אוכל כמקור לגאווה אתנית: נרטיבים קולינריים מקוונים, נוסטלגיה והיברידיות בקרב דור 1.5 של העולים מברית המועצות לשעבר בישראל
השבוע באנתרופולוגיה לשבת, ד"ר אנה פרשיצקי (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, המכללה האקדמית גליל מערבי) כותבת על השינוי שחל ביחס למאכלים של העולים מברית המועצות לשעבר בישראל, ועל האופן שבו אוכל הפך לביטוי של גאווה אתנית, נוסטלגיה והיברידיות בקרב העולים. במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Food, Culture & Society, פרשיצקי מנתחת את תהליכי השינוי שעברו מאכלי העולים מברית המועצות לשעבר ואת מקומם בזהותם החברתית.
קרדיט תמונה ראשית: זויה צ'רקסקי , יום הולדת לסבתא 2017. באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד, תל-אביב.
במשך שנים רבות, האוכל של העולים מברית המועצות לשעבר נתפס בישראל כאוכל דוחה, מסריח ולא כשר.
כדי לדון בנושא, יש תחילה להגדיר את מושג המחקר המכונה בישראל "אוכל רוסי". עולי ברית המועצות לשעבר מכונים לעיתים קרובות "רוסים" — הן בשיח היומיומי והן בשיח האקדמי. אף שמרביתם הגיעו מאזורים שונים כמו אוקראינה, בלארוס, הקווקז, לטביה ואחרים, המשותף לכולם הוא השפה הרוסית, ורבים מהם מזהים את עצמם כ"רוסים" או כ"ישראלים דוברי רוסית". מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, תיוג זה הפך לרגיש ואף שנוי במחלוקת, במיוחד בקרב יהודים יוצאי אוקראינה, רוסיה ועולים מאזורים אחרים המזדהים עמה.
למרות זאת, גם משתתפי המחקר וגם חברות קבוצות הפייסבוק שנבדקו ממשיכות להשתמש במונח "אוכל רוסי" — ביטוי המקביל במידת מה ל"שפה הרוסית" — כשהכוונה בפועל היא למושג כוללני המתאר מגוון רחב של מטבחים, טעמים ומסורות קולינריות של יהודים ועמים אחרים — רוסים, אוקראינים, בוכרים, קווקזים ואחרים — שחיו בברית המועצות לשעבר, ושצלחותיהם התערבבו אלו באלו.
המאמר שלי שהתפרסם לאחרונה עוסק בין השאר גם ברקע ההיסטורי של האוכל היהודי בברית המועצות, ובהשפעות ההדדיות בין המטבח היהודי למטבח הרוסי. אף שיש הבדלים ביניהם, לשני המטבחים יש גם קווים משיקים: הם חולקים מרחב גיאוגרפי וחומרי גלם דומים — סלק, כרוב, תפוחי אדמה, שמנת חמוצה, בצל ודג מלוח.
מבחינה מתודולוגית, המחקר מתבסס על אתנוגרפיה דיגיטלית שכוללת ניתוח תוכן של עשרות פוסטים בנושא אוכל שפורסמו בשנה האחרונה על ידי עולים דוברי רוסית בשתי קבוצות פייסבוק בולטות של העולים מברית המועצות לשעבר בישראל: "רוסיות בלי חוש הומור וחבריהן" ו-"הרוסים על הרוסים". תופעה שכיחה בקבוצות אלו היא שיתוף תמונות של מנות שבושלו בבית בליווי טקסט קצר, כאשר הפוסטים הללו זוכים לעשרות, מאות ואף אלפי לייקים, תגובות אוהדות ושיתופים. בנוסף, נערכו ראיונות עומק חצי-מובנים עם מרינה קיגל, מנהלת קבוצת פיסבוק "הרוסים על הרוסים", וכן עם עולות מדור 1.5 — דוברות רוסית שעלו לישראל בילדותן או בנעוריהן.
באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד, תל-אביב
המאמר מתבסס על מסגרת תיאורטית ביקורתית מתוך הספרות האנתרופולוגית והסוציולוגית, החושפת את יחסי הכוח הבאים לידי ביטוי בזירה הקולינרית. דגש מיוחד ניתן לסטריאוטיפים הרווחים כלפי מאכלים של מהגרים ומיעוטים אתניים, הנתפסים לעיתים כ"מסריחים" – תפיסות שמשקפות דחייה כלפי תרבויות זרות ומתבטאות דרך החושים, ובפרט דרך הריח. עם זאת, פרקטיקות מזון אינן רק משקפות יחסי כוח אלא גם מציעות דרכים להתנגד להם. מזון עשוי לשמש כלי למחאה חברתית ולחתרנות תרבותית: קבוצות מיעוט רבות משתמשות במטבח שלהן כדי לאתגר את ההגמוניה, לבטא זהות תרבותית ייחודית, ולדרוש הכרה באמצעות הדגשת הייחוד הקולינרי שלהן. האוכל, אם כן, הופך לזירה שבה מתנהל מאבק על ייצוג, שייכות, והכרה.
השינוי ביחס לתרבות באופן כללי ולאוכל של העולים דוברי הרוסית בישראל באופן ספציפי נובע ממספר גורמים חברתיים מרכזיים: התחזקות ערכי הרב-תרבותיות והפוליטיקה של הזהויות; מאבקם של פעילים חברתיים מדור 1.5 שקידמו גאווה אתנית ואקטיביזם תרבותי; וביטויי תרבות של העולים באמצעי התקשורת, בסדרות טלוויזיה, באמנות וברשתות החברתיות. מגמות אלו העניקו לגיטימציה מחודשת למורשת התרבותית של העולים, כולל המטבח, והובילו להערכה חיובית כלפיהם.
המאמר דן בשלושה נושאים מרכזיים: המעבר מהטמעה לגאווה אתנית בזירה הקולינרית בקרב העולים מדור 1.5 בישראל; נוסטלגיה פוסט-סובייטית גאה; היברידיות גאה ושילוב בין מטבחים רוסיים-סובייטיים למטבח הישראלי-מזרחי.
המעבר מהטמעה לגאווה אתנית בזירה הקולינרית
פוסטים בפייסבוק וראיונות עומק חושפים כי עולים מברית המועצות לשעבר, שעלו לישראל כילדים או כנערים בשנות ה-90, חוו לעיתים קרובות הצקות מצד בני גילם ילידי הארץ והתביישו באוכל שהביאו מהבית, ובעיקר בסנדוויץ' שהוריהם הכינו להם לבית הספר. אם כן, בשנותיהם הראשונות בארץ, רבים מהם הרגישו בושה כלפי האוכל הרוסי. אולם כיום, לאחר שנים של הטמעה בחברה הישראלית והיותם ישראלים לכל דבר ועניין, רבים מאותם עולים מדווחים על גאווה גוברת כלפי האוכל והמטבח היהודי-הרוסי-סובייטי שבו גדלו, לא רק כסמל אישי וקולקטיבי של שייכות, אלא גם כביטוי תרבותי שיש לו מקום לגיטימי בזירה הציבורית הישראלית.
הנה דוגמא לפוסט מפיסבוק:
מכינים מצגת לבית הספר עם הבן שלי – התמונה מציגה צלחת פלמני עם כיתוב: האוכל האהוב עליי הוא פלמני – כיסונים/קרעפלעך.
תגובות:
אני חושבת שבתחילת שנות ה-90 אף אחד מאיתנו לא היה מרגיש בנוח לומר מול כל הכיתה שהוא אוהב משהו שמזוהה עם השורשים הסובייטיים שלו. מדהים שהדור של הילדים שלנו כבר לא מתבייש בשורשים, ברקע ובאוכל שלו.
לגמרי! וואו. אין סיכוי שהייתי מעזה לעשות דבר כזה בשנות ה-90 כשהייתי ילדה.
אירה, בת 40, עלתה לישראל מגומל בגיל 12 בשנת 1991. כיום היא נשואה לגבר מזרחי, אם לשלושה, וחברה בשתי קבוצות הפייסבוק. בראיון עימה היא תיארה את השינוי שחל ביחסה לאוכל:
עם הזמן אני חוזרת יותר ויותר לאוכל של הבית ושל אימא. אם תיתני לי לבחור, תמיד אעדיף סלט אוליבייה עם מיונז ודג מלוח – זה טעם הילדות שלי.
אולי כי בעבר ניסינו מאוד להשתלב, והיום כשאנחנו כבר חלק מהחברה, יש לנו ביטחון לחזור לשורשים. אני לא מרגישה צורך להרשים אף אחד או לבקש לגיטימציה. אני אוכלת מה שאני אוהבת, בלי להתנצל – ואני גאה בזה.
בראיונות עומק וברשתות החברתיות ישנה גם התייחסות לאוכל רוסי כאוכל לא כשר, לצד זיכרונות של ילדי עולים שקיבלו הערות בנושא מחבריהם הישראלים. כיום, מתוך עמדה חתרנית, חלק מהם דווקא בוחרים להבליט את האוכל הלא כשר — לא להסתיר אותו ולא להתנצל עליו, אלא לראות בו ביטוי לגאווה תרבותית.
קרדיט לתמונה באדיבות: SHO? – Ukrainian Traditional Food
https://www.facebook.com/photo/?fbid=559480910497758&set=a.559487630497086
נוסטלגיה פוסט־סובייטית גאה
נוסטלגיה היא התרפקות על העבר וגעגוע לבית שכבר איננו — ולעיתים, לבית שמעולם לא היה. זהו רגש של אובדן, אך גם של פנטזיה על עבר אידיאלי, לרוב כזה הקשור לתקופת הילדות. כתיבה על אוכל יהודי-רוסי־סובייטי ברשתות החברתיות מאפשרת לעולים יוצאי ברית המועצות לשתף זיכרונות ילדות הקשורים לאוכל, לחלוק מתכונים מבית אימא וסבתא, ולהפוך אותם למסרים של נוסטלגיה גאה — געגוע טעון בגאווה תרבותית.
הנרטיבים הקולינריים הללו, אשר מלאים בהערכה חיובית לתרבות המוצא, מדגישים מצד אחד חוויות אישיות־אינטימיות, אך בו־זמנית גם תורמים לבניית זיכרון קולקטיבי משותף בקרב עולים ממדינות שונות בברית המועצות לשעבר. למרות הפערים הגיאוגרפיים והתרבותיים ביניהם, רבים שותפים לאותה מסורת קולינרית מוכרת שמחברת ביניהם.
כך, למשל, בפוסט שפורסם באחת מקבוצות הפייסבוק נכתב:
"היי לכולן, מי מתחברת לאוכל הזה: תפוח אדמה מבושל עם דג מלוח?
אני גרתי ברוסיה, על שפת האוקיינוס— היו שם המון דגים, אבל נראה לי שזה אוכל נפוץ לא רק שם. מה דעתכן? "
תגובות רבות זרמו מיד, רוויות רגש, זיכרונות וניחוחות ילדות:
"וואי וואי וואי. שולחן כהלכתו."
"מוכנה לאכול את זה שלוש פעמים ביום."
"זו הייתה ארוחת שבת בבוקר שלנו — תפוח אדמה מבושל, שמנת חמוצה, שמיר ודג מלוח או מעושן (סילודקה או סקומבריה)."
"האוכל הכי שכיח אצלנו בבית. ההורים שלי מאוקראינה."
"מאכל ילדות של כולן, נראה לי."
"ארוחת בוקר קבועה כל שבת — יוצאי מוסקבה."
"מאכל ילדות. אוקראינה מזרחית. אני אוכלת את זה פעמיים בשבוע."
"כל כך הרבה תגובות מלהיבות — נראה לי שגם אני אתחיל."
"זאת הילדות שלי (ואני בכלל ממוסקבה). עד שלא יצאתי מהבית, זה היה אוכל קבוע. ארוחת שבת בבוקר עם ההורים. מעלה לי דמעות."
"שילוב קלאסי בכל בית רוסי. זר לא יבין זאת."
התגובות הללו ממחישות כיצד נוסטלגיה קולינרית לא רק שומרת על זיכרון אישי, אלא גם יוצרת תחושת שייכות משותפת ומחברת בין אנשים שונים שחולקים רקע תרבותי דומה.
היברידיות גאה: שילוב בין אוכל רוסי־סובייטי לאוכל ישראלי־מזרחי
בעשורים האחרונים, אוכל ומוזיקה מזרחיים הפכו לחלק מרכזי מהתרבות הפופולרית בישראל. עולים מברית המועצות לשעבר, שגדלו בפריפריה הגיאו-חברתית, עברו תהליך של הטמעה בתוך סביבה מזרחית – עבורם, התרבות המזרחית שימשה כמודל לישראליות. כך הם אימצו מאפיינים תרבותיים מזרחיים, כמו מאכלים, מוזיקה, אורח חיים מסורתי ואף קשרים רומנטיים ונישואים עם בני ובנות זוג ממוצא מזרחי. בקרב רבים מהם, המטבח המזרחי נתפס כיום כאותנטי וישראלי, ואימוצו מסמן בעיניהם השתלבות מוצלחת ואף גאווה תרבותית.
פוסט שפורסם לכבוד חגיגות המימונה ממחיש את הדינמיקה הזו — תוצר של נישואין בין יוצאת אוקראינה לבעל מרוקאי:
33 שנה בארץ,
60 אורחים,
4 ק"ג מופלטות,
3 ק"ג מקרוד,
2 ק"ג שבקיה,
אחד אלוהינו!!!
אפס גרם מיונז!!!
הכול בשתי ידיים אוקראיניות
ובעל מרוקאי אחד.
עם ישראל חי.
התגובות לא איחרו לבוא, מלאות התלהבות, הומור וחיבוק של השילוב התרבותי:
"לא. את מלכה שזה משהו! מקרוד? זה הכי מרוקאי שיש. שאפו!"
"גם אני אוקראינית, 33 שנה בארץ — 0 אורחים, 0 מופלטות, 0 ידע על הדברים שציינת. וברצינות — כל הכבוד!"
"אלופה! מיזוג גלויות כהלכתו!"
ניתן להוסיף כי דג מלוח נחשב לאחד מהמאכלים היהודיים המרכזיים בברית המועצות לשעבר, והיה מרכיב קבוע בארוחות חג ואירועים משפחתיים בקרב יהודים סובייטים.
גם הפוסט הבא מציע דוגמה חיה לשילוב קולינרי בין מרק סלק שהיה נפוץ בכל ברית המועצות לבין המאכל המזרחי קובה:
"בעלי קנה קובות קפואות. ידעתי שמבשלים אותן במרק עם סלק. היה בורשט בבית. הופ! קובות בבורשט."
באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד, תל-אביב
והתגובות שוב היו נלהבות:
"בפעם הבאה שאכין קובה סלק — אעשה בורשט."
"רק בישראל קיים מיזוג תרבויות כזה."
"קובורש!"
"קיבוץ גלויות לתפארת."
"פיוז’ן אמיתי!"
הדוגמאות הללו ממחישות כיצד המטבח הפך לזירה שבה נוצרת תרבות היברידית ישראלית חדשה —מקומית וגאה — שמשלבת בין מאכלים סובייטיים ואחרים (מהמטבח היהודי-אשכנזי, רוסי, אוקראיני וכו') למאכלים מזרחיים (מהמטבח היהודי-ערבי, מרוקאי, טורקי, סורי, עיראקי וכו') והופכת את ההשתלבות של העולים דוברי רוסית לתהליך יצירתי, מעורר גאווה בקרבם ולעתים מלא הומור.
לסיכום, המאמר מציג שלושה ממצאים מרכזיים על בסיס גישה ביקורתית לתרבות אוכל, הרואה באוכל של מהגרים ועולים לא רק ביטוי של הדרה אלא גם כלי של התנגדות. ראשית, נרטיבים ברשתות החברתיות ובראיונות עומק מראים כי בשנותיהם הראשונות בישראל, עולי דור 1.5 ניסו להתערות ולהיות "ישראלים לגמרי", והתביישו באוכל שמזוהה עם מוצאם. שלושים שנה לאחר מכן, רבים מהם מביעים גאווה במורשת הקולינרית היהודית-הרוסית־סובייטית שלהם.
שנית, גאווה זו מתבטאת בנוסטלגיה פוסט־סובייטית שמבקשת לשחזר את טעמי הילדות האבודה.
שלישית, החיים לצד קהילות מזרחיות בפריפריה הובילו להיווצרות זהות תרבותית היברידית, המשתקפת היטב באוכל – למשל במנות כמו קובורשט (שילוב של קובה ובורשט) – שמייצגות מיזוג בין רוסיות, אוקראיניות, מזרחיות וישראליות, תוך הזדהות עם המטבח המזרחי כמרכז התרבות הקולינרית בישראל. אם כן, גאווה אתנית איננה מתבטאת רק בשחזור מאכלים מהארץ המולדת, אלא גם ביצירה של צורות תרבותיות היברידיות חדשות בחברה הקולטת.
זויה צ'רקסקי, אנחנו אוכלים שומן חזיר רוסי 2013
באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד, תל-אביב
יֶבְגֵּנִי
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ יֶבְגֵּנִי הִגִּיעַ לַגַּן
זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ.
הוּא הָיָה קָטָן מִמֶּנִּי,
לָבָן מִמֶּנִּי, וְהֵרִיחַ
מִפַּחַד.
זֹאת כְּבָר הָיִיתִי אֲנִי
שֶׁהִסְבַּרְתִּי לוֹ,
בְּמִלִּים עִבְרִיּוֹת מֻפְרָדוֹת,
שֶׁגַּרְבַּיִם וְסַנְדָּלִים זֶה
אֵיךְ לוֹמַר, מְכֹעַר,
שֶׁסֶּנְדְּוִיץ׳ עִם דָּג מָלוּחַ זֶה
אֵיךְ לְהַגִּיד, מַסְרִיחַ,
וְשֶׁיְּדַבֵּר עִבְרִית.
פֹּה זֶה לֹא רוּסִיָּה!
בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ יֶבְגֵּנִי הִגִּיעַ לַגַּן
הָיִיתִי מְאַשֶּׁרֶת.
ריף, אלקס (2018). טיפשונת משטרים . חיפה: פרדס הוצאה לאור. עמ' 12.