ברכות לאורי כץ על אישור עבודת הדוקטורט שעוסק בנרטיבים של נעדרוּת
ברכות לאורי כץ על אישור עבודת הדוקטורט שלו, כל היודע דבר: הבניית נרטיבים של נעדרוּת אזרחית בישראל, אשר נכתבה בהנחייתה של שרית הלמן, במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון.
המחקר של כץ עוסק בתהליכי הבניית נרטיבים של נעדרוּת אזרחית בישראל, במטרה להבין את היווצרותה, השתנותה ומשמעותה של הנעדרוּת כקטגוריה חברתית. קרוב ל-4,000 אזרחים נעדרים מדווחים למשטרת ישראל מדי שנה, מהם כ-1% לא מאותרים במהלך השנה הראשונה להיעדרותם. אולם מושא המחקר איננו הנעדרים עצמם, אלא השחקנים החברתיים המשפיעים על תפיסת הנעדרוּת ומושפעים ממנה, אשר מכונים בעבודה ה"נותרים מאחור".
בראש ובראשונה אלו משפחות הנעדרים, אך בנוסף שחקנים רבים אחרים משתתפים במלאכת הבניית הנרטיבים על אודות נעדרוּת, וביניהם אנשי משטרה, חוקרים פרטיים, אנשי עמותות וארגונים חברתיים, אנשי תקשורת ויחסי ציבור, וכן יחידים וקולקטיבים המשמשים כנמענים לסיפורי הנעדרוּת. כל אלה ואחרים נוטלים חלק ברשתות שונות על מנת לענות לשאלות כמו מהי נעדרוּת וכיצד פועלים לאורה.
המחקר מתמקד באי-ודאות קיצונית, המאתגרת את שני המצבים הברורים מאליהם, הבלעדיים, והאוניברסליים ביותר של החיים האנושיים: חיים ומוות. האם בכוחה של אי-הוודאות לערער גם על מוצקותם של המצבים הללו ועל הקטגוריות הנגזרות מהם? האם בחסות אי-הוודאות ביחס לחיים ומוות עשויות להיווצר קטגוריות חדשות?
לפי הנחת היסוד המרכזית של המחקר, תסריטים תרבותיים מעטים בלבד עוסקים בנעדרוּת האזרחית בישראל. כלומר, בנוסף לאי-הוודאות ביחס לגורל הנעדרים, הנותרים מאחור מוצאים את עצמם חסרי אונים ונטולי הכוונה באשר לפעולות המצופות מהם. ללא סיפור תרבותי מן המוכן, עלילה סדורה בעלת היגיון מוכר תרבותית, מלאכת הבניית הנרטיבים סביב הנעדרוּת קשה עוד יותר. בנוסף, היעדר הסוף בסיפורי הנעדרוּת ארוכת הטווח אינו מאפשר להשתמש בנרטיב ברור של התחלה, אמצע וסוף.
כיצד בכל זאת נוצרים סיפורי ההיעדרויות? ומהי המשמעות המיוחסת להם? את מלאכת חיפוש המרחבים שבהם מתרחשת ההבניה החברתית של נעדרוּת ביצע כץ באמצעות "אתנוגרפיה נרטיבית". מלבד ראיונות עם שחקנים שונים בשדה המחקר, הוא לקח חלק פעיל בעמותת בלעדיהם, שהוקמה בשנת 2015 ע"י ורדה ושוקי מיניביצקי ומאגדת רבות מבין משפחות האזרחים הנעדרים בישראל. כחלק מפעילותו של כץ בעמותה, הוא השתתף בפגישות עם משפחות הנעדרים ובפעילויות ציבוריות שונות, במאמצים להשפיע על הסדרים מוסדיים הקשורים לנעדרוּת ועוד.
מרחב נוסף שבו נערכה האתנוגרפיה הנרטיבית הוא מרחב ה"חיפושים" – מושג שמתאר את מגוון הפעולות של הנותרים מאחור, שמטרתן לנסח תשובות לשאלות שונות ביחס לנעדרים ולנעדרוּת. כץ השתתף גם בפעילויות נוספות של יחידות המתנדבים, עקב מקרוב אחר אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות, וניתח שורה ארוכה של טקסטים רלוונטיים.
העבודה כוללת חמישה פרקים אמפיריים, שכל אחד מהם מציג מהלך דומה: ראשית המהלך במבוכה הרבה הקשורה בהופעת הנעדרוּת. מבוכה זו נובעת מהיעדר התסריטים התרבותיים ומחוסר המענה של שני המצבים הבינאריים המוכרים – חיים ומוות ("איך אפשר לחיות עם חוסר הוודאות הזה? או שיש ילד – או שיש גופה", אומר יהושע על בנו הנעדר דניאל). לכן השלב הבא כולל חתירה לפתרון וכמיהה אליו, ואגב כך תפיסתה של הנעדרוּת כמאורע זמני ("אין דבר כזה אין לזה סוף, מה, היא לא נעלמה לשום מקום", אומר אמיר, שאמו יפה נעדרת מזה כעשרים שנה). אולם כאשר חתירה זו לא עולה יפה, הולכת הנעדרוּת ומתהווה כקטגוריה חברתית בפני עצמה, שאינה בהכרח זמנית, וככזאת יש לה מאפיין חתרני המערער על החלוקה הבינארית בין חיים ומוות ("אתה תמות עם סיפור שהוא לא סגור", אומרת ורד, שאביה נעדר זה כארבע שנים). אולם הקטגוריה הזו אינה דומה לקטגוריית המוות: היא איננה סופית, איננה ליניארית ואיננה חד-כיוונית, כי אם הפיכה, רב-כיוונית ונמצאת בתנועה מתמדת ("אתה מפנים עוד אחוז ועוד אחוז ועוד אחוז, וזה נהיה יותר ארוך, יותר קשה, וכמובן חסר ודאות", אומר אהרון, שאביו נעדר מזה כשש שנים).
המחקר מציע בחינה של מושגים כמו היעדר, אי-ודאות, עמימות ואמביוולנטיות. בחינה זו מעמידה ביקורת כנגד תהליכי הקטגוריזציה המאפיינים את הסדר המודרני. הטענה של כץ היא שדווקא למאפייניהם של אי-הוודאות, העמימות, האמביוולטיות ומיעוט התסריטים התרבותיים יש כוח גדול ביצירה של ידע חדש ושל קטגוריות חברתיות חדשות, שעשויות לחתור תחת הנחות תרבותיות מקובלות.
—
עוד על כץ