מאמרי אורח

ב-25-27/3 יתקיים באוניברסיטה העברית כנס על תרגום מחקר אקדמי לידע ציבורי. עמרי גרינברג, ממארגני הכנס, כתב ל"בחברת האדם" על הרעיון העומד מאחריו:

הכנס עוסק בשאלה האם וכיצד אפשר להפוך מחקר אקדמי לידע ציבורי. הרעיון התפתח מגרעין מאוד ספציפי: פודקאסט בשם Million Bazillion שהבת שלי שומעת באדיקות, שבעצם ממש מתרגם מושגים והיבטים בסיסיים של כלכלה לפורמאט סיפורי של פודקאסט לילדים. זה עובד, זה מבוסס באופן מובהק על מומחיות שמאפשרת לתרגם רעיונות מורכבים והיסטוריות סבוכות למידע מתומצת ונגיש, וזה כולל לעתים תכופות השתתפות של אקדמאים/ות. 

ואם בכלכלה ולילדים דרך פודקאסט זה אפשרי, חשבתי, למה לא בנושאים נוספים, לקהלים אחרים, ובמדיומים מגוונים? זה לא ״סתם״ מעניין, אלא מהותי בעידן בו מומחיות הופכת (או כבר הפכה) לנלעגת, בסביבה בה מקצוענות ויסודיות הן לא מובן מאליו, ובעיקר כשכולנו נחשפים.ות לדיסאינפורמציה—מבחינת צרכנות, בריאות, פוליטיקה כמובן, והחיבורים בין כל אלו–בכמויות עצומות, שמגיעה אלינו דרך עוד ועוד כלים שהולכים ומשתכללים. ומכל זה עלתה השאלה, למה בעצם חוקרים/ות באקדמיה לא עושים/ות יותר בשביל להשתמש בידע שלנו על מנת להפיץ ולהעצים אוריינות בהיבטים מהותיים כמו דמוקרטיה וחוק, וספציפית זכויות אזרח-אדם-עובדים/ות, כלכלה ויחסי כלכלה-מעמד, היסטוריה וזיכרון, אקלים ובריאות, תקשורת ועיתונאות, ועוד ועוד. זה בהחלט קשור גם לניסיונות פוליטיים ולחץ ציבורי מסויים לצמצם את חופש הביטוי באקדמיה ולמעשה להטות את העשייה המחקרית ואת זירות ההוראה לטובת חזון אנטי-ליברלי, שהוא למעשה גם אנטי-ידע ומומחיות. 

בתמיכה האדיבה של תכנית עמיתי בובר, החלטנו לארגן כנס בנושא שיתמקד בשאלה העקרונית—כאמור: האם ואיך אפשר לתרגם מחקר אקדמי לידע ציבורי–ודרכה ייגע בהקשרים השונים שמשפיעים על הממשק הזה ועל עצם השיח לגביו. מכון ון ליר בירושלים הצטרף להפקת הכנס, שיתוף פעולה גם מבורך וגם הגיוני וחשוב מאחר והמכון עוסק בשנים האחרונות בנושאים אלו בצורה ממוקדת. 

אירגנו את הכנס סביב שורה של פאנלים ושתי הרצאות keynote – של אורחים/ות מרכזיים/ות עם תרומה יוצאת דופן להקשר של מחקר אקדמי וידע ציבורי. העיקר בכנס הוא השילוב בין הדוברים/ות לבין השיח שיווצר. המטרה היא לא לדבר על מחקר, אלא להגיע לנושא מנקודת המבט של חוויות המשתתפים.ות בכנס  – אקדמאים.ות ומומחים.ות אחרים.ות העוסקים.ות במלאכה זו בזירות שונות – ומתוך שיח ביניהם.ן ועם שאלות מהקהל.

ניתן היה לארגן כנס ארוך בהרבה מבחינת הפאנלים השונים, ובסופו של דבר יש נושאים שהושמטו, בצער. העיקר בהכנה היה עבודת ״אוצרות״ (כמו במוזיאונים) על מנת להתאים ולשלב בין הדוברים/ות דרך תחומי עשייה משותפים ותימות מפרות. האתגר המרכזי התגלה בקושי להביא ״לא-אקדמאים/ות״ לכנס באקדמיה – לעתים גם מבחינת הציפיות לדמי השתתפות, אבל לרוב מבחינת פניות ועניין. עצם הפערים בתפיסה לגבי היבטים כאלו, מעידים בעיני על החשיבות בכך שנתאמץ לייצר יותר מסגרות משותפות ושיח רציף. אפשר לראות בתכנית למשל שהפאנל על קולנוע דוקומנטרי יכל להפוך בעצם ליום עיון בפני עצמו. גם בכל הנוגע למוזיאונים היו אינספור אפשרויות – בתוך מה שהתאפשר, אני מאמין שהמשתתפים/ות יצליחו גם להתעמק וגם להציע כיווני חשיבה ועשייה נוספים להמשך, מעבר לכנס. 

בכל הנוגע לאורחים/ות המרכזיים/ות, התהליך היה דווקא פשוט יחסית וישיר במפתיע. המועמדת הראשונה והכמעט מובהקת מבחינתי לאור מה שעשתה בתוך האקדמיה ואיך תרגמה את המחקר שלה מעבר, הייתה פרופ׳ אנה שטרנשיס מאוניברסיטת טורונטו: המחקר שלה על שירי יידיש מברה״מ בזמן מלחמת העולם השניה הוביל למופע מוזיקלי ואלבום – שהיה מועמד לפרס גראמי! – דרך שיתוף פעולה עם מוזיקאי בשם פסוי קורלנקו. ראו חלק מהמופע כאן, האלבום זמין בספוטיפיי, ואפשר לשמוע עוד על המחקר של פרופ׳ שטרנשיס בפודקאסט של ה-BBC. לשמחתי היא הסכימה להגיע ולהשתתף. 

משם פניתי לחשוב על מי ששילבו בין עשייה אקדמית למעורבות חברתית-פוליטית – הרעיון היה להציג (דרך פרופ׳ שטרנשיס) פן של שיתופי פעולה יצירתיים מבוססי מחקר שמגעים לקהלים מעבר לסביבה הדיסצפלינרית המיידית, ובאמצעות המרצה keynote הנוסף להציג פן של פעילות אקדמית שכללה אקטיביזם עקבי. גם כאן היה מועמד מובהק: פרופ׳ יהודה שנהב שהרבני, שהביוגרפיה שלו רצופה בצורות שונות של עשייה ציבורית. אצל פרופ׳ שנהב שהרבני, כמו שהוא אמר לי בשיחתנו הראשונה בנושא, כיוון ההשפעה דווקא היה בעיקר הפוך – זאת אומרת: העשייה הציבורית שלו השפיעה על המחקר, ולאו דווקא המחקר השפיע על העשייה הציבורית. או לכל הפחות, המקרה שלו מאפשר לנו לתהות באופן מורכב יותר על יחסי ההשפעה ועל עצם ההפרדה בין מחקר אקדמי לידע ציבורי. 

הפורמאט של הכנס הותאם לנושא שלו. הדיונים יתנהלו בשולחנות עגולים (ולא בהרצאות), והם יעסקו הן בסוגיות יסוד הנוגעות ליחס בין האקדמיה לידע ציבורי ולמציאויות של פרקטיקה משולבת, והן בשדות ספציפיים שבהם המחקר האקדמי משפיע ומתורגם בשטח – בין השאר אקטיביזם על היבטיו השונים בהקשר האקדמי, קולנוע תיעודי, יצירת תוכן תקשורתי (במדיה המסורתית וברשתות החברתיות) וזירות תרבותיות ואמנותיות. 

את השיחות ילוו תֵמות משותפות: התבוננות משולבת בין האתגר המתמיד של תרגום מחקר אקדמי לידע ציבורי, לבין סדרת שאלות לגבי ההווה הפוליטי, המקומי-לאומי וכן הגלובלי:

• מהו תפקיד המחקר בעידן של פוסט-אמת? 
• כיצד משתנה מעמדם של מוסדות השכלה גבוהה – על ההבדלים בין אוניברסיטאות, מכללות ציבוריות ופרטיות, וסוגי מוסדות אחרים – בזמן ובמרחב שבהם ערכים ליברליים נשחקים ומוּדרים? מה ומי מסדירים את תפקידי ההשכלה הגבוהה באקלים כזה, וכיצד המוסדות האקדמיים מתמודדים עם שאלות של דת ולאומיות?
• כיצד יכולים מומחים מן האקדמיה להשפיע לנוכח הדומיננטיות של פוליטיקה פופוליסטית, ואילו כלים עליהם לפתח כדי לנכוח בשדות תקשורתיים משתנים?  
• מהו מקומו של הידע המעמיק במצבי משבר, כגון מלחמה, מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית מואצת ושינויי אקלים מתעצמים? 
• האם וכיצד ניתן ליצור יחסי השפעה הדדית בין מחקר לבין אמנות ופעילות תרבותית? 
• מה ניתן ללמוד מן היחס בין זירות הפעולה העיקריות של ההשכלה הגבוהה: ה״קצב״ של מחקר–כתיבה–פרסום והוראה לבין האינטנסיביות של השיח הפוליטי והתקשורתי? 

חשוב להדגיש שהכנס נועד גם, וגם בעיקר, לקהל סטודנטים/ות מחוגים ובשלבי תארים שונים. מהשנים שלי בהוראה, גם במכללות וגם באוניברסיטאות, ראיתי איך לעתים קרובות יש מבחינת סטודנטים/ות נתק בין הנושאים של קורסים שונים לבין המציאות של חייהן.ם, ולעתים הנתק קיים ממש גם ברמת החוג שבו לומדים את התואר (ולא ברמה האינדיבידואלית של קורס). המשבר במדעי הרוח, שהולך ומתרחב גם לתחומים מסויימים במדעי החברה, מחייב אותנו (או, אמור לחייב) —כחוקרים/ות—לארגן מחדש האם ואיך תחומי המחקר שלנו יכולים להילמד מתוך חיבור מנוסח וברור יותר להוויה, גם אם מבחינתנו הרלוונטיות היא או בגדר מובן מאליו, או לא רלוונטית.

לתוכנית הכנס המלאה