פסיכולוגיה פופולארית ותרבות חרדית: אתנוגרפיה של 'מפגש מתוח'
ברכות חמות לדב גולדברג על הזכייה במקום הראשון בתחרות התזה המצטיינת מטעם האגודה הסוציולוגית הישראלית 2025! דב גולדברג כתב את עבודת התזה בהנחיית ד"ר מיכל פגיס ופרופ' נסים ליאון באוניברסיטת בר אילן, והיא בחנה קורסי NLP המועברים בחברה החרדית. במסגרת התזה הוא הציע את המונח התאורטי 'מפגש מתוח', כדי לתאר את היחס הבין־תרבותי שנוצר במפגש שבין הפסיכולוגיה הפופולארית והתרבות החרדית כמאופיין בו־זמנית בתכונות של מתיחות והתנגדות ובתכונות של מתיחה והרחבה של הגבולות התרבותיים:
בשעת ערב חורפית וקרירה אחרי טעייה ברחובותיה הצרים של שכונה חרדית ותיקה בירושלים, הגעתי בפעם הראשונה אל התלמוד תורה בו התקיים קורס NLP לגברים חרדים. המפגשים התקיימו באולם הכנסים של התלמוד תורה, שהיה מלבני עם חלונות גבוהים ומרצפות שיש אפורות והזכיר לי את מראה בתי הכנסת החדשים בריכוזים החרדיים. מרכז האולם היה ריק ברובו, השולחנות וערמות הכיסאות הוצמדו לקירות. המשתתפים שהתכנסו אט אט התפזרו באולם והתיישבו בתנוחה מכונסת על כיסאות שמיקמו באופן אקראי, ונראה היה שהם נמנעים מליצור קשר עין אחד עם השני. כמה מהם גררו שולחנות והציבו אותם במרכז האולם בניסיון לשוות לו מראה מוכר יותר. לאחר ההפסקה ביקש המנחה מהמשתתפים להתכנס חזרה ולהתיישב בחצי עיגול. בקשתו עוררה חוסר נחת במשתתפים והם העדיפו להישאר מאחורי השולחנות שסידרו לעצמם. צורת הישיבה המעגלית במקובלת בדינמיקות חברתיות הייתה זרה להביטוס הגברי-חרדי שלהם. גברים חרדים מורגלים לצורת הישיבה המקובלת בבית המדרש בו הלומדים יושבים במקום קבוע זה לצד זה בשורות מאחורי שולחן או בסמוך לסטנדר. בשיעור השני ניהלו המשתתפים דיון עם מנחה הקורס בנוגע לצורת הישיבה ונמצאה פשרה, הכיסאות סודרו בחצי גורן כפי שביקש המנחה, אך בכל אחד מצדדיו הפנימיים הציבו המשתתפים שולחן שבו ישבו בין שניים לארבעה תלמידים. חוסר הנחת סביב צורת הישיבה, חשף לראשונה את המשא ומתן התרבותי שעתידים היו המשתתפים לנהל לאורך הקורס כולו ואת הדרכים היצירתיות שבאמצעותן התמודדו עמו.
בעבודה אני מציע את המונח התאורטי 'מפגש מתוח', כדי לתאר את היחס הבין־תרבותי שנוצר במפגש שבין הפסיכולוגיה הפופולארית והתרבות החרדית כמאופיין בו־זמנית בתכונות של מתיחות והתנגדות ובתכונות של מתיחה והרחבה של הגבולות התרבותיים באמצעות פרקטיקות של סינקרטיזציה והיברידיזציה. 'מפגש מתוח' הוא מפגש בין שתי מערכות תרבות פרשניות המתאפיין מצד אחד בניגודיות בין התפיסות הקוסמולוגיות של כל אחת מהן, ומצד שני בדמיון בין דפוסים הקיימים בשתי התרבויות. כתוצאה משניות זו הוא טומן בחובו הן פוטנציאל של איתגור המערכת התרבותית של השחקנים והן אפשרות למציאת פתרונות ולהתמודדות עם ערעור זה. העבודה התבססה על עבודת שדה שכללה תצפית משתתפת בקורס פסיכולוגיה פופולארית (בשיטת NLP) לגברים חרדים, ראיונות עם גברים חרדים שעוסקים בתחום העזרה העצמית וניתוח תוכן של ספרי עזרה עצמית חרדים.
המתחים המרכזיים שעלו מתוך עבודת השדה התארגנו סביב שלוש תמות מרכזיות: סמכות, ידע וסוכנות. תפיסת הסמכות בתרבות החרדית מורה לפרט לדחות את הרצון האישי מפני ההלכה, דעת תורה והנורמות הקהילתיות, ואילו תרבות העזרה העצמית מורה לו לפנות פנימה ולהסתמך על קולו הפנימי. ההתמודדות של השחקנים עם שאלה זו נעה על רצף שבין דחייה של ערך האותנטיות הרפלקסיבית כ"אידאולוגיה" שקבלתה אינה נדרשת לשם רכישת הידע ה"מקצועי" שנלמד בקורס, לבין שילוב ערך זה בהשקפת העולם החרדית על ידי זיהוי הקול הפנימי של האדם כמייצג את רצון האל, כך שלא תיתכן סתירה ביניהם.
תפיסת הידע בתרבות החרדית רואה בטקסטים הקנונים ובדעתם של גדולי הדור מקור ידע לגיטימי בלעדי בכל הנוגע לפסיכולוגיה ולטכנולוגיות של העצמי, מתוך אמונה בעליונותה של היהדות. הפנייה לידע שמציעה תרבות העזרה העצמית ערערה את תפיסת הבלעדיות של הידע בה החזיקו השחקנים וחשפה אותם לפרשנויות ופרקטיקות מתחרות. ההתמודדות עם שאלה זו והצדקת הפנייה למקורות ידע זרים נעשתה באמצעות ניכוס הידע שמציעה תרבות העזרה העצמית וזיהויו כיהודי במקורו. הצדקה זו אמנם הכשירה את הפנייה לידע הזר אך לא פתרה את העדפה שבפנייה לידע זר על פני פנייה ישירה למקורות היהודיים, זו הושגה באמצעות השימוש במושג 'ירידת הדורות' שהצדיק את העדפה בפנייה למקורות זרים בגלל קוצר הבנתם של בני הדור הנוכחי במקורות המסורתיים.
תפיסת הסוכנות בתרבות החרדית רואה באדם יצור שכוחו מוגבל, שגורלו נתון בידי האל ואילו תרבות העזרה העצמית רואה את הפרט ככזה שגורלו בידיו וכאחראי להצלחותיו וכישלונותיו. ההתמודדות של השחקנים בשדה עם מתח זה ניתן לחלק לשלוש פרקטיקות: הפרדה, שילוב, ונטרול. בפרקטיקת ההפרדה עשו השחקנים שימוש בהיגיון המפריד בין חשבונות שמיים להתנהלות בדרך הטבע, בין הגזירה העליונה כגורם סיבתי שאינו נתון להשפעת השחקנים לבין הפעילות האנושית בדרך הטבע הניתנת לשינוי באמצעות פרקטיקות העזרה העצמית. בפרקטיקת השילוב התמודדו השחקנים עם המתחים שהתעוררו סביב שאלת הסוכנות על ידי שילוב בין סכמות חשיבה הלקוחות מתרבות העזרה העצמית ובין ההיגיון האמוני וראו בהן מערכות משלימות. למשל, שילוב העיקרון של הצבת מטרות הנפוץ בעולמות האימון עם העיקרון האמוני לפיו בכדי להצליח על האדם להתפלל ולבקש מהאל. ואילו בפרקטיקת הנטרול ההתמודדות עם המתח הערכי הייתה באמצעות אימוץ גישה פרגמטית המתייחסת לתרבות העזרה העצמית ככלי יעיל מבחינה תרפויטית, אך חסר משקל והשפעה מבחינה ערכית.
מה שאפשר לשחקנים לפגוש את תרבות העזרה העצמית ולא לדחות אותה על הסף כסותרת את תפיסת עולמם ולסגל לעצמם דרכי התמודדות עם המתחים שיצר מפגש זה, היו קווי דמיון בין מספר דפוסים הקיימים בשתי התרבויות, שיתכן וחלקם קשורים במקורותיה הדתיים של תרבות העזרה העצמית. בעבודה חילקתי את קווי הדמיון הללו לשלוש תמות: מיסטיקה, סיפור ותיקון.
הממד המיסטי קיים בתרבות העזרה העצמית במגוון צורות, לדוגמה, תת המודע מוצג בה מחד כגרעין הפנימי של האדם, אולם מאידך הוא נתפס כמעין כוח רוחני חיצוני השולט באדם ומנהל אותו ללא ידיעתו. ממד זה תואם ברמה הצורנית את סכמת החשיבה החרדית המפרשת את המציאות כמופעלת על ידי כוחות נסתרים ומורגלת בקשירת יחסי סיבה ותוצאה בין פעולה רוחנית והתרחשויות פיזיקאליות. העיסוק ברגשות ובתת המודע הקיים בתרבות העזרה העצמית פורש על ידי השחקנים החרדים שפגשתי כעיסוק במיסטי ובנסתר מן העין.
תמת הסיפור מתייחסת לדמיון שבין השימוש בתרבות העזרה העצמית בסיפורי הצלחה של דמויות מופת כמודל ללמידה וחיקוי, ובין ספרות השבחים וסיפור המופת החסידי הנפוצה בתרבות החרדית ומשמשת ככלי חינוכי מחברת. השימוש הישיר בסיפורים בשדה היה ככלי פדגוגי וכאמצעי לקירוב התוכן התרבותי הזר אל עולמם של השחקנים החרדים. אך מעבר לכך, עצם השימוש בסיפורים והמבנה הנרטיבי שלהם הבליט את הדמיון תרבותי ויצר אצלם תחושה של מוכרות תרבותית.
התמה האחרונה היא תמת התיקון שמתייחסת לדמיון שבין נרטיב התיקון המאפיין את תרבות העזרה העצמית ובין נרטיב התיקון הקיים בתרבות החרדית. התרפיה שמציעה תרבות העזרה העצמית מוצגת כנרטיב של מסע מסבל לגאולה, מעוני לרווחה או מאפלה להארה. נרטיב זה של מסע מסבל וגלות לגאולה הינו סכמה פרשנית המשוקעת עמוק בתרבות החרדית, הן בתפיסתה את אופן התקדמותה של ההיסטוריה והן ברמה האישית של מתן הסבר ופשר לאירועי חיים קשים.
הדמיון הצורני הקיים בין תרבות העזרה העצמית והתרבות החרדית העניק לשחקנים תחושת מוכרות, ואפשר להם לפרש את תרבות העזרה העצמית באמצעות משקפי התרבות שלהם. תחושה זו אפשרה להם ליצור מפגש ולא לדחות את תרבות העזרה העצמית על הסף כסותרת את תפיסת עולמם ובהמשך אף לסגל לעצמם גמישות תרבותית שאפשרה להם להתמודד עם המתחים שמפגש בין־תרבותי זה עורר.
התרומה התאורטית המרכזית לספרות המחקר שמציעה עבודת התזה היא בהרחבה של היחסים האפשריים במפגשים שבין שיח תרפויטי ותרבות דתית. מרבית הספרות תיארה את היחס בין השיח התרפויטי ותרבות דתית כמצוי או בקוטב של מתח וניגוד או בקוטב של קבלה ושילוב, ואילו בעבודת התזה אני מציע את ה'מפגש המתוח', כיחס המתאפיין בו־זמנית הן במתח בין־תרבותי והן במתיחה והגמשה של הגבולות התרבותיים.