שבי ושיבה משבי בארצות הברית ובישראל
האם יש הבדל בין התרבות האמריקאית לתרבות הישראלית בדרכים בהן הן חוות שבויים, את ההיעדרות, ואת משמעויות השיבה? ומה אפשר ללמוד מהבדלים אלו? במאמר שפורסם בכתב העת Critical Military Studies ב-2022, מציגה ד״ר ניצן רותם ניתוח תרבותי של היחס כלפי גלעד שליט הישראלי ובו ברגדל האמריקאי, שהיו כלואים כחמש שנים ושוחררו בעסקת חילופי אסירים, ומשתמשת בו על מנת להבין גם את המצב הנוכחי. רותם השתמשה בשלושת השלבים שהגדיר ארנולד ון גנפ על מנת לנתח את הנרטיבים בישראל ובארצות הברית: הניתוק מהחברה, השהייה הרחק ממנה, והשיבה אליה, ומראה את ההבדלים התרבותיים בין שני הקולקטיבים:
להצעת פוסט הדוקטורט שלי קראתי "יחיד במינו: שבי ושיבה משבי בארצות הברית ובישראל". חשבתי שהכותרת תופסת את הפרובלמטיקה שמייצר השבי ליחסים שבין יחיד וחברה, את נקודת השבר: אדם שכל חטאו הוא שייכות לקולקטיב מסוים, וקולקטיב שנתפס בחולשתו – שניתן לגזול ממנו אדם.
מתוך ההתעסקות בנושאים אלו, עולות שאלות כמו מה החברה חייבת לשבוי, ומהן מחויבויות השבוי כלפי החברה. התשובות נדרשות למתח בין שני ציווים מוסריים: רתיעה מאבדות מחד, והקרבה עצמית מאידך. בימים אלו אנו מגלים את הטרגדיה בשונות בין התשובות, מפדיון בכל מחיר ועד ציפיות שהשבוי ימסור חייו.
הצעתי לעמוד על סוגיות ביחסי יחיד וחברה בארה"ב ובישראל דרך השוואה בין "הומלנד" האמריקאית לסדרה הישראלית "חטופים" – מחקר בלימודי תרבות. אבל אז המציאות הגיעה והאמפיריקה השתנתה. בשלהי מאי 2014 שוחרר החייל האמריקאי בו ברגדל משבי באפגניסטן, ופחות מחודשיים אחר כך הׅרְעים מבצע צוק איתן. עברתי לחקור את השבי בתרבות הפוליטית ולא רק בתרבות הפופולרית, מחקר שהוביל להגדרת הזמן כשחקן פעיל בסוגיות מוסריות של מלחמה.
במוקד ההשוואה שני מקרים: גלעד שליט הישראלי ובו ברגדל האמריקאי. שני החיילים היו כלואים כחמש שנים ושוחררו בעסקת חילופי אסירים. ניתחתי כתבות תקשורת על אודותם.
חשוב לציין שהניתוח לא עסק בחוויית השבוי אלא בחברה: כיצד הקולקטיבים חווים את הכליאה, את ההיעדרות, ואת משמעויות השיבה? באמצעות אילו תכנים ואיזו סימבוליקה?
ההשוואה נעזרה בתאוריה של ון גנפ – וכך נוצר הקשר בין מחקריי על הצבא לבין עיון בהיסטוריה אינטלקטואלית של האנתרופולוגיה. ניתחתי את הנרטיבים בישראל ובארצות הברית לפי השלבים שון גנפ התווה לגבי מעבר בין תחומים שונים: הניתוק מהחברה, השהייה הרחק ממנה, והשיבה אליה.
השלב הראשון הוא כמובן הניתוק, ויש בו כדי לצבוע את ההמשך. בישראל התחלנו עם המילה חטיפה בשנות השמונים בחזית בלבנון. גלעד שליט נחשב לחייל חטוף למרות שנשבה בעת קרב (לאחר השחרור אהוד אולמרט יקרא לזה "התמסרות").
החטיפה היא דפוס זמן: היא משרה תחושות של מהירות והפתעה לצד חוסר שליטה מוחלט בנעשה, הן של החייל הן של סובביו. אין לחייל אפשרות להלחם או להכנע, כי הוא נחטף על ידי כוחות דמוניים; נחטף ונגוז. קודם חיזבאללה וישראל, ואז גם חמאס אימצו את המילה, וממנה אל התרחבות הפרקטיקה, והמציאות האיומה של אוקטובר 2023.
שליט נשבה בקרב ואילו ברגדל באמת נחטף: הוא ביצע נפקדות – עזב את העמדה הצבאית והחל לנוע בשטח אויב. למרות נסיבות כליאתו, בארצות הברית תמיד הקפידו להתייחס אליו כאל שבוי מלחמה (אסירי מלחמה, POWs). התקשורת האמריקאית התייחסה כך גם לשליט. (בהקשר הנוכחי הם עובדים עם המונח "בן ערובה", שליווה אותם במשבר באיראן).
לאן נחטפים? המילה חטיפה צובעת את השלב השני כשלב של חוסר ידיעה. בתגובה לחוסר הידיעה ניכרים כלי הסידור והספירה: זוכרים איך במאהל בירושלים ספרו את ימי שליט בכלא? את מיצג הסלברטים בצינוק? בארצות הברית היו ריטואלים פרטיים של "לא לשכוח את ברגדל" – סטיקרים, פוסטים, צמידים. זוהי קולקטיביות שמתגבשת מתוך הצטברות פעולות של יחידים.
הניתוח עומד גם על ההבדלים בשיבה של השניים: ברגדל שב למשפט צבאי מתמשך על עריקה והתנהגות שאינה הולמת; התמשכות המשפט חשובה לתזה שלי על דפוסי זמן. שליט, לעומת זאת, שב בהתחלה כגיבור: זוכרים את נתניהו מחכה לשליט מחוץ למטוס? מי שזכר את זה לא התפלא שגל הירש הפריד פיזית בין האם והבת שביידן הציל. זוהי הבהרה סמלית וממשית של בכורת המדינה על המשפחה. כתבתי על כך בהרחבה במוסף הארץ השבוע.
אבל שיבת השבויים לא חתמה את ההשוואה בין ארה"ב וישראל, משום שדיווחי תקשורת קשרו בין מקרה שליט לבין הצדקת נוהל חניבעל, ההיתר לפגוע בשבויים כדי למנוע נפילה בשבי. מדובר בהוראות פתיחה באש שמבטלות את ון גנפ ואת יחסי יחיד וחברה: אין יותר שבוי ואין יותר מחויבויות של הקולקטיב להצלתו.
אחת מטענות המחקר היא שהאמריקאים נמנעים מהמונח חטיפה כי הם נאמנים למודל שבו למלחמה יש סוף, ומקודדים תפיסת זמן לינארית של מלחמות שמסתיימות. הוויכוח אם לשחרר את ברגדל תמיד חיבר בין שחרורו לבין סיום המלחמה באפגניסטן. מי שהתנגד לשחרור התנגד לסיום המלחמה, ולהפך – מי שתמך בשחרור תמך גם בסיום המלחמה. כשאובמה שיחרר את ברגדל הוא כרך את השחרור בהוצאת כוחות מאפגניסטן. אך אובמה, כמו רבים גם כאן, לא שקל את הזמן ככוח פעיל במלחמות מתמשכות; דומה שביידן שוקל.
בישראל, לעומת זאת, המלחמה נתפסת כסבב ולא כבת-סיום. הפתרונות של השבי הם דפוסי זמן שמטפחים סכסוך מתמשך וזניחה של פתרון מדיני. אבל דפוסי הזמן הם גם גולם הקם על יוצרו.
.
כותרת המאמר בתרגום לעברית: "על זמן ועל מוסר: משא ומתן על הישרדות שבויים במלחמות מתמשכות". קישור למאמר
ראו גם את מאמרה של רותם במוסף הארץ ב18.10.23 – הפקרת 200 השבויים בעזה מחסלת את הבסיס האחרון של החברה בישראל – ״משפחות ישראליות הסכימו תמיד למסור את ילדיהן לשירות צבאי, מתוך ידיעה ברורה שהמדינה תדאג להם בכל מחיר. הפקרת 200 השבויים בעזה משנה את התמונה לחלוטין״.
תמונה ראשית: יוסי זמיר, שתיל סטוק.
עוד על רותם ובנושא: