נקודת מבטן של נשים יחידניות הבוחרות בהולדה מזרעו של מת
ברכות לנורית דסאו (אוניברסיטת בן גוריון בנגב) על אישור עבודת התזה שלה בהנחיית פרופ' יעל השילוני-דולב ופרסום המאמר The single-mother ghost-father family: Perspectives of single women choosing posthumous reproduction, a preliminary study בכתב העת Current Sociology. המחקר עוסק במשפחה חדשה ומיוחדת הנוצרת על ידי מפגש של אימהות יחידנית מבחירה, ושל הולדה מזרעו של אדם שנפטר.
.
שינויים תרבותיים, כלכליים וטכנולוגיים בחברות פוסט-תעשייתיות עיצבו מחדש את מוסד המשפחה. הודות לפיתוחים בתחום טכנולוגיות הפריון, ניתן עתה להפריד בין נישואים, יחסי מין, פריון, הורות ומשק בית, בהתאם לצרכים ורצונות אישיים, כך שהורות אינה נסמכת עוד בהכרח על מערכת יחסים זוגית. טכנולוגיות הפריון מאפשרות תצורות משפחה מגוונות, בהן אימהּות יחידנית מכוונת, וכן – לאחר התפתחות הטכנולוגיה להקפאת ושימור זרע ולקצירת זרע מן המת, הולדה לאחר המוות מזרעו של מת.
משפחה זו ייחודית למעשה לישראל, אשר בניגוד למדינות אחרות מתירה את השימוש בזרעו של אדם שנפטר, ולצד זאת אינה מגבילה זאת לאלמנתו. משפחה זו מוקמת בפועל באמצעות התקשרות של הורי אדם שנפטר, שזרעו נשמר, ובין אשה יחידנית שנבחרה על ידיהם לשם כך. על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, המסדירות נכון למועד כתיבת שורות אלו את השימוש בזרע של אדם שנפטר, הדבר מצריך קבלת אישור של בית המשפט. לאחר הקמתה, משפחה זו מונה את האם היחידנית, המנוח – אב רפאים, ואת ילדיהם הביולוגיים, אותה הצענו להמשיג כמשפחת איא"ר – "אם יחידנית ואב רפאים".
לאחר שמחקרים קודמים עסקו במשפחה זו רק באופן אגבי, ובכל מקרה לא מנקודת המבט של האימהות, בחרנו במחקר זה להתמקד בנקודת המבט שלהן ולהשמיע את קולן. במחקר תיעדנו באמצעות ראיונות עומק חצי מובנים את מסען של תשע נשים יחידניות שבחרו להביא ילד לעולם באמצעות זרע של אדם שנפטר, החל מהמשפחה שחשבו שתהא להן ועד למשפחת איא"ר שלבסוף בחרו להקים.
הממצאים מראים שההעדפה הראשונית של המשתתפות הייתה הקמת משפחה גרעינית נורמטיבית, כזו הבנויה על שני אדנים בלתי נפרדים – זוגיות והורות. בהיעדר בן זוג עימו יוכלו להקים משפחה כזו, הן חילקו את חלום המשפחה הנורמטיבית לשניים – אימהות, ונישואים, ועל רקע תקתוקו של השעון הביולוגי ניפנו תחילה לממש את החלק שהאמינו שתחת שליטתן – האימהות. עתה היה עליהן לבחור כיצד לממשה מבין האפשרויות שעמדו בפניהן – האם באמצעות תרומה אנונימית, תרומה פתוחה או הורות משותפת.
כל המשתתפות ציינו את הרצון לדעת מיהו האב הביולוגי של ילדיהן כמרכיב המכריע אשר הנחה אותן בבחירת מודל להקמת משפחתן, זאת למען טובת ילדיהן ומתוך ראייה שידיעה זו מהווה מרכיב חיוני בתחושת הזהות והשייכות של ילדיהן. מאחר ורצון זה בודאי אינו מתיישב עם מאפייניה של תרומה אנונימית, המשתתפות העבירו אפשרות זו לתחתית רשימת האפשרויות שעמדו בפניהן. בתרומה פתוחה, חוסר היכולת לדעת מיהו האב הביולוגי הפיך אמנם, כאשר עם הגיע הילד לבגרות הוא יוכל לקבל מידע מזהה אודותיו, אך כאן המשתתפות ראו באי הוודאות הגלומה באפשרות זו לגבי שיתוף פעולה בעתיד מצד האב פתח לאכזבה עמוקה לגביו המצדיק פסילת אפשרות זו. בהורות משותפת האב ידוע ונוכח, אך כאן המשתתפות הרגישו שהן אינן יכולות להיכנס למחויבות קושרת חיים כזו על סמך היכרות שטחית, וכן הביעו חוסר רצון בחלוקה מראש של משמורת הילדים וקבלת ההחלטות בנוגע להם עם הורה אחר שאינו בן-זוגן.
רצונן של המשתתפות להקים משפחה בה ילדיהן יוכלו לדעת מיהו, או שמא – מי היה, אביהם הביולוגי התגשם לבסוף במשפחת איא"ר, שבה לילדים מידע על זהות אביהם הביולוגי כבר מלידתם. ידיעה זו גם מעניקה לילדים משפחה מורחבת משני הצדדים, אשר המשתתפות ראו כיתרון וכרובד נוסף בטיבעונה של המשפחה. אב הרפאים אמנם אינו נוכח באופן פיסי במשפחה, אך הוא מוזכר בה כל העת וכן מוצג – הן כלפי פנים והן כלפי חוץ – כאבי המשפחה. למרות שבמשפחה זו שני הורים ידועים, עדיין יש מקום במשפחה לבן-זוג של האם, אך גם במקרה זה, הוא אינו מקבל החלטות ביחס לילדים.
לאורך מסען של המשתתפות מהמשפחה עליה חלמו למשפחה שלבסוף בחרו להקים, המשתתפות ראו חסרונות בכל אחת מתצורות המשפחה שעמדו בפניהן בהיעדר בן זוג: בתרומה אנונימית היה זה חוסר היכולת הבלתי הפיכה לדעת מיהו האב הביולוגי של הילדים; בתרומה פתוחה הסיכון באכזבה עמוקה כלפי האב הביולוגי לאחר גילוי זהותו; ובהורות משותפת, החשש ממחויבות קושרת חיים על בסיס היכרות שטחית, וחוסר הרצון בחלוקה מראש של משמורת הילדים וקבלת החלטות לגביהם. לצד זאת, הן דווקא ביקשו לאמץ מאפיינים אחרים מתצורות משפחה אלה: בדומה לאימהות בהורות משותפת, הן ראו בידיעת זהות האב הביולוגי מרכיב חיוני בזהות הילדים, ובדומה לאימהות יחידניות הבוחרות בתרומת זרע, רצו שהילדים יהיו תחת אחריותן. בהקמת משפחת איא"ר המשתתפות למעשה ליקטו מתצורות המשפחה השונות רק את היתרונות שראו בהן, תוך שהן נמנעות מהחסרונות הכרוכים בהן.
על אף שתרומתו להקמת המשפחה היא גנטית בעיקרה, ועל אף היעדרותו ממנה, אב הרפאים מוצג כאבי המשפחה. מעמדו יוצא הדופן – בו מצד אחד הוא מוצג כהורה ידוע, ומצד שני נעדר מהמשפחה – משלים את הרכב המשפחה ונותן לה ניראות של משפחה גרעינית נורמטיבית (שכולה); משפחה המורכבת מאם, אב – שהלך עולמו בטרם עת, וילדים הקשורים ביולוגית לשניהם.
מעבר לכך, האמהות במשפחת איא"ר מתנות את קבלת ההחלטות ביחס לילדים בקיומו של קשר גנטי עימם, התנייה המתאפשרת הודות לכך שלילדים במשפחה יש שני הורים ביולוגיים ידועים. עתה, מאחר והאבהות הגנטית במשפחת איא"ר ברורה, ומאחר והאב הגנטי נעדר מהמשפחה, כלל זה למעשה מקנה להן קבלת החלטות בלעדית ביחס לילדים, גם במקרה בו יש להן בן זוג. למרות שאותו בן זוג יוכל על פניו – בניגוד לאב הרפאים הנעדר – לקחת תפקיד פעיל בגידול הילדים, על פי הכלל האמור הוא מנוע מכך, וקבלת החלטות לגבי הילדים נותרת במלואה בידי האמהות. כלל זה שטבעו האמהות משקף העדפה של הורות גנטית על פני הורות חברתית, מעניק עדיפות לאב הביולוגי הנעדר על פני כל בן זוג נוכח ומתפקד של האם, ובכך מספק להן וודאות וביטחון.
אם כן, במחקר ראינו שהמשתתפות, שהעדפתן הראשונה הייתה הקמת משפחה גרעינית נורמטיבית, הקימו לבסוף משפחה "בהתאמה אישית" המממשת את מה שהן תופסות כטובת ילדיהן בידיעת זהות אביהם הביולוגי. משפחה זו מקנה יתרונות גם להן דוגמת הצגת ניראות של משפחה גרעינית העונה על מוסכמות חברתיות מבלי לאתגר אותן במפורש.
התפיסה הגנטית של הורות, העומדת ביסוד המשמעות שהאמהות מייחסות לידיעת זהות האב הביולוגי, משמשת לאחר מכן בידיהן כאמצעי להעדפתו על פני בן זוג עתידי אפשרי. בכך, לצד ידיעת זהותו, היעדרותו הבלתי הפיכה של האב הביולוגי, למעשה מספקת לאמהות במשפחת איא"ר יציבות ווודאות מיוחלות.
האבהות במשפחת איא"ר, אינה מסתכמת אמנם בקרבה גנטית גרידא, אך עדיין רחוקה מלכלול היבטים טיפוליים. התעקשותן של האימהות על הנוכחות (הנעדרת) של אב הרפאים במשפחה ועל שמירת מקומו כאב הילדים, מאפשרת להן לשמור בידיהן שליטה מלאה במשפחה ולנטרל את האיום שמשפחת איא"ר מהווה לתפיסות פטריארכליות, והכל – תוך שמירת חזות חיצונית מסורתית של המשפחה.
עוד בנושא: