מאמרי אורח

הספר הוא שילוב של ספר עיון, קטלוג תערוכה וספר מתח תרבותי והוא יצא בשיתוף הוצאת רסלינג ומוזיאון העיצוב חולון. הנה חלק מההקדמה לספר:

אחת המשימות של פרויקט חקר האשפה במקווה ישראל, שבו לקחתי חלק בשנים האחרונות, הייתה לחשוב דרך פסולת, דרך זבל. ערימות של אשפה, חפצים וחלקי חפצים דחויים שהושלכו ממרחב חייהם של תושבי העיר תל אביב בתקופת המנדט הבריטי הובלו והוטמנו בשדות בית הספר החקלאי מקווה ישראל. בשוליים המערביים של שדות בית הספר פעל אחד ממוקדי המזבלה, ואליו הובלה האשפה של שנות ה-30 וה-40. 

שם היינו. קיץ אחרי קיץ, החל מ 2016  ולאורך ארבע שנים, ביצענו באתר חפירה ארכיאולוגית על פי הכללים – את המעשה הארכיאולוגי הוביל אסף נתיב, ולאחר שהצטרפתי אליו ואל ארבל לוי (ביולוג ואספן), חברו אלינו ההיסטוריון והגיאוגרף ירון בלסלב והגיאומורפולוג גלעד שטיינברג. ביחד ניסינו לחשוב מבעד לפסולת של התקופה האמורה. בתום המחקר בשטח, ובמקביל לעיבוד של הממצאים, באביב 2021 הצגנו במוזיאון העיצוב בחולון תערוכה שאצרו ועיצבו ניל ננר ואביחי מזרחי ושנסמכה על ממצאי העבודה החומריים והרוחניים. 

עכשיו אנחנו מתכנסים שוב. מנסים – במרחק שנים ספורות מן הרגע שבו סומן ריבוע החפירה הראשון – לברר מה ניתן בעצם ללמוד מבעד לזבל. בירור זה נעשה בעידן של עניין גובר והולך בשדות המחקר, הספרות והאמנות ב"כוחם של דברים" ובצורך "לחשוב עם הדברים ודרכם".  

האם אפשר ללמוד את האשפה, הפסולת או הזבל כשלעצמם? להישאר לצידם בלי למהר לפרשנויות, בלי לתרגם אותם למשהו אחר, בלי למהר ולעשות לערימות החפצים הטמונים והמחולצים פרשנות סימבולית, בלי לדמות מה הם היו בעצם, או מה הם מזכירים לנו? האם אשפה כחומר, כתצריף, כמופע, היא "דבר" שניתן לעבוד איתו מבלי לפרק אותה ומבלי להפוך אותה לדברים אחרים?

הרצון להבין את האשפה מטעם עצמה לא הנחה אותנו בתחילת הדרך; הגענו לחפירה עם הנחות, השערות וציפיות מגוונות, ובעיקר הגענו מוכנים לעבוד בחום של חודש יולי. לפעור את ריבוע האדמה שנבחר בקפידה על ידי אסף וארבל ולהעמיק אותו. לקלף את פני הקרקע, להסיר את הכיסוי והציפוי, ולחכות שהדברים יתגלו בפנינו. 

העבודה על פי כללי המחקר הארכיאולוגי הוליכה אותנו מן האתר אל המחסן (מרחק של כמאתיים מטרים), שם עשינו מה שארכיאולוגים נוהגים לעשות: שטפנו, מיינו, וחילקנו את הדברים. הנחנו אותם על מגשים, רשמנו כראוי את השכבות המדויקות שמהן חולצו. הפכנו אותם מאשפה קבורה לממצאים מחקריים. התנועה הזו מאשפה לממצא משולה לאותה פעולת תרגום שחוקרי תרבות חומרית עכשווים מבקשים להשעות או לפחות להשהות. הפרקים המכונסים בספר מלמדים, כל פרק  באופן אחר, שלא תמיד הצלחנו לדבוק במתודה של "חשיבה דרך הדברים", אבל גם שהיא בהחלט הטרידה אותנו, הציבה לפנינו אתגרים אנליטיים, וגרמה לנו לחפש פתרונות רעננים.

הפרק הפותח את הקובץ מתאר את הדרך שעשו הדברים מן העיר תל אביב של תקופת המנדט במאה הקודמת אל המזבלה במקווה ישראל. את המסע שהפך אותם מחפצים, מזון, כלים, וכדומה – לאשפה. פרנסי העיר ידעו שישנן דרכים רבות "לטפל" בעודפים של תושבי העיר. הם נסעו בלבנט והגיעו גם לבירות אירופיות כדי ללמוד מה עושים אחרים עם העודפים שלהם. בדקו אפשרויות מגוונות של שריפה, מחזור ומיון, וערכו ניסיונות ממין זה או אחר גם בתל אביב. אולם מתוך הסיפור המפורט והמורכב שמציע ירון בלסלב – עולה מסקנה ברורה אחת: סילוק האשפה נעשה בדרך הקלה והזולה ביותר שהתאפשרה. למרות כל מה שידעו אנשי העירייה, בסופו של דבר הם חיפשו את המקום הקרוב ביותר שבו יוכלו פשוט לזרוק את הזבל ולברוח. לשלם על ההשלכה הזו כמה שפחות, להתעסק עם הפסולת המושלכת כמה שפחות, ולא לחשוב יותר מדי על התוצאות של המהלך הזה, אף שהיו מודעים להן היטב. במובנים מסוימים מדינת ישראל ממשיכה לנהוג באשפה של תושביה בדרכים דומות.

הפרק השני עוסק גם הוא במשמעות הפיכתם של חפצים לאשפה. ההשראה שלו היא אנתרופולוגית במובן הרחב של המילה, ובה נקשר המין האנושי עם הכלים שהוא מייצר. העולם החומרי מתואר ככזה המכונן את האנושי ומתכונן על ידיו. "הדברים" מוצגים כעדות להיותנו בני אדם, הם היצירה שלנו והם המאפשרים לנו להיות מי שהיננו. סילוקם של חפצים ממרחב החיים שלנו והפיכתם לאשפה נקשרים בפרק זה עם אי-נוחות מוסרית. חפצים דחויים מתוארים כעדות לכשל במעשה האנושי, שיש להעלים אותו ולקבור אותו. יצרנו יותר מדי, השתמשנו פחות מדי, שברנו, הכנו דברים מיותרים או כאלה שאינם טובים דיים, משהו בהתנהלות שלנו הביא להצטברות של דברים שיש להיפטר מהם ולהעלימם מסביבתנו. החיבור בין מעשה ומוסר מלווה את ההתייחסות לאשפה בזמנים שונים ובתרבויות שונות. בפרק זה אני מספרת את המקרה של העיר העברית הראשונה.

הפרק השלישי מציע לנו הפסקה מתודית/פילוסופית. הוא מזמין אותנו לחשוב על דרכה של הארכיאולוגיה להפוך את ממצאי החפירות שלה לנתונים עמוסי משמעות הניתנים לתרגום ופענוח. במובנים רבים זהו הפרק הרדיקלי ביותר; אסף נתיב מבקש להתמודד בו עם האתגר של חוקרי החומר המנסים לא להסיט את הדבר לדבר אחר. הארכיאולוגיה, הוא טוען, כבר התייחסה לפסולת עכשווית כאל משהו שאפשר לחשוב דרכו, אולם יש לבדוק מה תרומתה הייחודית של האשפה, מתוקף עיסוקה ב"צבר אותות משובשים שמקורו במציאות אנושית … שהתקיימה בעבר". את צבר האותות הייחודי והנדיר שמפיקה הארכיאולוגיה לעצמה בעבודת השדה היא מתרגמת לסיפורים הנשענים, לטענת נתיב, על לקסיקונים זרים. אין לה שפה משלה והיא מדברת את הממצא הארכיאולוגי דרך האנטומיה, הביולוגיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה וכולי, על פי הצורך. נתיב רואה את אתרי הטמנת הפסולת כביטוי אולטימטיבי של החומר הארכיאולוגי. אם צריך לדבר ארכיאולוגיה בארכיאולוגית, הוא ממשיך, זה המקום שבו כדאי להתחיל. בעודו עובר מתחנת ניסיונות אחת לאחרת בחיפוש אחר השפה הנכונה, הכותב מתחבר מחדש אל היסודות המטריאליים של צורה וחומר וקורא את המטמנה כישות אסתטית.

הצורה והחומר של האשפה כישות חומרית מעסיקים גם את הגיאומורפולוג גלעד שטיינברג. בפרק הרביעי קוראים הוא ועמיתיו את המכלול המחזיק את המטמנה: את המרחב הגיאוגרפי ואת המעמקים הגיאולוגיים שבתוכם נוצרה המטמנה, שבהם היא מתקיימת ושעליהם היא פועלת. הצורה נבדקת דרך השתנות הטופוגרפיה, והחומר נלמד מתוך סדרה של קידוחי ליבה. שילוב של מידע היסטורי וגיאומורפולוגי מלמד כי באזור שבו עבדנו התרוממה גבעה של שישה מטרים מעל פני השטח המקוריים. הגבעה הלכה והתמתנה בהדרגה החל מראשית שנות ה-50,  עם הפסקת ההשלכה של הפסולת באתר. קידוחי הליבה ביקשו להבין כיצד השפיעו השיירים המושלכים (שהם אנתרופוגניים, קרי תוצרים אנושיים) על הקרקע. ניתוח ממצאי הקידוחים הראה כי בעומקים של שני מטרים ואף יותר נמצאו חומרים אנתרופוגניים הכוללים מתכות שונות, חרסים, שברי זכוכית ושברי פחם. הבדיקה מראה שלא התרחשה זליגה של חומרים מזהמים אלה אל תת-הקרקע שעמוקה יותר ממכלול המטמנה. החומר והצורה מצביעים אם כך על האופנים שבהם בני אדם והתוצרים שלהם משנים את המבנים הטופוגרפיים ואת איכות הקרקע. 

הפרק החמישי והאחרון מחלץ מן המרחב את "הדברים עצמם", אוסף אותם ומתבונן בהם כחפצים שביכולתם לספר סיפור שטרם סופר. ארבל לוי, ביולוג ואספן "ישראליאנה", מבקש לשרטט חלק מתולדות תעשיית המשקאות הקלים באזורנו דרך בקבוקים שנמצאו באתר. העבודה לאורך ארבע השנים לימדה אותנו כי החומר הדומיננטי במטמנה (בעיקר לאחר שכל המרכיבים האורגניים נעלמו), הינו זכוכית; זה החומר שממנו נוצקו הכלים והמכלים שהחזיקו נוזלים, תרופות, מוצרי חלב, שמן, יין, בירה, סודה, תמרוקים, ועוד. האתר היה נקי כמעט מפלסטיק. 

לוי מציע כאן את מה שארג'ון אפדוראי (Appadurai) מגדיר כהיסטוריה החברתית של הדברים, לצד הביוגרפיה התרבותית שלהם: מהו הסיפור ההיסטורי של הבקבוקים, אופני הייצור, השינוע, והמילוי שלהם? מהן הביוגרפיות הספציפיות של בקבוקים הנקשרים לתעשייה המקומית והבין-לאומית, ליזמים, תעשיינים, סוחרים, צרכנים וכדומה? הבקבוקים מעידים על ניסיונות רבים לייצר בפלשתינה-א"י ובישראל הצעירה משקאות מגוונים. מרבית הניסיונות אכן לא צלחו, אך תעשיית המשקאות הקלים, שהייתה מחלוצות הייצור המקומי, נותרה ענף דומיננטי במשק הישראלי – כולם רוצים כנראה "לשתות משהו קר בלב מדבר".

לספר זה ישנו גם פרק שישי, המתקיים בתוך המרחב הטקסטואלי. היוצרים ניל ננר ואביחי מזרחי אצרו באביב 2021 במוזיאון העיצוב בחולון את תערוכת "הבור", שהציגה חלק מממצאי פרויקט חקר האשפה במקווה ישראל. ארגזים רבים עמוסים שברי חפצים מלוכלכים משלל חומרים, בהם גם "מציאוֹת" שלמות, נפרקו במרחב העבודה שלהם במוזיאון ויצרו שפע חומרי מאתגר וכאוטי. השהות של היוצרים בתוך מרחב זה, לצד ביקור באתר העבודה וקריאה בחומרים העיוניים שהצוות החל להפיק, התניעו מהלך אמנותי ייחודי שהעביר את הדברים לממד אחר וחדש. בפרק זה הם מציעים לנו ייצוג מתחדש המעביר את החוויה החומרית מייצוג תלת-ממדי במוזיאון אל בין דפי הספר.  חלק אחרון זה, הוא סוג של קטלוג צבעוני ומרהיב של התערוכה.

אל שולי שדות בית הספר החקלאי מקווה ישראל הובלו במשך למעלה מעשרים שנים חפצים ודברים שסולקו מן העיר. לאחר שהושלכו וכוסו, החלו הללו חיים חדשים, שהתקיימו בעיקר מתחת לפני השטח. שם, כשהם חסרים את היחסים שהיו להם עם המין האנושי, חברו לגורמים אחרים: חומרים מעשי ידי אדם שנמצאו לצידם, וגורמים כמו קרקע, מים, צמחייה ובעלי חיים שפעלו באותו מרחב.

כוח הפעולה של החפצים, הסוכנות או ה-agency שלהם, הוא נושא המעסיק את המחקר החברתי לא מעט, והמזבלה זימנה לנו מקום לחשוב עליו. זהו מרחב תת-קרקעי שבו מקיימים הדברים חיים משלהם בלעדינו, זוהי "ארץ החפצים החופשיים" שבה פועלים הדברים אלה על אלה, מופעלים ומפעילים אלה את אלה. ההפרעה שחוללנו בחייהם ארכה ארבע שנים, ובסופן כוסו מחדש בורות החפירה. פני השטח נראים תמימים. הם מגלים את המתחולל בעומק האדמה רק למתבוננים היטב במרקם הדק המפריד בין מה שמעל ומה שמתחת. לאחר הגשמים צפים מעלה חלקי חפצים המורים לנו שהחומר, הרוח המים והזמן  ממשיכים לעבוד גם כשאנחנו כבר לא שם.

קישור לספר:

לקריאה נוספת: