מאמרי אורח

אורי כץ כותב לבחברת האדם על ההחטופים שבשבי החמאס ועל האופן בו אנחנו חושבים עליהם בישראל. האם אנחנו חושבים עליהם כמקשה אחת? מה ההבדל המחשבתי בין "חטוף" ל"שבוי"? וכיצד מתמקמת הקטגוריה "חטוף" לצד קטגוריות החיים והמוות ומערערת עליהן? בשאיפה להבין את התפיסות השונות הכרוכות בחטופים כץ מנתח את השיח שסביבם ואת הפרקטיקות השונות בהן נוקטות משפחות החטופים ואנשי החברה הישראלית בכללותה. 

_{שם הצלם: יוסי זמיר. מתוך שתיל סטוק.}

נכון למועד כתיבת שורות אלה (והלוואי ובעת קריאתן המציאות תהיה אחרת), נותרו בעזה 133 חטופים. הרשתות החברתיות ואתרי החדשות מפרסמים באופן קבוע רשימות של החטופים ששוחררו, אלו שנרצחו, אלו שנותרו בשבי. כבר מעל חצי שנה שהציבוריות הישראלית מבקשת לעשות קצת סדר בכאוס הנורא. חלק גדול משמות החטופים הפך שגור בכל בית, ופרקטיקות מוכרות היטב יצרו שוב את התחושה הקולקטיבית שאלו הם "הילדים של כולנו". כך נוצרה כמיהה לחלוקה לקטגוריות, העשויה לסייע בעיכול וביציקת תוכן לאותן קטגוריות איומות, שהיו אמורפיות והפכו לממשיות.

לקראת פסח, נפוץ ברשתות החברתיות פוסט המונה את שמות 133 החטופים ומבקש לקרוא את הרשימה בערב החג סביב שולחן הסדר. הרשימה מסודרת לפי סדר הא"ב, ואין בה קטגוריזציה. היא כוללת חטופים ישראליים ושאינם ישראליים; כאלו שנחטפו בשבעה באוקטובר, כאלו שנחטפו לפני שנים (הדר גולדין ואורון שאול), וכאלו שחצו את הגבול לעזה בעצמם (אברה מנגיסטו והישאם א-סייד); והיא כוללת חטופים חיים ומתים כאחד, ללא כל הבחנה. 

בישראל פועלת ועדה לקביעת מצב החטופים, שמקיימת פעולות בהיקף חסר תקדים כדי שתוכל לקבוע בוודאות אם חטופים מסוימים אינם בחיים. ואף על פי כן, לעיתים קרובות השיח הציבורי, ובעקבותיו גם התודעה הקולקטיבית, מתייחסים לכל החטופים כאל מקשה אחת. החטופים כולם מוזכרים בנשימה אחת, ביטויים כמו ז"ל לא מוצמדים גם לחטופים שמותם נקבע, והמילה "גופות" מושמעת רק לפעמים בהקשר לחטופים המתים. נדמה שההגדרה הבסיסית ביותר של הקיום האנושי – חי או מת – הפכה משנית ביחס לקטגוריה "חטוף". 

הקטגוריה של "חטוף" בישראל איננה קטגוריה חדשה, אך היא חמקמקה. כך למשל, הרבה לפני המלחמה הנוכחית הבחינה ניצן רותם בין "חטופים" ל"שבויים", ועמדה בין היתר על משמעותו של כל מושג ביחס למחויבות המדינה. בהקשר מעט אחר (של חיילים נעדרים), הראה דני קפלן כיצד היעדרם מאפשר בו זמנית להאדיר את מורשתם כחללים ולדמיין אותם גם בהווה כמי שעשויים לשוב. כך או כך, ההיעדר הזה קולקטיבי במהותו, יש בו סכנה, עמימות ופוטנציאל; יש בו עבר, הווה ועתיד. הוא כבר מעל לחצי שנה משמש כאחת הקטגוריות המרכזיות של השיח בישראל, עד שנדמה שהוא מתאר את החברה הישראלית כולה.

כך מתמקמת קטגוריית ה"חטוף" לצד החיים והמוות, מערערת על החלוקה הבינארית-בסיסית-אוניברסלית הזו, ומסמלת את הכאוס שבו נמצאת החברה הישראלית. היטיבה לתאר זאת גלי עידן, שבעלה צחי נחטף ובתה מעיין נרצחה. עידן סיפרה על בנה שחר בן התשע, שכשמדברים על מישהו, הוא "שואל אם זה בן אדם חי, מת או חטוף". עבור ניצולי הטבח, ובמיוחד ילדים שמחוברתים באופן אינטנסיבי, המובן מאליו כולל כעת שלושה סטטוסים קיומיים השוכנים זה לצד זה, ולא שניים.

לעיתים, הבניית העמימות נעשית במכוון, גם כאשר מוות של חטוף נקבע במפורש, תוך הסתייעות בתכונותיה החמקמקות של קטגוריית החטוף. כך פעלה למשל משפחת חן, כאשר קיבלה מהצבא הודעה בחודש מרץ על כך שבנם איתי, החטוף בעזה, אינו בין החיים. המשפחה החליטה שלא לשבת שבעה ואביו רובי הסביר ש"הלב היהודי שלי מרגיש ששבעה הוא טקס שבא לציין איזשהו סיום ויכולת לצאת לדרך חדשה, אבל אנחנו לא יכולים לצאת אליה עד שלא יחזירו את איתי". לצד השיקול הרגשי, יש בהחלטת המשפחה גם שיקול טקטי: ההורים חוששים שטקסי האבל המסורתיים יגרעו מן הלחץ להשיב את גופתו של בנם. "ראינו מה קרה למשפחת גולדין ולמשפחת שאול", העיד חן. "למדנו להכיר אותם ואת הסיפור שלהם. אנחנו מבינים שאלמנט הזמן הוא קריטי — ויש מנופי לחץ היום שאולי לא יהיה אפשר להפעילם בעוד חצי שנה או שנה". באופן דומה פעלה גם סיגלית דהן, אמו של שקד, שצה"ל קבע בחודש דצמבר שנרצח בטבח ושגופתו מוחזקת בעזה. דהן קיבלה ללא עוררין את החלטת הצבא להכריז על בנה כעל חלל צה"ל חטוף ע"י ארגון טרור, אבל הודיעה שלא תשב עליו שבעה עד שגופתו תחזור. בנה המת אינו "נח על משכבו בשלום", לפי שעה, כך שתהליך מותו טרם הושלם; הוא עדיין בגדר חטוף.

הקטגוריה "חטוף" מערערת אפוא על החלוקה הבינארית והיסודית שבין חיים למוות, ומכאן שהיא גם מערערת על הכמיהה לסדר ולשליטה. אולם מבני החשיבה המודרניים והסטרוקטורליסטיים משיבים מלחמה שָׁעְרָה, ממש באופן מילולי: הואיל והסדר מתערער באופן כזה, החברה הישראלית מחזקת לפחות את החלוקה ל"אנחנו" ו"הם". ואכן, הכמיהה להשבת השליטה, או לכל הפחות למקסום הוודאות בתוך חוסר הוודאות הקשה מנשוא, באה לידי ביטוי גם באופן שבו מתקבלת התגובה הישראלית בעזה לטבח של השבעה באוקטובר. לאנשינו יש שמות, חיים, ביוגרפיות; הם מסווגים (בין היתר לחיים, מתים וחטופים). מניין ההרוגים בעזה, לעומת זאת, לא עובר בתקשורת הישראלית את הטיפול הקטגורי הממיין והמסווג. גם כאשר לצד מניין ההרוגים מציינת התקשורת כמה מהם ילדים ובני נוער, המסר שעובר הוא שכלל ההרוגים והמתים העזתים הם או אנשי חמאס או קורבנות של החמאס. פעמים רבות, לצד אזכור מספרי ההרוגים, מתקיים דיון על האופן שבו חמאס מזייף או מארגן את הנתונים כראות עיניו. מובן, שחמאס אכן פועל כך, כשם שהוא מכנה את נרצחי וחטופי הטבח כולם "מתנחלים". 

המלחמה בעזה ממחישה אפוא את המתח המתמיד שבין החתירה לסדר, לשליטה, למבני חשיבה בינאריים ויציבים, לבין האיום עליהם, הנזילות שלהם, הקריסה שלהם. וגם אם נקבל את ההנחה שמעולם מבני החשיבה הבינאריים האלה לא היו יציבים (ומעולם לא היינו מודרניים), נאחל ונייחל שהחיים יחזרו לחיים והמתים ינוחו על משכבם בשלום. 

לקריאה נוספת: