רק היום

ד"ר ז'נט כהן מהמכללה האקדמית צפת כותבת לבחברת האדם על הילולת רבי יהודה בר עילאי ועל התמורות שחלו בה בשנים האחרונות, בין השאר בעקבות האסון במירון והשינויים באופי ההילולה בו. דרך כתיבתה של כהן על השתתפותה בהילולה ועבודתה האתנוגרפית, היא מתייחסת למבנים החברתיים בקהילה הדתית, ללוגיסטיקה של הקדושה, להתחדשות דתית ולחווית הקומוניטאס המאפשר תיקון ויצירת קהילה של "המודרים" ממרחב ההילולה במירון – שיוצרים עבור עצמם מרחב חדש בהילולת רבי יהודה בר עילאי. 

הילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון עוברת תמורות משמעותיות בשנים האחרונות. כאישה דתית וחוקרת תושבת האזור, השתתפתי בהילולת רבי יהודה בר עילאי בפסח שני. נקודת המבט שלי משלבת שתי פרספקטיבות: משתתפת פעילה בחיי הקהילה הדתית המקומית וחוקרת הבוחנת תופעות חברתיות. ההשתתפות בהילולה חשפה בפניי תופעה מרתקת: התעצמות רבת-רושם של חגיגות "חלופיות" לאירועים באתר המרכזי במירון, כתגובה להגבלות ההולכות ומתהדקות באתר. העיתוי הסמלי של פסח שני, יום המסמל "הזדמנות שנייה" במסורת היהודית, העניק משמעות עמוקה נוספת לתופעה זו.

רקע תיאורטי: טקסים במעבר

המחקר האנתרופולוגי של טקסים דתיים מדגים כיצד פרקטיקות קדושות מתאימות עצמן לנסיבות משתנות. ויקטור טרנר, בספריו "The Ritual Process" (1969) ו-"Dramas, Fields, and Metaphors" (1974), פיתח את התיאוריות של liminality (מצבי סף) ו-communitas  (קהילתיות) כדי להסביר כיצד טקסים מכוננים מרחבים חברתיים חדשים. בהקשר הישראלי, טקסים דתיים פורצים גבולות חברתיים מקובלים ומייצרים מרחבי שוויון זמניים.

במקרה של הילולת בר עילאי, אנו עדים לתהליך שבו אילוצים פיזיים ובירוקרטיים במירון מובילים ליצירת מרחב טקסי חלופי. הנרטיב של פסח שני – מועד המסמל הזדמנות שנייה ותיקון – מספק תוקף תיאולוגי לחלופה זו. מחקרים על קדושה במרחב הישראלי מצביעים על האופן שבו אתרים משניים עשויים לקבל משמעות חדשה כאשר הגישה לאתרים מרכזיים מוגבלת או מאותגרת.

"למה נגרע?" – מפסח שני לבר עילאי

הנרטיב המקראי של פסח שני (במדבר ט') מתאר קבוצת אנשים שנטמאו לנפש אדם ונמנעה מהם האפשרות להקריב את קרבן הפסח במועדו. פנייתם למשה בשאלה "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו?" הובילה להתגלות אלוהית שקבעה את פסח שני כמועד לתיקון. רבי יהודה בר עילאי עצמו, שהיה תלמידו המובהק של רבי שמעון בר יוחאי, מייצג דמות המסמלת תיקון והמשכיות.

"למה נגרע? – למה נגרע מלחגוג את הרשב"י רק בגלל ההגבלות?" תהתה אישה צעירה מבית"ר עילית שהשתתפה באירוע. "הקדושה אינה מוגבלת למקום אחד," הוסיפה חברתה. "אנחנו לא צריכות אישורים כדי להתחבר לצדיקים." המשתתפות תפסו את עצמן כממשיכות מסורת עתיקה של עיצוב פתרונות דתיים יצירתיים.

יש לציין את הקרבה בזמן בין הילולת בר עילאי בפסח שני להילולת הרשב"י בל"ג בעומר – ימים ספורים בלבד מפרידים ביניהן. סמיכות זמנים זו מעצימה את תחושת ה"הזדמנות שנייה", בין אם כהכנה רוחנית לקראת ההילולה המרכזית או כתחליף משמעותי ותיקון עבור מי שנבצר ממנו להגיע למירון. "זה כמו חזרה גנרלית לל"ג בעומר," הסבירה אישה מבוגרת מצפת, "אלא שהחזרה התפתחה לתופעה בפני עצמה."

אתנוגרפיה של שינוי: מהמקומי להמוני

מפרספקטיבה של מי שגדלה באזור ועקבה אחר הילולות בר עילאי לאורך שנים, ניכרת היטב התמורה הכמותית והאיכותית בטקס. עד לפני כעשור, ההילולה היתה אירוע מקומי צנוע בו השתתפו עשרות בודדות של חוגגים – ברובם תושבי האזור וקבוצות קטנות שהתארגנו והגיעו מערים שונות בארץ. המפגש נשא אופי אינטימי, כמעט משפחתי.

לעומת זאת, בהילולה האחרונה, שיירות אוטובוסים מכל רחבי הארץ החלו להגיע למקום כבר בשעות הצהריים המוקדמות. כלי רכב מירושלים, מודיעין עילית, בית שמש ויישובים נוספים התקשו למצוא מקומות חנייה במרחק קילומטרים מהאתר. משפחות שלמות, קבוצות חסידים נושאי כלי נגינה, ומתנדבים שהקימו דוכני הסעדה הפכו את המתחם למעין "מירון קטן". 

הטרנספורמציה התבטאה גם בפרקטיקות הטקסיות. במה מיוחדת לטקסי חלאקה הוקמה במרכז החצר, ומשפחות המתינו בסבלנות בתור לגזור את תלתלי ילדיהן בני השלוש. השירה והריקודים התמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. ניתן היה לצפות במקום במיזוג ייחודי בין קבוצות חברתיות שונות – ספרדים ואשכנזים, חסידים וליטאים, דתיים-לאומיים וחרדים. לנשים יועד מרחב משמעותי ומכבד שנתן מענה לפרקטיקות הדתיות שלהן. כך נוצרה במקום תופעת ה- communitas אותה תיאר טרנר בעבודותיו. 

הלוגיסטיקה של הקדושה: ממגבלה להזדמנות

ההגבלות שהושתו על הגישה למירון בשנים האחרונות, בעקבות האסון הטרגי בל"ג בעומר תשפ"א, הביאו ליצירת מבנה היררכי חדש של נגישות למרחב הקדוש. רק אלה שזכו בהגרלה או קיבלו אישור מיוחד רשאים להיכנס למתחם, בעוד שאר המבקרים נותרים בחוץ. מציאות זו עוררה מתח חברתי-דתי המשווע לביטוי ולפתרון.

אתר רבי יהודה בר עילאי התגלה כמענה אידיאלי למצב זה בשל שלושה גורמים: נגישות פיזית חופשית ללא צורך בהיתרים מיוחדים, תוקף דתי רב-עוצמה (בהיותו של בר עילאי תלמידו המובהק של הרשב"י), ועיתוי סמלי משמעותי (פסח שני). שילובם של גורמים אלה הופך את המקום למוקד המאפשר התחדשות דתית עמוקה ואותנטית.

קומוניטאס של תיקון: יצירת קהילה חדשה

התצפיות שערכתי במהלך האירוע חשפו תהליך עומק של התהוות קומוניטאס – תחושת אחדות וקהילתיות המתפתחת במצבי מעבר בטקסים חברתיים (liminality), כשהמשתתפים נמצאים מחוץ למבנה החברתי הרגיל, אינם עוד במעמדם הקודם אך טרם הגיעו למעמד חדש. המשתתפים תפסו את עצמם כשותפים בתנועה מקיפה של "תיקון": תיקון המסורת הדתית, תיקון המרקם החברתי בקהילה הדתית, ותיקון מערכת היחסים המורכבת בין הממסד הדתי-רבני לציבור.

"אנחנו מוכיחות שהקדושה שייכת לא רק למי שיש לו קשרים", אמרה אישה מירושלים. "כל יהודייה יכולה להתחבר לצדיקים". אמירה זו משקפת ביקורת עמוקה על מבני הכוח המושרשים בחברה הדתית ועל הפוליטיזציה של הנגישות למרחבים קדושים.

תופעת הקומוניטאס בבר עילאי מייצגת סולידריות ייחודית בין ה"מודרים" – אלו שנמנעה מהם הגישה למירון. במהלך האירוע באתר מתממשת שוויוניות מלאה בין המשתתפים בהיותם בבחינת "נדחים" שמצאו תיקון בפסח שני. התופעה מדגימה את מה שטרנר כינה מתח בין "structure" (המבנה החברתי הממוסד) לבין "anti-structure" (התצורה האלטרנטיבית) – כאשר הסדר החברתי הקונבנציונלי מתערער באופן זמני ומפנה מקום לחוויה של שוויון ואחווה אותנטיים.

השלכות לעתיד: בין מסורת לחידוש

התופעה מעוררת שאלות מהותיות: האם אנו עדים לתהליך ביזור לטווח הארוך של החגיגות הדתיות? האם הילולת בר עילאי תמשיך להתרחב גם אם יבוטלו המגבלות במירון? מפרספקטיבה אנתרופולוגית, תופעה זו מייצגת אדפטציה דתית המדגימה את הגמישות האינהרנטית של המסורת היהודית. הנרטיב של פסח שני כמודל תיאולוגי מעניק לגיטימציה דתית לשינוי ולהתחדשות אלה.

כתושבת האזור, אני מודעת היטב למכלול האתגרים הניצבים בפנינו: הקהילה המקומית נדרשת להתמודד עם זרימת מבקרים פתאומית ועם השלכותיה הסביבתיות. המתח בין שימור האופי המקומי להכרה בחשיבות הרוחנית של האתר מחייב חשיבה יצירתית ומאוזנת ושיתוף פעולה בין כל מרכיבי הקהילה.

מעבר למטאפורה: פסח שני כמציאות תרבותית מתחדשת

הילולת רבי יהודה בר עילאי בפסח שני מספקת חקר מקרה מרתק של אופן התפתחותם והתעצבותם של טקסים דתיים בתגובה לנסיבות ואילוצים חיצוניים. הסמליות שבנרטיב של פסח שני – המגלמת תפיסות של הזדמנות שנייה ותיקון – עוברת טרנספורמציה מרובד רעיוני-סימבולי למציאות חברתית-דתית קונקרטית. המשתתפים בהילולה אינם רק משמרים את זכר הצדיק, אלא הופכים לסוכנים אקטיביים היוצרים משמעות דתית חדשה. המסר של פסח שני – תפיסה שלפיה לעולם אין זה מאוחר מדי לתיקון ושתמיד יש הזדמנות נוספת – ממשיך להדהד ולהנחות את המאמינים. מעמדתי הכפולה כחוקרת וכמשתתפת, אני רואה תופעה זו כמעידה על החיוניות המתמשכת של המסורת הדתית בישראל. תהליכים אלה הם עדות לגמישותה האדפטיבית של המסורת היהודית, המתאימה עצמה לתמורות העתים תוך שמירה על מהותה הערכית והרוחנית העמוקה.

לקריאה נוספת: