אנתרופולוגיה לשבת

תמונה ראשית: מסע הלוויה בירושלים של החטוף הרש גולדברג פולין שנרצח בעזה. צילום: יוסי זמיר, מתוך אתר שתיל סטוק.

ההלוויה היא רגע שמסמן את סוף החיים – אולם מה מתרחש במקרה בו המוות מדווח, אך אין הלוויה משום שהגופה חטופה? מאמרו של אורי כץ "'ואולי כולם טועים"' נקרופוליטיקה של הבניית מוות ואי־מוות ביחס לחטופים מתים" שהתפרסם בתיאוריה וביקורת עוסק בשיח הציבורי והתקשורתי סביב חיילים ואזרחים שגופותיהם נחטפו. כץ כותב #אנתרופולוגיה_לשבת לבחברת האדם בהתבסס על מאמרו, ועוסק בחוסר הוודאות, במות החטופים ובכוחה של השפה והשיח בהקשר לכך.

באמצע אוגוסט 2023 שלחתי לכתב העת "תיאוריה וביקורת" את טיוטת מאמרי שעסק בשיח הציבורי והתקשורתי ביחס לחיילים שגופותיהם נחטפו. אז, בימים שלפני מלחמת השבעה באוקטובר, עסק המחקר בנושא שנמצא בשולי השיח הציבורי והאקדמי בישראל. לצערי הרב, המחקר הפך, לצד מחקרים אחרים שלי (על הפריה לאחר המוות ועל אזרחים נעדרים), לכזה שעוסק במרכז השיח בישראל. בחלוף כשנה וחצי, ואחרי שלמרבה הזוועה מקרי מבחן חדשים ורבים נוספו למחקר (שהתרחב גם לאזרחים שגופתם נחטפה), התפרסם המאמר.

ממערכת כתב העת נאמר לי שהמאמר צפוי להתפרסם ב 20.2, אלא שהפרסום נדחה בימים בודדים בעקבות השבתם ארצה של גופות שירי, אריאל וכפיר ביבס (מאוחר יותר התברר שהאישה שגופתה הגיעה ארצה לא היתה שירי ביבס. אבל איך הייתם מנסחים את המשפט אתם? והאם בכלל הגופות הושבו? שהרי בארץ אלו היו אנשים בשר ודם וחיוכים וצחוק, ובטח שלא "גופות". ויש מי שהיה כותב "שחרור הגופות". אבל מה משחרר כאן בכלל? ומי משוחרר? ואנחנו עדיין בתוך הסוגריים, שאי אפשר לסגור אותם כי כלום לא נסגר, ומתי ייסגר? ואיך ייסגר? אז לא נסגור.

כותרת המאמר היא "ואולי כולם טועים". זהו ציטוט משער העיתון ידיעות אחרונות, שבו התנסחה כך סימה קדמון בבוקר ביצוע עסקת החטופים שבה הועברו ארצה גופותיהם של אודי גולדווסר ואלדד רגב בחודש יולי 2008. אף על פי שלממשלת ישראל היו ידיעות מודיעיניות ופורנזיות מספקות על מנת לקבוע שגולדווסר ורגב הם חללים שמקום קבורתם לא נודע, והרב הצבאי הראשי כבר החל בהכנות להכרזה, ההודעה לא הגיעה באופן רשמי לפני ביצוע העסקה. כך, ובתיווך השיח התקשורתי דוגמת מאמרה של קדמון, נזרע הספק ששלח את המדינה להמתין במתח לרכב החיזבאללה שנפתח ולמה שיירד ממנו.

שנים לאחר מכן, והמדינה שוב מתבוננת באימה זרועה בספק ובאי-ודאות (שחלקה מכוונת) בדלת הרכב הנפתחת ובהודעה הרשמית המגיעה מהמכון הלאומי לרפואה משפטית. החטופים נמצאים במרחב נסתר, עד שהשאלה הבסיסית ביותר של הקיום (האם הם חיים או מתים) הופכת עמומה. חייהם ומותם הופכים למושא למשחק פוליטי, משל היו פיונים של מאבקים על ריבונות. שאלת השליטה על החיים והמוות היא אפוא שאלה פוליטית, ביופוליטית במונחים של פוקו, ונקרופוליטית במונחים של מבמבה (על ההבחנה ביניהם – במאמר המלא).

המושג נקרופוליטיקה (שפיתח הפילוסוף והתיאורטיקן הקמרוני אשיל מבמבה) מתאר את השימוש בכוח פוליטי כדי להשפיע על האופן שבו אנשים מסוימים עשויים לחיות ואחרים למות. במובן המיידי של המושג, בכוחן של מדינות ריבוניות לשמור בחיים ולהרוג, בדרכים ישירות (הרג מפורש) ועקיפות (יצירת תנאים שמובילים למוות). יתרה מכך, הכוח הפוליטי לא נעצר ברגע המוות, שלא בהכרח מהווה גבול אחרון להשפעה הפוליטית על האדם. הריבון משפיע על המתים, וכמובן על הסובבים אותם, גם בדרכים כמו הצהרות מוות (וייחוס סיבות שונות למוות), ניתוחים לאחר המוות, ניהול ופיקוח על טקסי מוות, רגולציה על תרומות איברים ועוד.

בין שאר האמצעים הנקרופוליטיים ניתן למנות גם את השיח. בכוחו של השיח, של המילים, של השפה, לגזור גורלות לחיים ולמוות. לשם הדוגמא, הביטוי "אין שם בלתי מעורבים", שנעשה כאן רווח, מכשיר הלכה למעשה את השתוללות ההרג בעזה ואת האדישות (והשמחה) הציבורית לכך. השיח הזה הוא פוליטי ולכן המאבק עליו הוא נקרופוליטי. אלא שהפוליטיקה לא מסתפקת בשליטה על החיים ועל המוות, על היש ועל האין (האונטולוגיה של החיים והמוות); היא גם שולחת זרועותיה אל כינון הידע, על מה שאנחנו מאמינים או "יודעים" על מי שמצויים במרחב שבין החיים למוות (האפיסטמולוגיה של החיים והמוות). איך אנחנו מדברים על החטופים? מה אומרים עליהם ומה לא? איך השיח עליהם מכונן את האופן שבו מידת חיותם נתפסת?

המאמר מתמקד בחמישה מקרי מבחן: שלושת חיילי צה"ל שגופתם נחטפה בקרב סולטן-יעקוב במלחמת לבנון הראשונה (זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן), שלושה חיילים שגופתם נחטפה על ידי חיזבאללה ב 2000 (עדי אביטן, בני אברהם ועומר סוואעד), שני חיילים שגופתם נחטפה על ידי חיזבאללה ב 2006 (אודי גולדווסר ואלדד רגב), שני חיילים שגופתם נחטפה על ידי חמאס ב 2014 (הדר גולדין ואורון שאול) ולבסוף, אזרחים וחיילים שגופתם נחטפה על ידי חמאס במתקפה של שבעה באוקטובר.

למאבק הנקרופוליטי על הגדרתם של החטופים ועל השיח אודותם צורות שונות ומגוונות, המפורטות במאמר: מעמדם הרשמי שניתן על ידי מוסדות המדינה, בחירת המילים המתארות אותם והפרקטיקות הטקסיות.

כחודש לאחר פרסום המאמר, 59 חטופים עדיין מצויים באותו מרחב עמום, ממשי ולשוני. איך הם מתוארים? איך הם יתוארו? איך נספר עליהם בעתיד? ואיך נספר על עצמנו? כי אולי, כך מפתה לחשוב, זה עדיין הפיך. אולי אפשר עוד להציל (את החטופים, כמו גם את הישות הנוספת שממוקמת עתה בין חיים למוות – הדמוקרטיה הישראלית), למשוך אותם לצד של החיים. להחזיר את החלוקה שבין חיים למוות למקומה. מפתה מאוד להיאחז, בחלוקה המסורתית, בתקווה. בשאלה – ואולי כולם טועים? צריך לבדוק.

עכשיו צריך לבדוק / אביטל לימן

במלון המפונים

בים המלח

היא אוספת יפה יפה

את שיער הבובה בסרט,

קושרת מנקה מקטרות מנצנץ

על הסרט,

ואז שואלת "תגידי, אני חיה?

ואיך יודעים שאני מתה?"

מה הייתם עונים

לילדה בת ארבע?

"רק מי שחי יכול להתחבק,

בואי נתחבק ונראה אם

אנחנו בחיים". 

אחר כך היא אומרת:

"גם מחר בבוקר נבדוק"

מתוך הספר "שבעה: שירים בעקבות השבעה באוקטובר", בעריכת Rachel Korazim, Michael Bohnen and Heather Silverman הוצאת The institute for Jewish research and publications, Cambridge, MA, 2024.

*

לקריאה נוספת בנושא: