לאן נעלמה הבַּארַכָּה? על העלייה לרגל למירון בל"ג בעומר
רעיה שירה כהן, דוקטורנטית בתכנית לחקר פולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית, כותבת לבחברת האדם על עבודת הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' הגר סלמון. עבודתה עוסקת בעלייה לרגל למירון, ומתמקדת בתיעוד ובניתוח של פרקטיקות, מופעים, שיחים ונרטיבים הקשורים באתר קברו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) במירון שבגליל העליון:
בתמונה הראשית- ל"ג בעומר במירון בשנים (2006 או 2008) שלפני האסון, שעת חצות לערך. צילם: גיא רייביץ. בעקבות האסון הגם שההדלקה המרכזית נשארה על גג הקבר, רוב הפעילות הועתקה לשטח פתוח (חלקה 89) מול הקבר.
רשב"י היה תנא ארץ-ישראלי בן המאה השנייה, מתלמידי רבי עקיבא, ואחד מחמשת התלמידים ששרדו את המגפה שבה – על פי המסורת – נספו עשרים וארבע אלף תלמידיו. ספר הזוהר, הטקסט הקבלי המכונן, מיוחס לו. ל"ג בעומר (י"ח באייר, בדרך כלל בחודש מאי), יום פטירתו שציווה לציין בהילולה, הוא שיא השנה באתר קברו שבמירון – הן מבחינת עולי הרגל, והן מבחינת חשיבות הפולחן והטקס הנערכים בקברו. מדובר בטקס היהודי הגדול בעולם, אליו עולים בין 300,000 ל-500,000 איש.
המחקר על קבר רשב"י מספק תובנות אתנוגרפיות ייחודיות שכן סימולטנית פעילות בו שלוש קבוצות בולטות: חסידים, יוצאי צפון אפריקה, ונאו-חסידים. מעורבותן של שלוש הקבוצות מאפשרת השוואה בין טקסים יהודיים שהתפתחו במרחבים גאוגרפיים שונים ובתקופות שונות: בעוד שהטקס החסידי התפתח במזרח אירופה, הפולחן הצפון אפריקאי התפתח במרחב שונה בתכלית. הפולחן הנאו חסידי התפתח ברובו בארץ החל משנות ה-90' ומושפע ממגמות רוחניות עכשוויות. הבדל מרכזי בין חסידים לנאו-חסידים נעוץ בהיעדר מסורת חסידית רציפה אצל האחרונים, בייחוד בהיבט הלשוני – בעוד החסידים דוברים יידיש, הנאו-חסידים אינם. עבודת השדה מצביעה על כך שהנאו-חסידים מדגישים חוויה דתית אישית, רגשית ואינדיבידואלית, בעוד החסידים מייחסים חשיבות לממד הקהילתי, המאורגן והקולקטיבי של הפולחן. בפוסט הזה נעסוק בקבוצה הצפון אפריקאית ובקבוצה החסידית. החל משנות העשרה של המאה ה-21 ניכרת ירידה בפעילותם של עולי הרגל הצפון אפריקאים בל"ג בעומר (אולם לא ביתר ימות השנה) באתר. בפוסט הזה נדון בהעלמותם.
בשנות השמונים של המאה ה-20 ביקר האנתרופולוג ויקטור טרנר במירון בליווי קבוצת אנתרופולוגים ישראלים. בעקבות הביקור כתב יורם בילו מאמר בו טען כי מושג ה"קומיוניטאס" של טרנר – המתאר אחווה ונישול מעמדי המאפיינים מצבי מעבר – ממומש בפועל רק באופן מוגבל. בכל הנוגע למקרה המבחן המירוני, בילו הציע חוקי פעולה חלופיים לאלה שהציע טרנר. בבחינה של חלומות אותם סיפרו עולי רגל יוצאי צפון אפריקה, בילו זיהה תחרות שקטה, לעיתים בלתי מודעת, על נגישות לברכה, בַּארַכָּה-הכוח המיסטי שעבורו עולים לרגל ונתפס כמשאב מוגבל. לפיכך, טקס ההילולה, טוען בילו, הוא לא רק מרחב של שותפות אלא גם זירה של מאבק סימבולי על קרבה, נראות וייצוג.
בהמשך לכך ובמרחק של כארבעים שנה, אני מיישמת בדוקטורט שלי, את מושג הבַּארַכָּה כתופעה נזילה – כלומר ככוח מיסטי שזרימתו הלא אחידה מייצרת גם הזדמנות וגם תחרות. על סמך ראיונות עם יוצאי צפון אפריקה ותושבי האזור, ומצביעה על כך שהבַּארַכָּה לא התמצתה בקבר, אלא שהיא הופיעה ונעה בין אוהלים – במרחב שבו לנו, התארחו, בישלו וחגגו המבקרים. הפולחן התפשט במעגלים – בין קרובים, שכנים וזרים – והוא תפקד כמערכת רשתית, דינאמית, שבה קשרים נרקמו, דעכו, והתחדשו. הבַּארַכָּה נישאה כתנועה אנושית מתמדת. כשהקבר עצמו והביקור בו הינם אפשרויות לא בלעדיות ולעיתים גם לא הכרחיות. די במאמץ של העלייה לרגל ובהמצאות בקרבת הקבר, כדי לזכות בבראכה .
אלא שמאזן הכוחות במירון איננו יציב. כפי שניתן לקרוא בפוסט מאת אנדרה לוי באתר "בחברת האדם", סדרת אירועים דרמטיים – ובהם אסון מירון (2021) ומלחמת "חרבות ברזל" – האיצו רגולציה גוברת על האתר, בידי משרד ירושלים ומסורת ישראל אשר בראשו עומד השר מאיר פורוש, נציג המפלגה החסידית "אגודת ישראל" בכנסת. רגולציה זו דחקה את הפולחן הצפון-אפריקאי מהמרחב המרכזי, אותו תפסו עתה קבוצות חסידיות בעלות נוכחות פוליטית ובירוקרטית חזקה. מבחינת היחסים בין הקבוצות באתר בל"ג בעומר, מה שבעבר ניתן היה לתאר כ"סובלנות עוינת" – מונח שטבע רוברט היידן לציון קיום מתוח של קבוצות דתיות באתר משותף – התחלף, לטענת כהן, במצב של "ביו-סמיוטיקה של גלובליזציה", מושג שטבע תומאס אריקסן: מצב שבו נישות מגוונות מתקיימות זמנית אך בטווח הארוך נדחקות זו על ידי זו. מירון, אם כן, הופכת לזירה של דחיקה וסילוק של סגנונות פולחן מקומיים על ידי דגם דומיננטי.
הביטוי המובהק ביותר לכך הוא טקס הדלקת האש החסידי. מדובר במעמד טקסי הנערך בערב ל"ג בעומר על גג הקבר, בידי האדמו"ר מביאן (רבי נחום דב בראייר). הטקס מתקיים על ציר ברור של סמכות: הגג כמיקום הגבוה ביותר, ההדלקה כפעולה שמימית, והאדמו"ר כמתווך בלעדי בין הציבור לקדושה. הקהל מתכנס, מביט, נענה. התנועה היא כשהרגליים נטועות במקום ורק פלג הגוף העליון זז מימין לשמאל כתף אל כתף, כל מודגשת האחידות וכוחה של הקהילה הזזה כולה יחד. זוהי תנועה שאיננה מזמנת גמישות אלא ריכוז בפעולת האדמו"ר וכיוון ברור של השפעה מלמעלה למטה, כלומר תנועת גוף פיזית המייצגת היררכיה בין בני אדם, ובין האדם לאלוהיו.
במונחים אנתרופולוגיים, ניתן להבין את טקס האש כדגם פולחני וורטיקלי – כזה שבו הקדושה זורמת בכיוון חד-צדדי, בהשראת גסטון בשלאר, שראה באש יסוד שמסמל התעלות והפשטה לצד סמכות ברורה היררכיה וריכוז כוח. האש מוצתת, לא צומחת; מופיעה מלמטה למעלה. ובהיותה נתונה בחבית מיוחדת להדלקה בל"ג בעומר, איננה מתפשטת. בכך מובעת שליטה במופע חידתי ומסוכן, האש.
לעומת זאת, בפולחן הצפון־אפריקאי האש נעדרת. אין טקס הדלקה, אין מרחב מובחן. הקדושה אינה זורמת על ציר היררכי אלא נעה במעגלים – בין אוהלים, בין אנשים, סיפורים וזיכרונות. היעדר האש, אם כן, משקף גם היעדר היררכיה או מאבק נגד מקורות סמכות והיררכיה: בטקסיות זו אין דמות אחת מובילה, לא סדר טקסי אחד, אלא ריבוי דינאמי ומרובה מוקדים של כוח, סמלים ויצירת משמעות.
כפי שמראה נורית שטדלר במחקרה, טקסים מימטיים המתקיימים באתרים מקודשים בארץ ישראל אינם רק פעולות של דבקות, אלא דרכים דרכן עולי רגל "טוענים" את האדמה ומבססים את שייכותם אליה, בתוך מציאות פוליטית וטריטוריאלית רוויית קונפליקט. באמצעות הגוף הפועל, התנועה, והמחוות החוזרות, נוצרת זיקה פיזית וסמלית למרחב – זיקה המנסחת שייכות ועמדה ביחס לנוף טעון, גם כאשר היא מתקיימת מחוץ למנגנונים מוסדיים. העלייה לרגל למירון חושפת אם כך לא רק את המתח שבין מסורות ופרשנויות דתיות אלא את המאבק בין הקבוצות על יחסים יחסם של הקבוצות המבצעות אל הקדושה בין הקבוצות, ויחסי כל קבוצה עם המקום הקדוש. בעוד הדגם החסידי מבצר שליטה וסמכות באמצעות סמל האש, גובה וסדר, הדגם הצפון-אפריקאי מציע חלופה של יחסי אדם-קדושה. הקבוצה מבטאת קדושה כרשת, כברכה מתפרסת, שאיננה נעדרת מתח מחד אולם מאידך – מאפשרת תנועה. מירון נעה בין ריבוי למונופול, בין זרימה לשליטה, בין כיפת המבנה התכולה לאוהל – ובתוך כך משקפת את הדינמיקה הרחבה של שייכות ומשמעות.