מאמרי אורח

ציור התמונה הראשית: Aviad Sajevitch

"7 סיבות שבגללן חובה להשוות בין טבח ה-7.10 לבין השואה" (ynet)

"שואה שלנו: הלקח שישראל צריכה ללמוד מטבח ה7 באוקטובר" (מקור ראשון)

"ה-7 באוקטובר היה שואה?" (הארץ)

השנה מציינים את יום השואה הראשון לאחר השביעי לעשירי, ואי אפשר להתעלם מהקו שאנשים רבים לצד ערוצי התקשורת מתחו בין השניים. מצד אחד – היו הורים שביקשו לא לחייב תלמידים להיבחן על נושא השואה בבגרות בהיסטוריה, משום שזה עלול להעצים אצלם קשיים נפשיים שהתעוררו במלחמה.

מאידך, אנשים רבים טענו שזה היה היום הקשה ביותר ליהודים מאז השואה, השוו בין מחבלי הנוחבה לבין הנאצים והחזירו אל הכותרות את הסיסמה: "לעולם לא עוד". 

האם נכון לחבר בין שתי המלחמות הקשות הללו? האם אפשר שלא? וכיצד זה מעצב את עולם המשמעויות והזיכרון הקולקטיבי של היהודים בישראל?

בעשרים השנים האחרונות פרופ' קרול קדרון (אוניברסיטת חיפה) קיימה מאות תצפיות וראיונות עם בני הדור השני והשלישי לשורדי השואה היהודים. במחקריה היא תיארה כיצד הדורות הצעירים הופכים לנשאי זיכרון אשר משמרים את הסיפורים המשפחתיים. דרך עדויות, מסעות, בכי ואפילו שתיקות – סיפוריהם הפרטיים תורמים לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של השואה בתרבות הישראלית.

בניגוד לשיח הטיפולי הפופולרי אשר נוטה למיין את הזכרונות לקטגוריות כמו: טוב, מצמיח ונורמטיבי או רע, טראומטי ופתולוגי, קדרון מדגישה שהחוויות הפרטיות של משפחות השורדים הן גמישות ומורכבות יותר. כך למשל, בן לאב ששרד את השואה עלול לחוש שזה הותיר בנפשו "שריטה" ופגע בו, אך באותה נשימה הוא גאה לשאת את השריטה הזאת. הוא מרגיש שהיא מדגישה את תפקידו בהנצחת הסיפור, שהיא אות של כבוד ושל חוסן.

כאשר הסיפורים הפרטיים מולאמים ועוברים מהידיים הפרטיות של המשפחות לידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת, חלק גדול מהמורכבות הזאת נוטה להעלם. על ידי פישוט וניכוס הסיפורים הפרטיים, גופים שונים יכולים להבנות את הזיכרון הקולקטיבי של השואה כך שיעורר חרדה קיומית, פחד, חוסר ביטחון ותחושת פגיעות המועברים מדור לדור. 

מנגד, הם יכולים להבנות את הזיכרון הקולקטיבי גם כחלק מדימוי היהודי המיליטנטי, הבלתי מנוצח אשר מתגבר על מכשולים, מנצח את אויביו הרשעים ושורד כל מכשול. הם יכולים לגייס את הזיכרון ליצירת נרטיב לאומי או לאומני או חינוך למיליטריזם כמו שמדגים ג'קי פלדמן במאמרו על המסעות לפולין. אולם בפועל הסיפורים והרגשות המתלווים אליהם אינם חד ממדיים ודיכוטומיים אלא מגוונים הרבה יותר וגם שלובים אלו באלו. 

אם נחזור כעת אל ההשוואה בין אסון השואה לבין הטבח באוקטובר האחרון, אולי השאלה – "האם נכון להשוות בין השניים?" כלל אינה חשובה, אלא כיצד אנחנו יכולים לתת ביטוי לסיפורים השונים מבלי לפשט את החוויה המורכבת, הרב-קולית, הרגשית, הפרטית והלאומית שהם מגלמים?

בניגוד לכותרות מהעיתונות שהצגנו בתחילת הפוסט, האם ניתן לדבר על הנושאים הללו מבלי לבקש מיד ללמוד מהם "לקח" אחד מסוים? מבלי להכריע אם יש "חובה" להשוות בין המלחמות או לא? ובוודאי מבלי להעמיק עוד יותר את המחנאות והשימוש בכאבים הפרטיים והקולקטיביים כהצדקות מוסריות על סמך מיון החוויות הרגשיות האנושיות ל"טראומטיות" או "מבנות חוסן"? 

אולי השאלה שצריכה להעסיק אותנו ביום השואה הקרוב היא – כיצד ניתן להשמיע יותר קולות ולאפשר מגוון רחב יותר של תחושות שהחוויות הקשות מעלות? להשהות את הפקת הלקחים והמסקנות החורצות וקודם כל להקשיב.    

כתבות נוספות בנושא השואה:

מאמרים נוספים בלקט משנת 2021: