ברכות

ברכות לנתליה גוטקובסקי על פרסום ספרה struggling for time!

הספר האתנוגרפי, אשר פורסם בהוצאת סטנפורד, עוסק בזמן ככלי פוליטי המארגן את המדיניות החקלאית-סביבתית והשדות החקלאיים, כמו גם את היחסים בין המדינה לחקלאות אזרחיה הערבים-פלסטינים. הערב (שני, 24.3) תתקיים השקת הספר ב"בית של סולידריות" בתל אביב-יפו. גוטקובסקי כתבה לנו על הספר ועל ההשקה שלו:

״בתוך צוק העתים הזה, אנחנו מקיימות מחר בערב ב"בית של סולידריות" בתל אביב-יפו, אירוע דיון חגיגי לכבוד הוצאת הספר Struggling for time: Environmental Governance and Agrarian Resistance in Israel/Palestine שיצא לפני כ-10 חודשים, במהלכם התקשינו לחגוג. ובכל זאת, הרגשנו שצריך וחשוב להעלות דווקא בעת הזו, ספרים שיכולים לדמיין את המקום הזה אחרת. תכננו יחד, אירוע במרחב של שיח קהילתי ופוליטי המאפשר למתוח גשרים של שיח ומחשבה בין עולמות האקדמיה העיוניים והאתנוגרפיים, אל עולמות המעורבות והעשייה החברתית-הקהילתית. אני מתרגשת שבערב הזה יבואו לדון בספר קולגות נהדרות המגיעות לקריאת הספר ממגוון זויות אקדמיות אינטרדיסציפלינריות ואישיות.

*

הספר עוסק בזמן ככלי פוליטי המארגן את המדיניות החקלאית-סביבתית והשדות החקלאיים, כמו גם את היחסים בין המדינה לחקלאות אזרחיה הערבים-פלסטינים. האתנוגרפיה מראה כיצד קטגוריות מדיניות של נופי חקלאות, לצד פרויקטים של מדע, וטכנולוגיה במדיניות כמו המהפכה בענף הזית המקומי, מדיניות שנת השמיטה, תכנית המדיניות לחקלאות בת קיימא בבית נטופה\סהל אל בטוף  לצד טכניקות בירוקרטיות של משיכת זמן והגשמת דמיונות חקלאיים, משרטטות לנו את האופנים בהם זמן הופך להיות לכלי מרכזי בפוליטיקה של חקלאות, סביבה ושינוי אקלים ובפוליטיקה של חברות התיישבות.  

חידוש מרכזי בספר הוא הניתוח של הדינמיקה החקלאית הישראלית פלסטינית ושל חברות התיישבות כדינמיקה של מאבק על זמן ולא רק על מרחב. אני מראה שהמדינה עסוקה בהצדקת קיומה במרחב על ידי תביעת זמן ילידי אותו היא "מגדלת" או תובעת מחדש באמצעות פרויקטים חקלאיים ועל ידי יישוב קונפליקטים שעולים בין צורות זמן פוליטיות בחקלאות, למשל בין הזמן הקפיטליסטי והמודרני בחקלאות, לזמן של תביעת לאומיות, ילידיות והתיישבות חקלאית. החקלאות אני מראה, מצליחה לגלם באופן חומרי רעיונות ותפיסות של זמן. 

סוציולוגיות ואנתרופולוגיות איתן אני משוחחת בספרי מתארות בעבודתן מנגנוני זמן יחידים המשמשים ככלי שליטה בפוליטיקה המקומית של הזמן כמו טקסים לאומיים המבטאים את הלוגיקה הבירוקרטית, המחסומים, הממ"דים, מדע הארכיאולוגיה, תרחישי המוכנות לאיומים העתידיים ועוד. לעומתן, אני טוענת כי הזמן איננו מנגנונים יחידי וחד פעמי של שליטה, אלא שיש לנו מערכת אחת המבטאת שליטה בזמן באמצעו ידע, אתיקה, וטכנולוגיות של זמן המשמשות ביחד ככלי וכמנגנון מדינתי. כך, גם אם אין לנו "רשות לניהול זמן" לאומית, הרי שהיא מתקיימת בפועל במיקרו ומאקרו מדיניות באמצעות הלוגיקה של חברת התיישבות. ראו  פיסה קטנה מהאתנוגרפיה:

"תראי את כל האנשים כאן בחדר הזה, יש להם כל כך הרבה זמן. לאף אחד אחר אין כל כך הרבה זמן כמו  שלהם יש" לחש לי הכלכלן החקלאי בעודנו יושבים בחדר הישיבות של משרד החקלאות בבית דגן ביום חורפי בפברואר 2014. בחדר זה התכנסו להם 35 נציגי ממשלה וארגונים לא ממשלתיים שעוסקים בחקלאות ובמרחב הכפרי כדי לדון בתכנית מדיניות כוללנית לחקלאות ולכפר/ 

אותו כלכלן בן 80 היה נטוע היטב בהיסטוריית הפיתוח החקלאי בארץ. הוא היה מתוסכל מאורכו של הדיון ותהליך המדיניות, אך משהו בדבריו זיקק איזה גרעין של אמת – יש מי שיש לו זמן בסביבה חקלאית, וישנם אחרים שנלקח מהם הזמן, כמשאב קולקטיבי ואישי גם יחד. 

משתתפי הדיון המשיכו ודנו בהרחבה בצורות שונות של זמן חקלאי, אחזקתו ושימורו כעניין אסדרה מדינתית. הם תיארו את המורשת החקלאית של הארץ ובה נופי התנ"ך לצד יצירתם של המודלים הקואופרטיבים בהתיישבות החקלאית וסמליהם האדריכליים כגון מגדלי המים או בתי העם של ההתיישבות, בצד החידושים הישראלים במדע וטכנולוגיה חקלאית.  הם יצרו ועיצבו בתהליך תכנון המדיניות דמיון חקלאי משותף בו הם סידרו וארגנו קבוצות אנשים וזמנים שנכללים במדיניות התכנון והתעלמו מדרכים אחרות להבין דרכן את מקורות הנוף החקלאי המקומי, שימורו ומפתחיו כאן לאורך הדורות. 

נפקדים אך נוכחים בין השורות בכל תהליך התכנון היו החקלאים הערבים-פלסטינים אזרחי ישראל וכפריהם החקלאיים, המשפחות החקלאיות או אינדיבידואלים חקלאיים. חקלאותם צוינה מפורשות במסמך המדיניות רק ב-5 מתוך 250 עמודים בתכנית, זאת למרות שעד לפני כ-60 שנה האזרחים הפלסטינים היו רוב החקלאים במרחב המקומי והחברה הפלסטינית הייתה ברובה חברה אגררית… ניתן להבין את הנוף החקלאי ומקורותיו כאן כחלק מאזור המהווה את ערש החקלאות עבור האנושות כולה, או כחלק ממורשת אגררית ים תיכונית ומזרח תיכונית, ניתן גם להעניק הסברים לאומיים וכלכליים אחרים לגמרי למצבה של הסביבה החקלאית בישראל\פלסטין בהישען על מבנה היחסים הישראלי-פלסטיני, אך מסמך המדיניות הגדיר לבסוף כך: "דמות הנוף החקלאי שזורה בסיפורי התנ"ך ומהווה מרכיב מרכזי בדמות ההיסטורית של הארץ. הנוף התנ"כי מהווה גם את הרקע לתיירות המבקשת לחוות את נופי התנ"ך, בין השאר בדמותם של כרמי הגפנים ובוסתני הזית, התאנה והרימון, נופי הטראסות בהר והמתקנים הנלווים לקיומם, באתרים כמו מג'אר, חלקות הזיתים בבקעת בית הכרם (בגליל, נ.ג.) והחקלאות המסורתית בבית נטופה המשמרים את נופי התרבות.  

כך הפכה חקלאותם של האזרחים הפלסטינים בישראל, באמצעות המדיניות הסביבתית-תכנונית לקטגורייה של "נופי תרבות", "נופי תנ"ך" או "חקלאות מסורתית", מבלי להעניק למגדלים את התשלום הכספי המקובל בעולם המערבי על הכרה בשימור נופי חקלאות וסביבה או שימור מורשת חקלאית. 

*

להבדיל מהזמן המדינתי, אני מראה בספר כיצד אגרונומים ערבים פלסטינים עובדי משרדי החקלאות עוד משנות המשטר הצבאי ועד היום, משתמשים אף הם בפרקטיקות של זמן ככלי להתנגדות ביום יום, אבל היות שלא מתאפשר להם לעשות זאת בשעות העבודה, בשעות הפנאי שלהם ובצאתם לגמלאות הם מעורבים בפרקטיקות קולקטיביות שתובעות את המורשת הפלסטינית בחקלאות במסגרת זמן פוליכרונית, שמשתמשת הן בידע המדעי והן בסטרוקטורות של החברה פלסטינית לצד מבנים היברידיים הנוצרים בעבודה עם עמותות לפיתוח חקלאי, כדי לתבוע את הזמן הפלסטיני בחקלאות, הם כמעט ולא יכולים לעשות זאת באמצעות תמיכות מדינה.  

כך,  התבוננות על טכניקות השליטה באמצעות נקודת המבט של הזמן מגלה כיצד המדינה מגלמת אתיקה, טכניקה, ידע ופוליטיקה של זמן החושפת פרוייקט  מדינתי של שליטה באמצעות זמן והתיישבות בזמן. אך בניגוד לרשות מקרקעי ישראל שעוסקת בניהול המרחב, אין לנו רשות ממשלתית לניהול הזמן. משום כך חשוב שמדעני חברה ואנתרופולוגיות המתעניינות בשאלות של  כח ואי שוויון חברתי יוסיפו את ציר הזמן כדרך להבין כיצד  פועל כח דרך מדיניות פורמלית ולא פורמלית שמתופעלת במדיניות, בפרט לאור מציאות של אי ודאות בה אנו חיות בצל האתגרים הפוליטים והאקלימיים. 

קהל היעד של הספר בגרסתו הנוכחית בשפה האנגלית (הלוואי שאוכל בבוא היום לתרגמו לעברית וערבית) הינו כל אדם ואישה שמבקש להרכיב משקפיים מרובות זוויות על המקום הזה דרך עיסוק בשאלות של זמן, סביבה וחקלאות, וכל מי שמבקשת להעמיק את ההבנה ביחסים ישראלים-פלסטינים בתוך ישראל וכן כיצד החקלאות המקומית היא עדיין אתר למאבק פוליטי ולתביעות שייכות וילידות. אולי זה מרכיב שאחרי ה-7 באוקטובר כבר קשה יותר להתבלבל לגביו, אחרי שהחקלאים קראו קריאות שבר על מצב החקלאות, רבים נהרו למשקים, כשעובדים פלסטינים לא הורשו כלל להכנס ועובדים תאילנדים עזבו למקום בטוח, כמה הצורך בייצור מזון מקומי, מייצג לא רק את הצורך בבטחון מזון מקומי אלא גם את הקשר שאנו חווים לאדמה.   

נשמח לראותכם באירוע הדיון על הספר. אני רוצה גם לסיים בהכרת תודה לקהילה האנתרופולוגית והסוציולוגית על שהוותה בית לחלוק את החומרים הללו בתוך כלל תהליך ההתהוות לאורך השנים.

לקריאה נוספת: