"> איך חוזרים ממלחמה שלא נגמרת? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

איך חוזרים ממלחמה שלא נגמרת?

ניצן רותם על הזמן והמרחב של הקונפליקט המתמשך ב"שיח לוחמים צוק איתן"

דומה שציבורים רחבים בחברה הישראלית התרגלו לסבבי הלחימה בעזה ואינם מוטרדים במיוחד מדיווחים על מתקפות במסגרת המב"ם, אותה מערכה שבין המלחמות. אבל מה באשר לחיילים? כיצד הם תופסים את השיבה ממלחמה כאשר הקונפליקט שבמסגרתו הם לחמו טרם הסתיים?

התרבות הישראלית מבררת את השאלות בדבר חוויות החיילים באמצעות טקסים אלטרנטיביים, דוגמת אלו שיוזמת עמותת רסיסים, ודרך יצירות קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון, דוגמת הצלילה, בשבילה גיבורים עפים, ודו"צ עם רגל אחת בשמיים. ברשימה שלפניכם אבקש להתמקד בתוכני הקובץ שיח לוחמים צוק איתן, אשר יצא לאור בקיץ האחרון והתגלה כטקסט עשיר לחקירה אנתרופולוגית. הקובץ מלמד כי חיילים שלחמו בעזה תופסים זמן ומרחב באופנים שלא רק מאתגרים את הרעיונות הפופולריים בדבר טראומה נפשית וטראומה מוסרית, אלא גם מעצבים מערכת יחסים חדשה בין החיילים לבין החברה הישראלית.

הקונפליקט המתמשך

המלחמות והקונפליקטים העכשוויים עוטרו במספר שמות, הידועים שבהם הם "מלחמה חדשה", "מלחמה א-סימטרית" ומלחמה פוסט-הרואית".[1] כל אחד מהכינויים הללו מדגיש היבט מסוים של הלחימה, אשר שונה מהדימוי של מלחמה בין מדינות. כך, למשל, הכינוי "א-סימטרי" מצביע על כך שההתנצחויות האלימות הן בין מדינות לבין גורמי לחימה לא-מדינתיים (כמו טליבאן, חמאס וחיזבאללה), ואילו הכינוי "פוסט-הרואי" מצביע על שינויים טכנולוגיים והקשר שלהם להיבטים מוסריים. חוקרים אמריקאיים, לדוגמה, מתמקדים בשילוב של כלי לחימה לא מאוישים, ומציעים כי טכנולוגיה זו לא רק משנה את מאזן הכוחות, אלא גם משפיעה על דימויים של גבורה ושל סבל. ואכן, התרבות האמריקאית מציגה את הרעיון בדבר רגשות אשם ו"טראומה מוסרית" של חיילים אשר מפציצים באפגניסטן מהמרחב המוגן של בסיסים בארצות הברית.

כינוי נוסף – "מלחמה מתמשכת" או "קונפליקט מתמשך" – מצליח לתפוס את הקשר בין מאפייני המלחמה לבין חוויות החיילים; בין "המקרו" – הזמן והמרחב של סבבי הלחימה החוזרים ונשנים – לבין "המיקרו" – החותם שהלחימה מותירה על החיילים ועל התרבות. אני בוחרת בכינוי זה לא משום שהוא מבליט את אורך המלחמה ואת זליגתה על פני מרחבים, אלא משום שהוא מסמן שטקסים ומנהגים שאנו נוהגים לזהות כאות לסיום מלחמה ולשיבה של חיילים מתרחשים היום בעוד המלחמה נמשכת.

למעשה, הקונפליקט המתמשך לא נענה לנרטיב המקובל של חברה ששבה לשגרה וכעת עוזרת לחייל חסר המנוחה לשוב ולהתאקלם. הסוף המתמהמה כרוך בהחמצה, באי-התאמה ואפילו ב"קלקול" של ההסדרים שאנחנו רגילים לזהות עם רה-אינטגרציה של חיילים. הוא מעכיר, לדוגמה, את החגיגיות שנכרכת ב"עסקאות" של החלפת שבויים,[2] במסדרי הענקת אותות ובטקסי זיכרון לנופלים (דוגמאות אלו ניכרות גם בהקשר האמריקאי של המלחמה באפגניסטן). זאת בניגוד למלחמות של המחצית הראשונה של המאה העשרים, אשר התוו סדר לינארי – מלחמה, ואחריה טקסים המסמלים את סיומה.

היעדר הסוף מלווה חוויות יומיומיות של חייל שעולה לשמירה או עוצר אדם בגדה, ולאחר מכן חוזר לבסיס או לבית הוריו, ודומה שהוא מטלטל במיוחד חיילים השבים מהשתתפות בלחימה. בעניין זה עוסק הספר הצנום והנבון שיח לוחמים צוק איתן. עיון בספר מאפשר לענות על השאלה האקטואלית: כיצד חיילי צה"ל חווים את המלחמה כאשר אין קשר בין שיבה הביתה לבין התקדמות במישור המדיני? אשיב על שאלה זו באמצעות דיון בשלוש תמות: החזית והבית, חוסר ודאות והזמן הפעיל.

החזית והבית

עטיפת הספר

שיח לוחמים צוק איתן, בעריכת גל בן ארי ותמיר יוגב, מורכב משיחות, ראיונות וכתיבה אישית של חיילים בצבא הסדיר ששירתו בנח"ל ולחמו בעזה. המשתתפים בקובץ ערים לסוגיות המוסריות של הלחימה בעזה, להרס הרב ולהרג האיום. ואולם, הגנרטור שמניע את הקובץ הוא לא שאיפות פוליטיות, הצהרה בעד או נגד המצור על עזה והיחס לפלסטינים, אלא ניסיון לתת פשר למלחמה בחיים הפרטיים והחברתיים.

תוכני הספר מבטאים תחושה כפולה של החיילים: שלא קרה כלום, ושבד בבד התבקע שבר בחייהם וביחסיהם. האירוע עצמו – המלחמה – כמו חלף על ידם: "היינו בבית [בעזה], שמרנו עליו, חיכינו להיתקלות. [...] הכול קרה לידינו"; "אתה באמת שואל מה עברת וזה לא ברור. אולי בכלל לא קרה משהו? בתכל'ס נכנסנו. היה חם. היינו שבועיים ויצאנו" (עמ' 31). אבל היציאה מעזה איננה פשוטה. תמיר מספר: "בחודש הראשון היה לי מאוד קשה לחזור. אני זוכר ברגילה שהסתובבתי והרגשתי שאני לא מפוקס, כל הזמן איבדתי דברים בכל מקום, שכחתי מלא דברים, הרגשתי שאני לא מצליח לחזור לעולם (עמ' 101 - 102).

אצל ענר וילנסקי, החובש, תעתועי השיבה התחילו כבר בעזה. הוא אומר: "סיפרו לי שאני מדבר מתוך שינה והייתי מתעורר בלי ציוד, או הולך לישון במקום אחד ומתעורר במקום אחר. ולא זכרתי כלום". ענר לא זוכר את ההליכה בלילה, אבל כן זוכר את תוכן החלומות: "וחלום אחד שחזר על עצמו היה הכי מפחיד. חלמתי שבתחום שלי הכול בסדר והמבצע נגמר ואני במרכזית של באר שבע [...] וכולם שם: הפלוגה וההורים, וכולם מחייכים ואוכלים. ורק אני על ציוד מלא, קרמי ווסט ונשק. וזה לא מוזר לאף אחד. אני מחבק את אמא ומדבר איתה והיא לא שואלת למה אני על ציוד" (עמ' 84).

פנטזיית השיבה הביתה מתערערת על רקע העובדה שלוחמי צוק איתן נלחמו בתוך הבית, סימנה המובהק של השגרה ושל השייכות. איתמר אלרואי כתב בעת הלחימה: "אנחנו בנוהל אלמנת-קש בתוך בית פלסטיני בפאתי העיירה בית חאנון שבצפון מזרח רצועת עזה" (עמ' 20). החיילים שוהים בבית של משפחה פלסטינית, בית שיש בו "מן ריח כזה של בגדים של ערבים והרבה אבק" (עמ' 85). הם ממגנים את הבית ושומרים עליו לבושים בציוד מלא ב"מקום כזה פסטורלי, יש לנו ברווזים מתחת לבית", אבל בחצר צלף פוגע בקצין שריון שנהרג.

תמונות של הבית סוגרות את הספר: חייל קורא ספר על ספה אדומה, כבשים לצד הבית. "היחסים עם הבית היו יחסי אהבה-שנאה" (עמ' 88), אומר אחד החיילים, ואחד המפקדים מסביר: "ההרגשה הכי מוזרה והטראומתית כביכול מכל המבצע הזה זו העובדה שזה לא הרגיש רע. שאתה נכנס לבית ואתה זורק מקרר החוצה, ושובר חלונות, ומחרבן מהמדרגות" (עמ' 72). חיילי הנדסה קרבית פוצצו את הבית בתום המבצע, "מזל שלא השארנו אותו אחרת הם היו רואים את השירותים וזה היה נורא מביך".

במידה מסוימת, הבית שזוהם ונחרב, כמו גם יושביו האילמים, חוזרים עם הצ'ימידן לבית ההורים. תמיר מתבונן בסלון ביתו בקיבוץ רביבים ומדמיין "איך היה נראה הבית אם מחלקת חיילים היתה כובשת אותו. היכן היו ממקמים את העמדה של המאג? כמה שקי חול היה צריך בשביל למגן את החלונות?" (עמ' 7).

תמונת בית זו שונה עד מאוד מהתיאור הדיכוטומי בקובץ השיחות הידוע שפרסמו לוחמי מלחמת ששת הימים. במהדורה האחרונה של שיח לוחמים: פרקי הקשבה והתבוננות, עמוס עוז קובע ששדה הקרב "זה לא מקום לבני אדם" (שפירא, 2018, עמ' 26). אבל בצוק איתן החיילים נלחמים במקום של בני אדם – המקום של בני אדם – בבית.

המעבר בין הבתים מגלה לחיילים את מגבלותיה של ההנחה החברתית בדבר הפונקציונליות של המרחב – הרעיון שלכל מרחב יש ייעוד משלו, שיש חלל נפרד לשירותים ולמדרגות, לקרב ולבית. יתר על כן, החיילים גם מתוודעים למגבלותיה של ההנחה בדבר ארגון כרונולוגי ולינארי של הזמן: לפי מחוגי השעון, מהבוקר אל הערב ומיום ראשון ליום שבת; לפי דורות, מהאב הלוחם אל בנו; ולפי העלילה, מתחילת המלחמה אל סופה. הארגון המוסכם של המרחב ושל הזמן תורם לביסוס התחושה שאנו חיים בעולם חברתי משותף, עם סדר שהגיוני לכולנו. שיח לוחמים צוק איתן מראה כי הקונפליקט המתמשך פוגם בוודאות זו.

חוסר ודאות

תחושה של חוסר וודאות מושלת במרבית השיחות. כבר בשטחי הכינוס איתמר כותב ביומנו ש"זו הפעם הראשונה שלאי-הודאות אין סוף" (עמ' 24). "אתה לא יודע מתי יפציצו אותך, מה יהיה מחר", אומר הרס"פ, ומפקד אחר מספר: "החיילים הפשוטים היו ממש בובות על חוט, ככה אני הרגשתי. הכל היה חוסר ודאות משוגעת. האם יוצאים עוד מעט? האם מרחיבים את המבצע? מדי פעם באים ומודיעים לנו משהו חדש" (עמ' 93).

חזרות, תנודות ומעברים תכופים ניכרים גם בדברי עוז משולם, המ"פ. עוז מתאר התחלפות מואצת בין שני מצבים: מחד גיסא דריכות ומוכנות לקרב, ומאידך גיסא עייפות גדולה, כמעט בלתי נשלטת: "כשאנחנו במצב שכל פעם מגיעים למאה ופתאום יורדים לאפס, ושוב פעם מגיעים למאה ויורדים לאפס, ושומעים תתכוננו ותהיו חזקים וקפ"קים, והערכות מצב, ושיחה ועוד שיחה ועוד שיחה ופתאום חזל"ש [ביטול המשימה] וצובעים פנים ופתאום חזל"ש, זה מצב נפשי קשה" (עמ' 128). דומה כי מֵרוץ השליחים של הלחימה והפסקות האש, כמו גם הניגודים בין אפס ומאה, צניחה ועלייה, תתכוננו וחזל"ש, לא נותנים לעוז מנוח. "זה עושה משהו שהוא לא טוב, לך באופן אישי בתור מפקד, ולפלוגה כפלוגה" (עמ' 136, 141), הוא חוזר ואומר.

עוז אמנם מציין ש"החיים של החיילים יותר חשובים מכולם" (עמ' 135), אבל מדברי החיילים עולה שחוסר הוודאות מחלחל גם אל נורמת ההקרבה. החיילים תוהים אם הצבא והמפקדים באמת מחויבים לסכן את חייהם רק כמוצא אחרון, ומתקוממים על פקודות "נוהל חניבעל" – ההיתר לפגוע בחייל על מנת לסכל חטיפה. "ואני חשבתי על הזין שלי, לא רוצה! שישחררו מחבלים" (עמ' 40), הם מכריזים, ומעלים את השאלה האם עליהם להעביר את הנוהל לחניכים שלהם.

חוסר הוודאות לנוכח נורמת ההקרבה ניכר גם במפגש עם האויב. החיילים לא יודעים לאן הגיעו הקליעים שהם ירו: "אנחנו לא ראינו מחבלים. לא ראינו אם פגענו או לא" (עמ' 31). ההרס בעזה נראה להם לפרקים אסתטי. הם מתביישים ומייחלים לאויב אמיתי – למלחמה בדאעש: "לפחות היינו מגיעים לאיזה הישג" (עמ' 159). בהיעדר דאעש, חוויית הלחימה נעדרת הצדקה והתקדמות; ודאי שאינה מובילה להכרעה, לא של ניצחון ולא של מַפָּלָה.

תחושת חוסר הוודאות, ממאפייני דור ה- y, מלווה את החיילים לא רק במהלך המבצע, אלא גם לאחר מכן, עם השיבה לשגרת מבצעית. דין מספר על פגישה אצל הקב"ן, "ביקשתי לראות אותו בגלל שמאז המבצע אני מרגיש תחושות לחץ לא ברורות. לא התקפי חרדה, לא משהו משתק". הוא מצא את המלצות הקב"ן תפלות: "הוא אמר לי שאני צריך קודם כל לקבל את המצב, ולהבין שהייתי בסיטואציה לא נורמלית [...] להבין שאין מה לעשות. שהצבא והחיים מלאים בחוסר ודאות. [...] הוא אמר שמה שיכול לעזור לי זה להתחבר לדברים ודאיים. קו – לדעת מה הקו, מה המשימה בו". תמיר מוסיף את ההקשר של הקונפליקט המתמשך לתלישות של המלצות הקב"ן: "נראה לי שהפסיכולוגיה מסבירה לאדם למה הוא לא בסדר, כשתכל'ס המציאות שלו לא בסדר. המצב הבסיסי הוא לא הגיוני. המלחמה עצמה [...] להניח שזה סבב, שזה יקרה עוד פעם. עכשיו מתחילה להיות עוד אינתיפאדה ואנשים מדברים על האינתיפאדה הקודמת" (עמ' 29 – 30).

הלם ההווה[3]

חיילים בצוק איתן - צילום: דובר צה"ל

החיילים אמנם שהו בעזה פחות משבועיים, אבל השתתפותם במבצע צוק איתן הטביעה בהם חוויה חדשה של זמן. ראשית, הם מגלים שהזמן הכרונולוגי והמדיד שלפיו הם רגילים להבין את חייהם הוא בעצם דרך אחת בלבד לתפוס ולארגן את הזמן. תמיר הוא דובר מרכזי של התובנה הזו: "תחשוב, זה גם מצב שהוא אחר, זמן אחר [...] היום אתה אומר – טוב, שלושה-עשרה יום, אתה מחלק את זה לתקופות" (עמ' 101).  בימי המלחמה ההרגל לסדר את הזמן בתקופות הוא מקור לאכזבה, ובפרט הספירה שמאמירה – מספר הימים מאז הכניסה לעזה, מספר המתים הפלסטינים והישראלים, מספר המנהרות שהוחרבו. תמיר מסביר: "ביוני נחטפים שלושה נערים, ביולי אני בתוך הבית ההוא בצפון הרצועה, ובאוגוסט אני הגיבור של המדינה. הזמן, והרצף, עכשיו נראה שהם כבר מאבדים מהמשמעות המוכרת שלהם. מה קרה לפני מה? והאם הדבר הזה כבר עבר?" (עמ' 105)

שנית, ההתוודעות לכישלון של הזמן הלינארי לסדר את חוויות הלחימה כוללת גם גישוש אחר ניסוחים חלופיים של זמן: "ואנחנו בכלל לא אנשים שחווים את הדברים אחד אחרי השני, אנחנו לא לינארים. הכל מתערבב מחדש. כשחשבת שכבר עברת משהו הוא חוזר, וכשהוא חוזר הוא פתאום נהיה קצת אחרת ממה שהכרת אותו לפני זה" (עמ' 106). תחושת הזמן בעת המבצע מתוּוכת באמצעות הדימוי "שעון חול שאין לו סוף מתקתק" (עמ' 24).

ניסוחים אלו מזכירים את המושג מֶשֶך, כפי שהגדיר אותו הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון (1859 – 1941), בעת שהיה בן גילם של משתתפי שיח לוחמים צוק איתן בתקופת עריכת הקובץ. המֶשֶך מסמל חוויית זמן נטולת הבחנות: אי אפשר להבחין בין רגע לרגע, משום שהתודעה תופסת את הכל בבת אחת. ברגסון מציע שמצבים מיסטיים מאפשרים לבני אדם להתנער מהרגליהם לכמת ולמדוד את הזמן. שיח לוחמים צוק איתן מוסיף את הלחימה כאירוע שמאפשר לאינטואיציה האנושית לתפוס את המֶשֶך.  

אולם דברי החיילים אינם בגדר פריצת דרך תיאורטית, אלא דיווח על התנסות שאינה מוגבלת לתקופת הלחימה. שקד אומר: "שבאמת אנחנו חלק מהתקופה הזאת, אנחנו הלם ההווה. לא סתם שזה פוגש אותנו במקום כזה תקוע. בחוסר היכולת להגיב לזה, בחוסר היכולת להבין מה אני כיחיד עושה בתוך החרא הזה. לאן הולכים? למה? מי? לא יודע" (עמ' 198).

דומה שהמ"פ ער למצוקה הזו. לאחר המלחמה הוא מדרבן את החיילים להסתגל לזמן המדיד: "אנחנו לא במלחמה, סיימנו אותה, אנחנו חוזרים למה שהיה, חוזרים לאותה שפיות שהיינו, חוזרים צעד אחד אחורה כדי להתקדם שני צעדים קדימה" (עמ' 146). אבל גם מילות עידוד אלו הן בערבון מוגבל: "לא צריך לשקר, במוקדם או במאוחר אנחנו כנראה נחזור לשם [לעזה] [...] אז כנראה למבצע הרביעי יקראו דוד וגוליית, אבל נחזור לשם" (עמ' 148).

סיום המלחמה כולל מסיבה בבריכה והופעה של זמר, אבל גם התעקשות נוקדנית על חזרה לשגרת אימונים ומילוי פקודות משמעת. החיילים, שלפתע נדרשים להתגלח ולצחצח נעליים, לא מבינים מה מפקד הפלוגה רוצה מהם.

תגובת קרב

הנהלים והטקסים שמציינים שיבה הביתה מציקים לחיילים כי הם מתנגשים בחוויית הלחימה בקונפליקט מתמשך. חוויה זו אינה מתיישבת עם שני הסיפורים המרכזיים שהתרבות העכשווית מספרת על שיבה של חיילים ממלחמה: הסיפור של הטראומה הנפשית והסיפור של הטראומה המוסרית.[4] הרעיון בדבר טראומת המלחמה, על הסתעפויותיו למחוזות מוסריים, מציג את  הלחימה – ואת הסבל – כאירועים שהתרחשו בעבר, וכך מיישר קו עם הדימוי הלינארי והסופי של שיבה ממלחמה. הנרטיב הטראומתי גם מציע שניתן להתכונן לטראומה: חיילי צבא ארצות הברית עוברים הדרכות המיועדות "לחסן" את נפשם ולפתח עמידות בפני חוויות מטלטלות.

האנתרופולוג אלן יאנג התחקה אחר המצאת הקטגוריה "דחק פוסט-טראומתי" (PTSD) והסביר כיצד היא השתלבה בקטלוג ההפרעות הפסיכיאטריות בעקבות מלחמת וייטנאם. בעלי עניין הצליחו להבחין את הקטגוריה PTSD מתופעות כמו חרדה ודכאון באמצעות הרעיון שאפשר לאתר את מקור הסבל: אירוע מסוים שהפך לזיכרון מטריד. החייל השב חי בצל הזיכרון הטראומתי, בגללו הוא אינו מצליח לקיים חיים תקינים של משפחה ועמל. מעניין להבחין שהסיפור הטראומתי הוא דימוי שקושר בין חוויות החיילים לבין מאפייני הקונפליקט המתמשך, ואף מדובב חלק מתכונותיו: PTSD היא פציעה כרונית ובלתי נראית, שלא ניתן לשלוט על התפרצויותיה.

קטגוריית-הבת "טראומה מוסרית" מזכירה ששיבת החיילים מהחזית כוללת בנייה מחודשת של אמון: החייל הלא חוזר הביתה אל אותם אנשים ששלחו אותו להרוג ולהיהרג. הוא צריך לסלוח להם על המשימות שהוא מילא בשמם, וצריך לשכוח שחייו היו להפקר. ודוק, הרעיון של סבל טראומתי – במיוחד כשמחברים אותו לז'אנר החדש של עדויות חיילים – מחזיר תחושה של התקדמות לציבוריות הישראלית. עדויות החיילים קוראות לחברה הישראלית להכיר בסבל הפלסטיני וליזום תיקון. כתבה בכאן חדשות על שיח לוחמים צוק איתן הציעה מהלך דומה, ושילבה את הספר בנרטיב של "יורים ובוכים". תיאורים לינאריים ממין אלו מסמנים שניתן לפעול לעבר התקדמות: אם לא לדאוג לפלסטינים ולנסות לשפר את המצב הפוליטי, אזי לפחות לשקם את רווחת החיילים, שגם הם נושאים בעול ההחלטה המדינית לנהל קונפליקטים אלימים ולא לפתור אותם.

Muhammad Sabah and B'Tselem
עזה בצוק איתן

ואולם, תיאורי שיח לוחמים צוק איתן אינם לוקחים חלק בתנועה קדימה מהמלחמה אל השגרה. הם גם לא לכודים בעול התנועה אחורה – מההווה המיוסר אל האירוע שחולל את הטראומה. למעשה, שיח לוחמים צוק איתן מספר סיפור אחר: הדוברים בקובץ מתווכים את המרחב ואת הזמן הפרוצים של הלחימה המתמשכת. הם לא מבקשים את הנחמה של נרטיבים לינאריים, אלא מציגים לציבור הישראלי, ואולי גם לפלסטיני, את ההתנסות שלהם ב"הלם ההווה".

החיילים שחזרו מעזה – חזרו זמנית – מצליחים להניח את האצבע על האופן שבו יש להבין שיבה ממלחמה: בהקשר הספציפי של המקצבים והמרחבים של הלחימה. לפיכך, הלם הקרב (shell shock) במלחמת השוחות באירופה, PTSD בעשור שלאחר מלחמת וייטנאם – מלחמה שכללה גיוס חובה בד בבד עם מחלוקת פוליטית, ופוסט-טראומה בקרב חיילי הצבא המקצועי שנלחם באפגניסטן, הם תופעות שונות. הדבר נכון גם לחיילים השבים ממלחמות ישראל: תגובות הקרב השונות של כל לחימה מבטאות את צורת המלחמה ואת הקשריה, החל מטקטיקות, אסטרטגיות, ומֶשֶך הקרבות, וכלה בלכידות החברתית ובהסכמה על נחיצות המלחמה.

כדאי להבחין בביטוי תגובת קרב, ביטוי צנוע בהשוואה למונחים הלם קרב ופוסט-טראומה.  החייל לא משותק, אלא מגיב, כלומר מנהל משא ומתן על חוויות המלחמה ועל נחיצותה. המשוב שהחיילים מציעים לחברה הישראלית אינו מבוסס על הציר של סבל וריפוי או אשמה וכפרה, אלא על ציר אחר: התרחקות מהחברה בד בבד עם רצון לשקם את הקִרבה. החיילים חשים ריחוק משום שהם מתוודעים לכישלון של שני סדרים שבבסיס החיים החברתיים: הסידור הלינארי של הזמן והסידור הפונקציונלי והתמטי של המרחב. הם מנסים לגשר על המרחק, לא באמצעות היענות לאופנים המקובלים של סידור הזמן והמרחב – אלימות ואחריה פוסט-טראומה, לחימה בחזית ואחריה שיבה הביתה. להפך, הם מנסים לחייב את החברה הישראלית לברר את יחסה לא רק לפלסטינים, אלא גם לזמן ולמרחב שנוצרים על רקע הקונפליקט המתמשך. לשאול אם היא רוצה בהם, ומוכנה למחירם.

ניצן רותם היא חוקרת העוסקת ביחסי צבא וחברה ובתיאוריה חברתית. היא מלמדת בקמפוס אילת של ", אוני' בן גוריון. ספרה "מתאבדים במדים: בחירה, מחויבות ואשמה בחברה הישראלית" פורסם בהוצאת אוניברסיטת תל אביב
nitzanro@post.bgu.ac.il


אני מבקשת להודות לחברי קבוצת המחקר "לשמוע את קולות המלחמה" בהובלת עוזי בן שלום, עפרה בן ישי ורינת משה, למשתתפי קבוצת המחקר "גבולות, הגבלות והגדרות" (תשע"ט) של מכון המפרי באוניברסיטת בן-גוריון בהובלת נמרוד הורביץ, ולרותי אבליוביץ, רון אזולאי, משה בלידשטיין, סיון גורן, אורית גזית, רות הכהן-פינצ'ובר, ארן ליביו ואדם קלין אורון. זכיתי למשוב חברי ותורם עד מאוד, שעקבותיו ניכרים ברשימה זו. עפרה וודאי תזהה את הפתיח בהבחנותיה ועזרי עמרם יזהה את התעקשותו על הגדרת המלחמה המתמשכת שלא באמצעות אורכה. עוד אני מודה לסטודנטיות ולסטודנטים בקורס "הדיאלוג התרבותי על הקונפליקט המתמשך" שבחנו איתי את הקשר בין מוסר לבין סוגי טמפורליות, ואחרון חביב – תודה ללירון שני.

[1] לכינויים נוספים של המלחמות העכשוויות ולהסבר רחב על נסיבות הופעתם, ראו את ספרו של הסוציולוג אורי בן-אליעזר, מלחמותיה החדשות של ישראל, שיצא לאור בשנת 2012 בהוצאת אוניברסיטת תל אביב.

[2] עסקאות להחלפת אסירים נערכות היום בלי שהקונפליקט נפתר, כך שטקסי שיבת השבויים מתרחשים בצל סבבי הלחימה. פער מוסכמות זה קשור להתחלפות המושג שבי במושג חטיפה ולהצדקה של נוהל חניבעל.

[3] הדיון על הזמן הפעיל מתבסס על רעיונותיו החדשים של האנתרופולוג דון הנדלמן בדבר הזמן ככוח פעיל.

[4] להתמודדות מעניינת עם הדומיננטיות של התווית PTSD בהקשר האמריקאי ראו עבודותיה של האנתרופולוגית זואי וול (Zoë H. Wool).