ראיון עם ג'קי פלדמן: זיכרון השואה, מסעות לפולין ומה בין מדריך תיירים לחוקר טקסים
פרופ' ג'קי פלדמן הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון, מרצה באקדמיה כבר כמעט שלושה עשורים, פרסם שני ספרים על מחקריו ומכהן כראש מרכז ראב לחקר השואה, אבל אם תשאלו אותו מה הקורס הכי טוב שהוא למד בחייו התשובה תהיה – "קורס מורי דרך". כמעט כל תלמיד ותלמידת אנתרופולוגיה באוניברסיטאות השונות נתקלו באחד המאמרים שכתב, במיוחד על נוער ישראלי במסע לפולין. הוא הצטרף למסעות רבים כמדריך וכחוקר, דיבר עם המשתתפים, המדריכים והמארגנים, וניסה להבין – האם מדובר באירוע טקסי? עליה לרגל? אילו אינטרסים לאומיים המסעות הללו משרתים ובמבט לעתיד – כיצד החברה הישראלית זוכרת את השואה והאם משהו בזה השתנה אחרי השביעי באוקטובר? לציון יום השואה, רותם קליגר חליוא ראיינה את פרופ' פלדמן על מחקריו ודרכו לאורך השנים.
"גדלתי בארצות הברית בחברה דתית אורתודוקסית ושם למדתי תואר ראשון במתמטיקה ופילוסופיה. כשסיימתי רציתי לשנות אווירה ונסעתי לשנה לעבוד בקהילה יהודית באמסטרדם. בסוף השנה הזאת דווקא התגעגעתי למרחב יותר יהודי שבו לא צריך לתכנן ערב שבת עם חברים שבוע מראש. כבר הייתי בארץ בביקורים ובאולפן וידעתי עברית, אז בגיל 22 עשיתי עליה. התחלתי תואר שני במחשבת ישראל ובמקביל עשיתי קורס מורי דרך כי הייתי צריך גם להתפרנס. לקח לי 10 שנים לסיים את התואר כי הייתי כל הזמן בין הלימודים להדרכות", פלדמן מספר.
מתי המחקר וההדרכה הצטלבו?
"כבר בתואר השני, הייתי מדריך קבוצות נוצריות של צליינים שבאו לארץ עבור סוכנות טיולים פלסטינית ממזרח ירושלים. הייתי מדריך באנגלית, בגרמנית, בהולנדית ובצרפתית ועם בעלי הסוכנות הייתי מתקשר גם קצת בערבית. זאת הייתה עבודה עם אנשים שלא היה לי שום סיכוי לפגוש אם הייתי נשאר באמריקה. הייתי שואל את הצליינים – למה רצית לבקר בארץ הקודש? מישהו ענה לי – 'בכלל לא רציתי. רציתי חופשה בהוואי אבל ישוע אמר לי לבוא לכאן'. הצלבתי בין התשובות שלהם על עליה לרגל לבין חומרים מהמשנה, התלמוד והברית החדשה. ניסיתי להבין מי האנשים שעולים לרגל ולמה הם עושים את זה? לא עניין אותי מי חייב לעלות לרגל ברמה ההלכתית, כי אני לא מתאר לעצמי שלפני אלפיים שנה הסתובבו עם קיצור שולחן ערוך או שלחו מייל לרב לשאול אותו מי פטור ומי לא. עניין אותי מה משך אנשים אז ומה מושך אנשים היום לעלות לרגל. מה גורם לך להרגיש שייך למקום שבחיים לא דרכת בו קודם, שאתה לא דובר את השפה ולא מכיר את המקומיים. עניין אותי הפער בין הדמיון שהוציא אנשים למסע ובין המציאות שהם פגשו בירושלים. הבנתי שבשביל לענות על השאלות שלי אני צריך להמשיך לדוקטורט באנתרופולוגיה ולא במחשבת ישראל. כשקראתי לראשונה את ויקטור טרנר הרגשתי כאילו מצאתי נפש שאני יכול להזדהות איתה. קודם כל בגלל התפיסה שבני אדם הם לא רק שכפולים של החברה בה הם גדלו, ושנית בגלל התובנות על טקסי מעבר ועל קומוניטס", הוא מספר.
אחת מנקודות המפנה שעיצבו את המשך הדרך האקדמית של פלדמן הייתה נסיעה בעקבות סיפורו האישי; מסע שורשים לאוקראינה, שהייתה חלק מהונגריה בתקופת השואה. הוא חיפש את הקבר של סבתו שנפטרה עוד לפני מלחמת העולם השניה, ואת הבית שבו גדל אביו עד שפרצה המלחמה. הוא נפגש במלון עם מר מוסקוביץ', אחד מזקני הקהילה המקומית ששרדו, ויחד הם יצאו לחפש את הקבר.
"אמרתי למוסקוביץ' שאני אזמין מונית והוא מיד השתיק אותי ואמר – 'לא! כולם ק.ג.ב!' הוא שאל אם יש לי דולרים ויצאנו יחד לרחוב. עמדנו שם, רוח חזקה, עלי שלכת מתגלגלים, הוא מנפנף במקל הליכה ואני בדולרים כדי שרכב יעצור לנו ויקח אותנו תמורת כסף לדלק. הגענו לבית הקברות ושם הוא הוביל אותי עד שפתאום נעצר והצביע על אחד הקברים. אני מסתכל ורואה שם את שם המשפחה שלי. אני שואל אותו מופתע – 'איך מצאת את הקבר הזה?' הרי סבתא שלי נפטרה לפני יותר מחמישים שנה. אז הוא מוציא מכיס המעיל הישן שלו מחברת מרופטת ומראה לי את כל השמות שרשומים בה מתחילת המאה, כולל תאריכים. הכל בכתב יד כמובן. שאלתי אותו אם יש עוד עותק של הספר והוא ענה שלא. חשבתי לעצמי – זכרונות של קהילה שלמה נמצאים בכיס של איש זקן. תלויים על חוט דק, על שערה, אבל עומדים. זה היה הרגע שהבנתי שאני כבר לא רוצה לחקור רק מקורות היסטוריים, אני רוצה לפגוש אנשים. אני רוצה לכתוב על היהודים של היום, לא על אלו של לפני 2000 שנה", הוא משתף
"כשחזרתי ברכבת לבודפשט, ראיתי קבוצות קטנות של סבים, בנים ונכדים יהודים שעלו לרכבת בכפרים נידחים בהונגריה, והיה נראה לי שהם עורכים את אותו המסע כמוני. תהיתי עם אני צופה בתחילתו של טקס על חורבן יהדות אירופה, באותו זמן, החלו המסעות המסודרים של בתי הספר עם משרד החינוך. ב-1988, יצאו כמה מאות תלמידים ואני נרשמתי לקורס מדריכים. חשבתי שזאת הזדמנות מדהימה לחקור את המסע הטקסי הזה כשהוא עדיין בראשיתו. שאלתי את עצמי, האם אנחנו רואים כאן את התשעה באב החדש? האם המסע לפולין הוא תחליף לעליה לרגל אחרי בית המקדש שנחרב? חיבור מחודש של צעירים ליהדותם? וגיליתי שלא ממש. כלומר, יש אנשים שנוסעים כדי לראות את הקבר של סבתא שלהם ולחקור את העבר היהודי, אבל ככל שיצאתי ליותר מסעות הבנתי שזה לא הסיפור המרכזי".
"בעבודת הדוקטורט ניסיתי להבין איך מסעות אלו מבטאים ומשפיעים על הזהות הקולקטיבית הישראלית. איך משרד החינוך מעצב את המסעות, ואיך הם מתבצעים בפועל? איזו הבנות של העבר וההווה, המדינה והעולם מועברות באמצעות המסעות לפולין? איך הבנות אלו נקלטות ומנוכסות על ידי בני הנוער ישראלים ממוצאים אתניים ודתיים שונים, והאם קיימת התנגדות למסרים של המארגנים מצד המשתתפים?", הוא מסביר.
אז מה מניע את רוב בני ובנות הנוער לצאת למסע?
"אנחנו מדברים היום על מוסד של עשרות אלפי תלמידים בשנה כן? ומה שרובם מחפשים זה לראות את בורות המוות, את דגל ישראל מונף, להתעטף בו ולהצטלם איתו על רקע השער של אושוויץ. זה עדיין טקס, אבל זה לא רק טקס ששואל איך לזכור את העבר היהודי ואיך להתאבל על המתים, זה טקס לאומי ששואל שאלות לאומיות. במיוחד כדי להחדיר מוטיבציה בנערים להתגייס לצה"ל, להרגיש מחוברים לארץ ישראל ולהשאר לגור בה", פלדמן מסביר.
"אני זוכר שפעם אחת במהלך עבודת השדה קיבצתי חמישה חבר'ה שהיו בערך שש שנים אחרי המסע שלהם לפולין, כבר אחרי הצבא. שאלתי אותם מה הם זוכרים ממנו. הם ענו – 'באשוויץ הכניסו אותנו לצריף הילדים והיה קר וחשוך ומה זה מפחיד!'. אז שאלתי אם היה איתם איש עדות במסע והם ענו שכן, הייתה מרים. שאלתי – 'מה אתם זוכרים ממרים?', והם ענו – 'שהכניסו אותנו איתה לצריף הילדים והיא סיפרה את הסיפור שלה והיה קר וחשוך ומה זה מפחיד!'. אז שאלתי – 'מה מרים סיפרה?', ואף אחד לא יכול היה להזכר. מה שאומר לי שהחוויה הזו של נוכחות גופנית, של קור ורטיבות ואובש, יוצרת מעין קריסה של מימד הזמן. הם מרגישים כאילו הם עצמם היו שם. זה נצרב בהם. אבל האם השואה היא רק ביתן הילדים באושוויץ? מה מתפספס ומה בסופו של דבר נשאר איתם אחרי המסע הזה?", הוא שואל.
אתה חושב שהמסרים הלאומיים במסעות לפולין התחזקו מאז השביעי באוקטובר?
"באופן כללי בחינוך הישראלי השואה לא הפכה להיות מושא למחשבה, ללמידה ולביקורת אלא לחיזוק מסרים לאומיים. זה לא מקרי שהרבה אנשים וגם בתקשורת השוו את השביעי באוקטובר לשואה. רק שזה לא שואה. כי אם אנחנו מסתכלים על המלחמה עכשיו כשואה אז אנחנו קורבנות תמימים מול הנאצים, רק שהנאצים עברו מברלין לעזה. שום דבר טוב לא יצא מההשוואה הזאת, זה לא מועיל לנו, גם אם פסיכולוגית, אני מבין למה ההשואה היא כה שכיחה. ואגב, זה משני צדי המפה הפוליטית. בהפגנה לפני יומיים ראיתי מישהו שהדביק על הסווצ'רט סטיקר עם המילים – 'שואת נתניהו'. גם זה כמובן לא מועיל בכלל", פלדמן מספר.
"אני חושב שצריך לשאול את עצמנו – למה בעצם חשוב ללמוד על השואה? ויכולות להיות לזה כל כך הרבה תשובות לגיטימיות. למשל – איך חברה משכילה ומודרנית כמו הגרמנים שיתפו עם זה פעולה או עמדו מהצד? מדוע היו גם אנשים שהתנגדו וסיכנו את עצמם כדי להציל אנשים שלא מהעם שלהם? זו שאלה חשובה מאין כמוה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו גם היום, אבל ברוב המקרים אלו לא השאלות המרכזיות במסעות לפולין. המטרה היא להרים את הדגל גבוה ולסמן לפולנים – הנה, חזרנו גאים ואנחנו כאן. עם ישראל חי".
שואה בעידן הטיקטוק
אמנם המסלול אותו הנערים והנערות עוברים והטקסטים השונים שהם קוראים לא השתנו הרבה מאז החל משרד החינוך את מוסד המסעות לפולין, אולם דבר אחד משמעותי מאוד כן השתנה והוא המרחב הדיגיטלי. אם בעבר כדי ללמוד משהו על מלחמת העולם השניה היה צורך לפגוש עד, לשמוע מההורים או ללמוד בכיתה, כעת אפשר לשאול את צ'ט ג'י פי טי או קלוד. אפשר לצפות בסרטים או בסטורי של אווה ואפילו למצוא קומיקאים ומימז שממסגרים את הזיכרון דרך הומור (למשל – לא מזמן הסתובבה תמונה של אנה פרנק ומעלייה הכיתוב – "It's hotter than an oven out there! and I should know…").
"בעידן הדיגיטלי שומרי הסף של זיכרון השואה הוחלשו, המידע הרבה יותר נגיש וגם יותר פרוץ, וזה מעלה שתי שאלות – הראשונה היא מה התפקיד של שומרי הסף האלו? והשניה היא האם הזיכרון לטווח הרחוק מתפקד באותו אופן גם כשיש את שטף המידע הזה זמין בכף היד? האם הזיכרון האישי שלנו עדיין משנה כשאנחנו מפקידים אותו ב-memory של המחשב? היום כבר אפשר לדבר עם שורדים שנפטרו דרך מערכות AI. אני מאמין שבקרוב יוכלו לשים משקפיים ואוזניות ואולי משהו על האף ולהריח את הטחב ולראות את בורות המוות ולשמוע את הציפורים מבלי לטוס בכלל. איך זה משנה את מהות הזיכרון עבורנו? כשילדים מגיעים לפולין ובעצם יודעים כבר מה הם הולכים לראות שם כי כל התמונות באינטרנט והם רוצים לסמן וי ולצלם סלפי באותה תנוחה ובאותו מקום? הנערים והנערות נמצאים יחד בקבוצה אבל כשהם מעלים תמונות לאינסטגרם או לטיקטוק ומחכים לתגובות, התקשורת שלהם עוברת להיות עם האנשים שעוקבים אחריהם ולא עם האנשים שנמצאים איתם פיזית באותו מרחב. מה זה עושה לזיכרון הקולקטיבי? מה יכול להפתיע נוסע לפולין ולחולל בו איזשהו שינוי אם הוא ראה לפני כן 100 טיקטוקים בנושא ויודע בדיוק איפה הולך לצלם סלפי?", פלדמן שואל.
השאלות שפלדמן מעלה גם בראיון זה וגם במאמריו ובפרויקט עליו הוא עובד בימים אלו בנושא הנצחת וזיכרון השביעי באוקטובר, הן שאלות מוסריות גדולות וחשובות מכדי שכתבה קצרה תוכל להכיל, וכנראה שגם אין להן תשובה אחת נכונה. אנחנו מזמינים אתכם להעמיק במאמרים נוספים של ג'קי באתר "בחברת האדם" ובכלל: