיעוטים אתנו-דתיים בירושלים. במאמרו Avatar Citizenship: Subjectivity Formation of Ethnoreligious Minority Youth in Jerusalem’s Armenian School, שפורסם לאחרונה ב-Discourse: Studies in the Cultural Politics of Education, הוא מציע את המושג ״אזרחות אווטארית״ כדי לתאר את הדרכים שבהן בני נוער בשולי החברה יוצרים לעצמם צורות חלופיות של שייכות, זהות ואזרחות.

מה הופך מרכז גאה ליותר מבניין? איך נוצרת קהילה, ואיך מרחבים הופכים למוקדים של אקטיביזם, שייכות ושינוי חברתי? ביום רביעי ה-5.8 יתקיים אירוע לכבוד השקת ספרם החדש של חן משגב וגילי הרטל:  LGBTQ+ Centers and Organizations: Spaces of Sexual Politics, Activism, and Social Relations , שראה אור בהוצאת Routledge. הספר יוצא מהסיפורים של המרכז הגאה בתל אביב והבית הפתוח בירושלים, ומציע מבט רחב יותר על התפקיד שממלאים מרכזים וארגונים גאים בערים, בקהילות ובחיים הלהט"בים ברחבי העולם.

ברכות חמות ליעלה להב רז על קידומה לפרופסורית חברה וקבלת קביעות במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון! פרופ' יעלה להב-רז (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחברת צוות בחברת האדם) היא אנתרופולוגית המתמחה באנתרופולוגיה דיגיטלית ובאנתרופולוגיה של מין ומיניות. מחקריה עוסקים במפגש שבין מין, מיניות, מגדר וטכנולוגיה ובוחנים כיצד זירות מיניות- ובעיקר אלו הנתפסות כשנויות במחלוקת או כמצויות בשוליים החברתיים- מאפשרות להבין תהליכים פוליטיים, כלכליים ומגדריים רחבים יותר.

אסא (אסי) דורון, פרופסור לאנתרופולוגיה מהאוניברסיטה האוסטרלית הלאומית בקנברה, כותב לבחברת האדם על ספרו האחרון, A World of Resistance, אותו הוא כתב יחד עם אלכס ברום. הספר הוא אתנוגרפיה מעמיקה על משבר העמידות לאנטיביוטיקה בהודו, אך גם על השפעתו על העולם כולו, אשר מחברת בין רופאים, רוקחים, חולים, חקלאים ומקבלי החלטות, יחד עם טכנולוגיות ייצור תרופות, שוק גלובלי, נהרות מזוהמים וחיידקים עמידים. 

בעקבות פרסום גיליון מיוחד של ׳קריאות ישראליות׳ על הגירה ופליטות בישראל לאחר שבעה באוקטובר, כותבות העורכות האורחות הללי פינסון ואורית גזית על הרעיון מאחורי הגליון, המאמרים שמאוגדים בו ולמה הן התמקדות במושג ׳הבית׳.

ברכות חמות לד״ר עודד מרום על הצטרפותו לסגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר אילן! רבים מאיתנו נדחפים כבר בשלבים מוקדמים של הקריירה האקדמית להגדיר את הזהות שלנו כחוקרים—לסרטט פרופיל אקדמי שיבהיר לאחרים מהם תחומי העניין, הגישה המחקרית וסדר היום שמנחים את עבודתנו בכללותה. לצד הבהירות שההגדרות האלה מאפשרות, הן גם עשויות להרגיש כובלות ומגבילות. לרגל קבלת התקן, עודד מרום מתבונן לאחור על המסלול שעיצב את המחקר שלו וקורא לנו לחשוב על הפרופיל המחקרי שלנו לא כעל עוגן המקבע אותנו בשדה, אלא כעל יצור חי המתעצב ומתפתח יחד עמנו.

איך אפשר לחקור חברה שהחוקרת חלק ממנה? האם אפשר בכלל להיות "אובייקטיבית" כשהמרואיינות במחקר הן מהתרבות והקהילה של החוקרת? השאלה הזו עומדת בלב המאמר של אבתסאם ברכאת (החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת), סוציולוגית שחוקרת שנים ארוכות את חייהן של נשים דרוזיות בישראל. המאמר "חוקרת ילידה: בין שייכות לזרות" פורסם באסופת המאמרים "של מי השדה הזה? מוסר ומוסרות במחקר האיכותני", בעריכת אסתר הרצוג וחיים חזן, שיצא לאחרונה בהוצאת כרמל.

ברכות לצופיה מאלב על אישור עבודת הדוקטורט שלה שנכתבה בהנחיית פרופ' תמר אלאור בממחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. העבודה עוסקת בקבוצת גברים דתיים שרוקדים ביחד מחול עכשווי ומראה איך הרקדנים משתמשים בגוף שלהם כדי לחבר בין עולם הקודש לעולם האומנות.

אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם ואת עיסוקיהם. והפעם אופירה פוקס, אנתרופולוגית החוקרת יחסי קהילה, דת ומדינה וכיום עובדת כמנהלת פרוייקטים בלשכת הרקטורית באוניברסיטת תל-אביב. פוקס מספרת על האופן שבו ההסתכלות האנתרופולוגית שלה השפיע ומשפיעה עד היום על העבודה שלה במקומות שונים.

אם יצא לכם בשנים האחרונות לאסוף מנגו מהצפון או עגבניות מהעוטף ישירות מחצר הבניין או דרך קבוצת הווטסאפ השכונתית, לקחתם חלק בתופעה מרתקת שמתרחשת בישראל לאחרונה. מאמר חדש בכתב העת Sustainability מנתח את רשתות הסחר הקהילתיות הללו, ששגשגו בחסות הקורונה והמלחמה. אבי שניידר (המכללה למנהל), רפי גרוסגליק (בן גוריון), לירון שני ונעמה זהר (שניהם מהאוניברסיטה העברית); מראים כיצד המודל המבוזר הזה מצליח לחבר ביעילות בין עשרות חקלאים לאלפי צרכנים, ללא חברה מסחרית, מנהלים או היררכיה פורמלית. בעזרת שילוב תיאוריות מסוציולוגיה ארגונית ומסוציולוגיה של המזון, הם מנתחים את התופעה כ׳ארגוניות היברידית׳ (Hybrid Organizationality), המוכיחה שלוגיקה כלכלית ומטרות חברתיות יכולות לפעול יחד בהצלחה, כשהן מחליפות את הבירוקרטיה והנהלים הנוקשים בתקשורת דיגיטלית, מתנדבים והרבה אמון הדדי.

בדימוי הנפוץ על פונדקאות, ההיריון ממוסגר כשירות רבייה זמני, הממצב את הפונדקאיות כנשאיות ניטרליות של עובר שאינו קשור אליהן גנטית, אשר תפקידן מסתיים בלידת תינוק ובחזרתו להוריו שייחלו לו זמן רב. נרטיב זה ממעיט במשמעות הביולוגית העמוקה של תקופת ההיריון, וזאת למרות הצטברות של ידע מדעי על ההיריון כמותיר חותם מתמשך הן על האישה והן על הילוד. במאמר שפורסם שבוע שעבר ב-Medical Anthropology Quarterly, פרופ' אלי תימן, פרופ' יעל השילוני-דולב ואורית הורוביץ בר-עם שואלות מה בעצם קורה כאשר החוויה הביולוגית הזו צפה על פני השטח למרות מאמצים שיטתיים להתעלם ממנה?

שמואל בן שלום כותב לבחברת האדם על החוויות שלו בזבח הפסח השומרוני: בליל הירח המלא לפי חודשיים (יד אייר לפי הלוח העברי) הקריבו השומרונים את קורבן הפסח. השומרונים הם קהילה קטנה שמרכזה בהר גריזים, מעל שכם. הם רואים את עצמם כצאצאי שבטי הצפון הקדומים, בני יוסף ושבטים קרובים, שנפרדו מהיהודים לפני כשלושת אלפים שנה. יחד עם קבוצת מחקר לתיאוריה של הדת באוניברסיטה העברית, השתתפתי בטקס. דיווח מלא עליו כתבתי ב'הארץ' וכאן ברצוני לשתף הרהור מחקרי אודותיו.

תהילה גאדו (דוקטורנטית באוניברסיטה העברית) כותבת לבחברת האדם על החרדים הרבים שמגיעים לזבח הפסח השומרוני כדי לצפות מהצד ולשמוע על ההבדלים והדמיון בין היהודים לשומרונים: במאמר שפורסם כאן הציג שמואל בן שלום פן אחד מן ההתרחשות בטקס זבח הפסח השומרוני בהר גריזים. באותו אירוע, שהתקיים ב־30 באפריל 2026, מועד חג הפסח השומרוני, השתתפתי גם אני, יחד עם אותה קבוצת מחקר. זהו אירוע גדוש ורב־שכבות, שניתן לתארו מזוויות רבות. כאן אבקש להתמקד דווקא באחת ההתרחשויות שהתקיימו בשולי הטקס, ושצדה את עיני.

כיצד נראית למידה כאשר אין כיתה, אין שולחנות, והמורה אינה ממהרת לתת תשובות? בפוסט חדש במדור "שיעור חברה" של קהילת אנתרופולוגיה של החינוך מציגים גידי טל, גדעון דישון ודנה ודר-וייס מחקר אתנוגרפי על ימי יער בבתי ספר יסודיים בישראל. באמצעות תצפיות ב־11 בתי ספר ברחבי הארץ הם בוחנים כיצד חינוך היער מערער על "הדקדוק הבית-ספרי" המוכר, ומציע דרכים אחרות לחשוב על זמן, מרחב, ידע ויחסי הוראה. החוקרים כתבו ל"בחברת האדם" על המחקר ועל משמעותו להבנת החינוך בישראל.

ברכות חמות לד"ר שבט אילת על זכייתה בפרס גלקמן לעבודת הדוקטורט המצטיינת מטעם האגודה האנתרופולוגית הישראלית. עבודת הדוקטורט שלה, שנכתבה בהנחיית פרופ' מיכל קרבאל-טובי ופרופ' כנרת להד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, עוסקת בחוויית החיים ב"צל של דמנציה" – בפחד, בחששות ובאי-הוודאות המלווים את האפשרות של אובדן זיכרון עוד לפני כל אבחנה רפואית. לרגל הזכייה, שבט כתבה ל"בחברת האדם" על המחקר, הדרך שהובילה אליו, ועל השאלות החברתיות והאנתרופולוגיות שהוא מבקש לפתוח.

כיצד נשים יהודיות בישראל הנושאות נשק אישי, מתנהלות איתו במרחב הציבורי? בהתבסס על ראיונות, תצפית משתתפת במרחבים הקשורים לנשק, וניתוח של פורומים מקוונים המיועדים לנשים בלבד טוענים מאיה מאור, נחמיה שטרן, גיא נגר ועוזי בן שלום, שנשים אלו בוחרות לרוב להסתיר את הנשק שלהן כפרקטיקה חברתית ומוסרית. נחמיה שטרן, כותב על מאמרם אשר פורסם בכתב העת Feminist Anthropology. במסגרת המחקר, אשר מומן על ידי המשרד לביטחון לאומי, הם טוענים כי ההסתרה פועלת כמסגרת מוסרית שבאמצעותה נשים מתמודדות עם חוסר ההלימה הנתפס בין נשיות לבין אלימות.

לאחרונה יצא ספר חדש על מחקר איכותני, על הגבולות בין החוקרים כבני המקום לבין מקומם כחוקרים. הספר מציג קובץ מאמרים העוסקים בדילמות אתיות מתוך עבודת שדה איכותנית, בהקשרים מגוונים. הוא נולד בהמשך לסדנה שהתקיימה ב-2023 בשיתוף בין האקדמית צפת לאגודה האנתרופולוגית הישראלית, שבה התכנסו חוקרות וחוקרים מתחומים שונים לדון בסוגיות אתיות מרכזיות במחקר איכותני. אסתר הרצוג וחיים חזן, עורכי הספר, כתבו לבחברת האדם על הפרקים השונים בו.

ברכות חמות לאביגיל יטאיש זלקה על אישור עבודת התזה שלה, שנכתבה בהנחיית פרופ׳ יהודה גודמן במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת התזה עוסקת בתופעה שכמעט לא נחקרה בישראל: חזרתם של בני דור שני יוצאי אתיופיה לשמותיהם הילידיים, לאחר שבילדותם שונו שמותיהם בשמות עבריים במסגרת תהליכי הקליטה וההטמעה בישראל. אביגיל כתבה לחברת האדם על התזה.

תמר פרידמן (אוניברסיטת בר אילן) וד"ר אסף סעדון (אוניברסיטת בן גוריון), כותבים אנתרופולוגיה לשבת האופן שבו אנשים מגדירים כיום את הזהות הפוליטית שלהם — בעיקר דרך ההבחנה בינם לבין "הצד השני". במאמרם ״יצירת אוריינטציה מבוססת מרחק: זהות פוליטית דרך מיצוב יחסותי בישראל״, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Symbolic Interaction טוענים פרידמן וסעדון כי בעולם שבו הגבולות האידיאולוגיים בין מפלגות נעשים מטושטשים ומבלבלים, אנשים יכולים להגדיר את הזהות הפוליטית שלהם דרך השאלה ממי הם רוצים להיבדל – לפי מרחק מקבוצה מסוימת – כסוג של פתרון זמני (אבל למעשה הוא מתמשך).

דפנה הירש כותבת ב"בחברת האדם" על ספרה החדש, The Israeli Career of Hummus: Colonial Appropriation, Authenticity and Distinction (Indiana UP, 2026). הספר מתבונן בהיסטוריה של מאכל "צנוע": גרגירי חומוס מבושלים ומעוכים בטחינה. הוא מגולל את סיפורו של החומוס בישראל למן המפגש של המתיישבים הציונים עמו בראשית המאה העשרים – אז הוא נתפס כמאכל "ערבי" או "מזרחי" – ועד להפיכתו לסמל לאומי ולשיגעון קולינרי ישראלי.

לכבוד שבוע הספר ביקשנו ממגוון אנתרופולוגים לכתוב לנו המלצה על ספר שהשפיע עליהם במיוחד. בהמלצות תמצאו את המלצתה של שגית פסטמן על "מהנדסים תרבות" של גדעון קונדה, אלירן הורוביץ על "בקופסאות הבטון" של פנינה מוצפי-האלר, תמי פרידמן על ״מפגשים מסביב לטקסט״ של שלמה גוזמן כרמלי, אורי דורצ'ין על ספרו של פיטר ווינץ' בראי המפנה האונטולוגי, אוריאל בלינסון על ספרו של מתאו בנוסי על מוסלמים ברוסיה, לירון שני על אנתרופולוגיה של אנתרופוקן דרך ספרו של אנדרו מתיוס, ופנינה מוצפי-האלר על בחזרה לג'ונגל של לורה בוהנאן.

אנתרופולוגיה מחוץ לאקדמיה, יש דבר כזה? במדור "אנתרופולוגיה בשטח" נפגוש אנתרופולוגים ואנתרופולוגיות הפועלים גם מחוץ לאוניברסיטאות, ונבחן כיצד הכלים והתובנות שרכשו בלימודיהם ממשיכים לעצב את עבודתם ואת עיסוקיהם. והפעם: הילה פז פילד, בעלת עסק לטיולים עצמאיים וקבוצתיים בסקוטלנד ובאירלנד, המספרת כיצד המחקר האנתרופולוגי, הרגישות התרבותית והיכולת לתווך בין עולמות מלווים אותה גם מחוץ לאקדמיה.

משה שוקד (פרופ' אמריטוס באוניברסיטת תל אביב ומבכירי האנתרופולוגים בישראל) כותב לבחברת האדם על המאמרו החדש "מחקר אתנוגרפי בנסיבות חריגות: החוקר במעמד של משתתף בקהילת הנחקרים" שפורסם בסוציולוגיה ישראלית. המאמר מציג מצב מחקר אתנוגרפי ייחודי שבו החוקר הוא "תצפיתן" אבל גם "יליד" במחלקת שיקום בבית חולים בעקבות תאונת דרכים.

לאורך השנים נמרוד לוז נע בין גיאוגרפיה, היסטוריה ואנתרופולוגיה, ובמקביל לפעילותו האקדמית כמרצה וכראש רשות המחקר במכללה האקדמית כנרת, הוא פועל לחיבור בין האקדמיה לציבור הרחב. בשיחה עם רותם קליגר חליוא הוא מספר על דרכו המקצועית, על רגעים מעבודת השדה ועל מחשבותיו על מצבה של האקדמיה בישראל.

לכבוד חודש הגאווה, אלעזר בן לולו (אוניברסיטת אריאל) כותב לבחברת האדם אנתרופולוגיה לשבת על מאמרו החדש שפורסם ב Journal of Modern Jewish Studies. המאמר חוקר את הארכיון היהודי האמריקאי ושואל מה קורה כאשר נרטיבים קוויריים, שמטבעם קוראים תיגר על הממסד, מוכנסים לתוך ארכיון שתפקידו המקורי הוא לשמר נרטיב אתנו-לאומי יהודי קלאסי? 

ברכות לחגי קרנר, בוגר המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית וחוקר במכון ירושלים למחקרי מדיניות, על אישור עבודת התזה שלו! חגי כתב לנו על העבודה, שנכתבה בהנחיית פרופ' יהודה גודמן, בחנה את ה"ווידאו פאב", הגיי־בר היחיד בירושלים, כהתגלמות אורח חיים להט"בי מקומי.