"> זכרון מאתגר – על זכרון השואה בגרמניה היום – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

זכרון מאתגר – על זכרון השואה בגרמניה היום

האנתרופולוגית הגרמנייה ליזה קריג, כיום פוסטדוקטורנית באוניברסיטת בון ובאוניברסיטה העברית, ערכה את עבודת הדוקטורט שלה על היחס לשואה בקרב צערים מגרמניה. לקראת יום השואה היא כותבת במיוחד לבחברת האדם על המורכבות של זכרון השואה בגרמניה כיום, את הרצון לזכור לצד ההתנגדות, על פרשנויות יצרתיות של מהגרים מוסלמים ועל עתיד הזכרון בגרמניה
(תרגום מאנגלית: ניצן לונברג, עריכה: אורלי ניטיס יעקובי).

זיכרון השואה בגרמניה של ימינו הוא משימה קשה. רבים מחשיבים את השואה כאירוע שחשוב ביותר לזכור ושאסור כי יישכח. הסנטימנט הזה חזר באופן תדיר בקרב פוליטיקאים, מורים להיסטוריה וספרות גרמנית ומדריכים במוזיאון בעיר קלן שאיתם עבדתי במסגרת עבודת השדה האתנוגרפית שביצעתי ב-2013, כשכתבתי את הדוקטורט שלי על זיכרון השואה בקרב צעירים גרמנים.

עבור רוב האנשים, זיכרון השואה הוא משימה קשה שמעוררת חוסר נוחות. כל המבוגרים הצעירים שדיברתי איתם במסגרת המחקר סיפרו לי על הזיכרונות המוקדמים ביותר שלהם לגבי השואה – לעתים קרובות הם נחשפו לנושא כבר בילדותם, סביב גיל שמונה או אחת-עשרה, לא פעם במסגרת בית הספר היסודי. רבים תיארו כי הם זוכרים רגע אחד שבו הם הבינו במה הדברים אמורים, כמה קשה היה להם להאמין שזה באמת קרה, או את התחושה של עצב עמוק ואפילו אבל. חלק מהסטודנטים שדיברתי איתם נזכרו כיצד קראו את יומנה של אנה פרנק, או את הספר "מי גנב את השפן הוורוד". חלקם ביקרו במחנות ריכוז.

"הם מרותקים מהנושא", אמרה לי אנט[1], שעובדת בתחום החינוך במרכז לתיעוד ההיסטוריה הנאציונל־סוציאליסטית בעיר קלן, כשדיברנו על האופן שבו ילדים גרמנים לומדים על השואה. "הם רוצים לדעת מה קרה, הם דורשים זאת, הם אומרים שהם מבוגרים מספיק (...) וכמעט יוזמים את השיח בעצמם, מעיין טקס התבגרות.... הם אומרים שהם כבר בגיל שבו מותר להם לדעת" (ריאיון, 14.8.2013).

רבים יצטרכו לפחות פעם אחת במהלך חייהם להתמודד עם העצב, האבל והזעם שזיכרון השואה מעורר בהם – כיצד בני המשפחות שלנו יכלו לתת לזה לקרות? אבל שמירה על הזיכרון חי היא משימה קשה.

ליזה קריג

"מי רוצה להיות עצוב שוב ושוב ושוב?", תוהה באוזניי אנט, כשהיא מספרת לי על החוויות שלה בעבודה עם מתבגרים וילדים וחינוך לזיכרון השואה. משום כך היא תומכת בלימוד העובדות תוך הימנעות משיח רגשי.

בגרמניה של היום נבנו אנדרטאות רבות לזכר השואה, נאומים שנישאים ולחיצות ידיים רשמיות (אולי לא כל כך באביב הנוכחי, אבל ככלל). הנורמליזציה של היחסים הבינלאומיים של גרמניה, שהגיעה לאחר תקופה ארוכה של הכחשה לאחר מלחמת העולם השנייה, התפתחה לשיח על זיכרון ולניסיון לעסוק בזיכרונות השואה, ברבים: לא רק שואת העם היהודי, אלא גם "המתת החסד" של אנשים עם מוגבלויות, החיסול השיטתי של קבוצות להטבפא"ק ושל בני רומה, הצוענים שהם אחד המיעוטים האתניים הגדולים באירופה. השואה התרחשה עבור אנשים רבים בצורות שונות ובמקומות שונים. יש עוד הרבה סיפורים לספר.

אבל יש עדיין הרבה אנשים בגרמניה, אנשים שדיברתי איתם או כאלו שמפרסמים את הדעות שלהם בעיתונים ובערוצי תקשורת אחרים, שטוענים ש"מספיק זה מספיק": העבר צריך להישאר במקום שאליו הוא שייך, בעבר. אלו הם הקולות של אלו שלא רוצים שיזכירו להם. הם מרגישים שאחרים מאשימים אותם ומנסים להכריח אותם לקחת את האשמה עליהם, להרגיש חסרי ערך או לדרוש מהם לשלם על חטאי העבר. כתגובת נגד, דורשים חלק מהגרמנים כיום שלא יזכירו להם את השואה כלל, והם רוצים לתחום את זכרה למקומות וזמנים מוגדרים מראש.

ניתן להתייחס אל השואה כ"אירוע חסר מנוחה" (Restless event) (Wagner-Pacifici 2010): היא לא נשארת בעבר אלא מתמשכת, שולחת ענפיה לכל עבר ומתרבה. אפשר למצוא את השואה באינספור סרטים, ספרים, תמונות ושירים. השואה מושרשת כה עמוק בתרבות הגרמנית ובתרבות ובחברה העולמית, שאין דרך לשלוט בה. בהתאמה אין גם דרך לסגור אותה במגירה שאפשר לפתוח רק בימי זיכרון.

אז איך זוכרים את השואה בגרמניה היום? שאלה זו, שנשאלת לעתים קרובות, מתרחבת גם לזכרה בקרב תושבי גרמניה רבים שהם או הוריהם היגרו למדינה ולא נולדו בה, כלומר שהסבים שלהם לא היו חלק מדור הרוצחים שבאמת ביצע את הפשעים הללו.

Image by wal_172619 from Pixabay

גרמנים כאלה, המגיעים מרקע של הגירה, מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן, טוענים רות'ברג ויילדיז (Rothberg and Yildiz 2011). מצד אחד מצופה מהם לקחת חלק אקטיבי בזיכרון השואה כדי להוכיח שהם גרמנים "אמיתיים", ומצד שני לא מכירים בהם כחלק מזיכרון השואה משום שהם לא גרמנים אמיתיים. בקרב האליטות הפוליטיות והחינוכיות בגרמניה קיים חשש כי צעירים מוסלמים יפיצו אנטישמיות ויסרבו לקחת חלק בתרבות הזיכרון הגרמנית. מחקרים רבים נערכים כיום בקרב צעירים מוסלמים במטרה לבדוק את מידת האנטישמיות שלהם וכדי לשכנע אותם להכיר בחשיבות של זיכרון השואה Gryglewski 2013)).

בשיחות שביצעתי במסגרת עבודות השדה שלי בקורס היסטוריה שבו לקחו חלק צעירים בשנות העשרים לחייהם, חלקם ממוצא גרמני ואחרים עם רקע של הגירה מפולין, עיראק, טורקיה ומרוקו, קיבלתי רושם אחר דווקא. מהסטודנטים האלו, שליוויתי במשך כמעט חצי שנה, למדתי שכולם מזדהים עם השואה באמצעות הביוגרפיה האישית שלהם. בין אם לסטודנטים האלו היה סבים גרמנים ובין אם לאו, הם מצאו דרכים להתחבר לזיכרון הזה – או שלא – באופן אישי. חלק מהם ניסו להתרחק מהזיכרון של מלחמת העולם השנייה וביקשו להתרכז בהווה, מותשים מהאזכורים הבלתי פוסקים של פשעי מלחמה. כך למשל אמר לי עבדול: "ובכן, אני לא באמת מחובר לזה" (ריאיון, 7.11.13). ואילו תומאס התעקש שאין בינו ובין העבר כלום. אחרים, לעומת זאת, מצאו דרכים משלהם להתחבר לזיכרון. לילי, סטודנטית גרמנייה, סיפרה לי כמה רע היא מרגישה כשהיא חושבת על השואה: "זה חוסר צדק משווע שנעשה, ואי אפשר להפוך את הקערה על פיה, לא משנה שלא את זו שעשית את זה" (ריאיון, 24.5.2013). עאיישה סיפרה כמה היטלר מזכיר לה את סדאם חוסיין, ועל הילדות שלה בכפר בעיראק: "אני תמיד מחברת את הדברים האלו להיסטוריה שלנו. כל פעם שאני רואה משהו, אני חושבת עליו", אמרה לי (ריאיון, 21.11.13). אליף, במקור מטורקיה, אמרה: "אני מקווה שלא נתרחק מהצד הרגשי של העניין (...). אני מקווה שבעוד אלף שנים עדיין תהיה לנו את ההבנה שאף אדם לא צריך למות (...). שזה חוזר על עצמו. זה יהיה הדבר הגרוע ביותר שעשוי לקרות" (ריאיון, 13.11.13). היא מתחה ביקורת על הגישה הרציונלית של סטודנטים אחרים סביבה. היא נזכרה בתקופות של בידוד שעברה במהלך חייה, ובאיזה אופן אנשים עשויים להרשות לעצמם לנהוג בך כשיש להם כוח עליך.

בגרמניה של היום אני מגלה כי אנשים מוצאים דרכים שונות להתחבר לעבר ולזכור את השואה. רקע ההגירה הוא לא הגורם החשוב ביותר בעיצוב ההתייחסות לעבר.

ומה התפקיד של ישראל בכל זה?

לטעמי, חלק גדול מתרבות זיכרון השואה בגרמניה אינו קשור לישראל, אלא קיים דווקא כשיח פנימי. כמובן: התחושה הרווחת היא שהעולם מתבונן בגרמניה, ובאופן שבו גרמנים מתמודדים עם הזיכרון הזה. אבל על בסיס הניסיון שלי, המבט החיצוני אינו משנה למבוגרים צעירים, הוא לא חשוב בסיורים במוזיאון או בשיעורים בבית הספר או כשקוראים ספרים וצופים בסרטים שמספרים על העבר. ההתמודדות היא בעיקר בניסיון להבין כיצד רצח בקנה מידה שכזה יכול להתרחש גם במדינה שלך, להתבצע על ידי אנשים רגילים ואפילו על ידי הסבים והסבתות שלך עצמך, ובדיון בשאלה מה משמעות הזיכרון הזה עבורך.

עבור גרמנים רבים, ישראל רחוקה מאוד. זו לא מדינה שגרמנים רבים מגיעים אליה כתיירים. עבור אלו שכן, ביקור בישראל יכול להיות חוויה נוגעת ללב מאוד. הם זוכים לראות אתרים תנ"כיים רבים ולפגוש עוד אנשים שהשואה אומרת משהו בשבילם – אבל מהצד השני. עבור הגרמנים האלו, החוויה עשויה להיות אינטנסיבית ומיוחדת במינה, והיחסים עם ישראל עשויים להיות קרובים ויקרים לליבם.

יחד עם זאת, אנשים אחרים חשים ביקורת מצד ישראל. הם מכירים אותה בעיקר כשחקן פוליטי, מהחדשות. הם מכירים את הפנים של נתניהו ואת הממשלה הישראלית, אבל אין בכך שום דבר אישי. רבים מהמבוגרים הצעירים שאיתם דיברתי מרגישים שמופעל עליהם לחץ מצד ישראל והקהילה הבינלאומית להכיר באשמה הלאומית שלהם, ואף להמשיך להרגיש אשמים, למרות שהם עצמם לא ביצעו שום פשע.

איך הפרקטיקות של זיכרון השואה בגרמניה עשויות להתפתח בעתיד?

אני מאמינה שהשואה תישאר זיכרון קשה מאוד ומאתגר עבור צעירים ומבוגרים כאחד, ילידי גרמניה כמו גם אזרחים שהגיעו אליה מרקע אתני או לאומי אחר. ככל שהזמן עובר והמרחק מאירועי העבר גדל, יותר ויותר אנשים יגדלו בלי להכיר סבים וסבתות שעשויים היו להיות נאצים בעברם. לצד זאת גם הגיוון ברקע האתני של אזרחי המדינה יגדל, וכך גם העבר השונה של כל אחד יקבל משמעות וביטוי אחר. אך אולי דווקא הגורמים הללו יאפשרו להנצחה להפוך לאוניברסלית יותר ולאישית פחות, ואולי כך יהיה קל יותר להתעמת עם העבר האלים ללא ההיכרות האישית עם מישהו שאולי ביצע את הפשע. עשויות לצמוח מכך גם הזדמנויות: אולי יתגלה ידע חדש על העבר, ואולי יתווספו היבטים אחרים של הזיכרון הזה וייכללו בו.

מצד שני, אולי הזיכרון יהפוך לפחות רגשי, ותחושת הדחיפות תשכך. לעת עתה ההנחה היא שגרמניה עצמה נושאת את האחריות לשמר את הזיכרון בחיים. מדובר בערך שמעוגן עמוק בתרבות הגרמנית ובמערכת החינוך שלה, ואני לא חושבת שהוא עלול להיעלם בקרוב.

ליזה קריג סיימה את עבודת הדוקטור שלה ב-2016, במסגרת המחלקה לאנתרופולוגיה תרבותית באוניברסיטת אוטרכט. עבודתה " “Uncomfortable Entanglementעסקה ביחסים של צעירים גרמנים לשואה.
מאז 2016 קריג היא פוסט דוקטורנטית במחלקה לגיאוגרפיה של אוניברסיטת בון במחקר על יחסי אנוש-טבע וטכנולוגיה. בפרויקט הפוסט-דוק שלה "Gecko Translocalities", הממומן על ידי הקרן הלאומית למדע הלאומי הגרמני ,(DFG) היא בוחנת את הטיפול, הערך והידע המיוצרים במערכות יחסים בין בני אדם לבין Phelsuma day geckos בגרמניה ובאיי האוקיאנוס ההודי. מסמסטר ב' השנה, מתארחת קריג במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית.

Bibliography

Gryglewski, Elke. 2013. Anerkennung und Erinnerung. Zugänge arabisch-palästinensischer und türkischer Berliner Jugendlicher zum Holocaust. Berlin: Metropol Verlag.

Rothberg, Michael, and Yasemin Yildiz. 2011. “Memory Citizenship: Migrant Archives of Holocaust Remembrance in Contemporary Germany.” Parallax 17(4): 32–48.

Wagner-Pacifici, Robin. 2010. “Theorizing the Restlessness of Events.” American Journal of Sociology 115(5): 1351–86.


[1] .כל השמות בדויים