מאמרי אורח

פרופ' אלכס ויינגרוד (Alex Weingrod), שנפטר השבוע, היה אחד מאבות האנתרופולוגיה בישראל, והותיר חותם עמוק ועמיד על תחומי המחקר של הגירה, אתניות, דת ויחסי יהודים-ערבים. פרופ׳ אנדרה לוי, שעבד ופרסם עם ויינגרוד, כותב עליו, על עבודתיו ועל אישיותו:

את אלכס פגשתי לראשונה בהילולא בנתיבות, אי שם בסוף שנות השמונים. הוא חבש כובע רחב שוליים להגנה מהשמש של הסתיו הישראלי, וחיוך קבוע נסוך היה על פניו. הייתי אז סטודנט צעיר, נרגש מהמעמד ומהדרך שבה קיבל אותי — בפשטות, בחום, וללא כל גינונים. ברבות השנים, למדתי להכיר בו אדם רך ונעים הליכות, סבלני וקשוב גם כאשר עסק בשאלות החדות והכואבות ביותר של אי-שוויון חברתי. השילוב שבין עדינות אישית לבין חשיבה חדה וביקורתית היה אולי מסימני ההיכר הבולטים ביותר של אישיותו.

כבר בכותרת ספרו החשוב  Reluctant Pioneers (שבעברית ראוי היה לקרוא לו "חלוצים מסויגים") ניכרה עמדה ביקורתית כלפי אופן קליטתם של יהודי מרוקו בישראל — עמדה שהתפתחה והעמיקה לאורך עשרות שנות מחקר.

הוא נולד בארצות הברית, ובמסגרת לימודי הדוקטורט הגיע לישראל בשנים 1957–1959 בחסות קרן פורד. בתקופה זו החל לחקור את עולי מרוקו במושבים החדשים בנגב. בהמשך, עמד בראש תכנית לאנתרופולוגיה יישומית במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית – ניסיון נדיר אך משמעותי לשלב בין מחקר אנתרופולוגי לבין אתגרי המציאות הישראלית.

יחד עם אנשי הדור הראשון של האנתרופולוגיה בישראל — שלמה דשן, משה שוקד ואחרים — תרם לעיצוב השפה, המושגים והכלים שהובילו להתבססות הדיסציפלינה בארץ. לאחר שלוש-עשרה שנות הוראה באוניברסיטת ברנדייס— שם עמד בראש המחלקה לאנתרופולוגיה— בחר לעזוב משרה יוקרתית ולעלות לישראל בשנת 1974. מאז ועד פרישתו פעל כחבר סגל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שם פיתח תכניות, הנחה תלמידות ותלמידים רבים, ותרם לעיצוב המחלקה כאחד המרכזים הפעילים והחשובים בתחום.

תחומי המחקר המרכזיים שלו נגעו באתניות וביחסי גומלין בין פוליטיקה ותרבות. בעבודותיו על הגירת יהודי ארצות האסלאם, היטיב לתאר את המורכבויות של זהות, כוח והסתגלות. חיבוריו על המושבים בנגב הציגו אתנוגרפיה רגישה, ששימשה אבן יסוד במחקר האקדמי על החברה הישראלית.

מאמריו וכתביו משנות ה-70 וה-80 עסקו בזהויות אתניות ובכשלי מדיניות הקליטה. בעשורים הבאים פנה גם לחקר ביטויים של "מסורתית", כמו הילולות ומרחבי קדושה, והראה כיצד תופעות אלו מתמודדות עם מערכים הגמוניים ואינם רק רק ביטויים של "פולקלור".  למשל, הוא האיר את האופן שבו הארכיטקטורה של יוצאי צפון אפריקה באתרי קדושה מאתגרת את ההגמוניה התרבותית הישראלית.

מאמצע שנות ה-80 התמסר לחקר יחסי יהודים-ערבים, בעיקר בירושלים לאחר 1967. תוך שיתוף פעולה עם גיאוגרפים והיסטוריונים, פיתח מבט אנתרופולוגי מעמיק על החיים בעיר מחולקת. ספרו Living Together Separately,  שנכתב עם מיכאל רומן (הוצאת אניברסיטת פרינסטון, 1991), מביא לידי ביטוי את יכולתו לשלב תצפית שדה רגישה עם ניתוח פוליטי חד.

אלכס גם חקר את סרדיניה ואת החקלאות במרחב הים תיכוני, ובכך פתח את שערי המחקר הישראלי להשוואות בינלאומיות פוריות. עבודותיו זכו להכרה רחבה: הוא נתמך על ידי קרנות יוקרתיות כמו מקארתור, וונר-גרן ו-National Science Foundation; וב-1990 הוזמן כחבר במכון למחקר מתקדם בפרינסטון – האנתרופולוג הישראלי הראשון שזכה לכבוד זה. בישראל קיבל מהאגודה האנתרופולוגית פרס על מפעל חיים בשנת 2019.

מעבר להישגיו המחקריים, הייתה לו מחויבות עמוקה לבניית הקהילה האקדמית המקומית. הוא הקים וניהל את תכנית האנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמד בראש האגודה האנתרופולוגית הישראלית, ולקח חלק פעיל בגופים ציבוריים. גם בשנותיו האחרונות המשיך לכתוב ולחקור, בידיים נאמנות ובמבט צלול.

מותו, שנים אחדות לאחר פטירת רעייתו האהובה ברכה, הוא אובדן אישי ומקצועי כואב. אני מקווה שתרומתו תוסיף לשמש מקור השראה לדורות של חוקרות וחוקרים, שימשיכו לחקור מתוך מחויבות אתית, חדות מחשבה וצניעות אנושית — כפי שהוא עצמו נהג.

עוד על ויינגורד

נימוקי הועדה לאות מפעל חיים של האגודה האנתרופולוגית הישראלית

קטעים מתוך ספרה של אורית אבוהב – קרוב אצל אחרים – על האנתרופולוגיה הישראלית – על אלכס ויינגורד

מאמר של ויינגוד – הצדיקים דוהרים קדימה: השוואות בין צפון אפריקה לישראל

הספר – Toward an Anthropology of Nation Building and Unbuilding in Israel שיצא לכבוד ה-80 לויינגוד ב2015.