בין שלוכים לשלוחים – ההיסטוריה האתנו-מעמדית של כינויי גנאי בישראל
כיצד כינויי גנאי מייצרים גבולות חברתיים, משרטטים מעמדות ומבחינים בין דומיננטיות לשוליות? מוטי גיגי וגיא שני כותבים לבחברת האדם על הכינויים "שלוכים" ו"שלוחים" לאור כתיבתם על הנושא בספר "לבנה שחורה". כיצד הכינוי "שלוח" ממרוקו והכינוי "שלוך" היידי נאמרים בישראל ומה תפקידם החברתי?
כינויי גנאי הם מנגנון סימבולי מורכב לסימון היררכיות חברתיות. הם מאפשרים לקבוצות דומיננטיות לכונן את זהותן דרך השלילה של קבוצות מוכפפות, תוך יצירת גבולות סימבוליים ברורים. למשל, השימוש בכינוי "שוורצע" (שחור) כלפי מזרחים אינו רק תיאור להגדיר את המזרחים כ"שחורים" וכהי עור, אלא גם דרך להגדיר את הקבוצה האשכנזית כ"לבנה".
הסוציולוגיה הישראלית הקדישה לא מעט תשומת לב לכינוי הגנאי, למשל "ערס" וברבים "ערסים". כינוי שבא מהשפה הערבית שמשמעותו סרסור. באופן היסטורי כינוי הגנאי הופנה בעיקר כלפי גברים מזרחים אך עם הזמן הקשר בינו לבין אתניות הפך למורכב יותר וכזה הכולל מרכיבים הקשורים גם בסגנון חיים וזהות מעמדית.
פרשת קובי פרץ ב-2009, שבה כינה לכאורה את האורחים כ"שלוחים", הפנתה את תשומת הלב הציבורית לכינוי גנאי שעד כה לא זכתה להתייחסות מחקרית משמעותית. ההקשר בו קובי פרץ עשה שימוש בכינוי משקף את ההיסטוריה המרוקנית של המילה אשר שמשה לתיאור כינוי גנאי לאמאזיגים (האוכלוסייה הילידית של מרוקו לפני הכיבוש המוסלמי), שנתפשו כאוכלוסייה כפרית פרימיטיבית. אולם בישראל, המילה שלוחים דומה בצלילה למילה שלוכים ביידיש המציינת אדם מרושל וגם בה נעשה שימוש בעברית כדי לסמן גבולות חברתיים.
בערך שפרסמנו בספר לבנה שחורה שיצא לאחרונה אנו מתחקים אחר השימוש שנעשה בשני הכינויים בישראל ובהתפתחות שלהם. על מנת להצביע על הקשרים בין שפה לבין גבולות אתנו-מעמדיים בין ובתוך קבוצות בישראל. הערך מבוסס על ראיונותיו של גיא שני בקרב המעמד הבינוני המזרחי בבאר-שבע, שאלון קצר שהפצנו בפייסבוק ושיחות המשך שביצענו עם חלק מהמשיבים.ות.
אחד הממצאים המעניינים שגילנו הוא קודם כל חוסר היכרות של מי שגדל במרחבים אשכנזיים או מזרחיים עם השימוש היידי או המרקוני בכינוי, מה שמציב את הכינוי ככזה הקשור פחות בסימון גבולות בין קבוצתיים, אך התגלגלותו ההיסטורית חושפת גם את ההיררכיות האתנו-מעמדיות המקובלות יותר.
המילה שלוך בהקשרה היידי מופיעה במילוני הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה ובזה של רוביק רוזנטל. במילון של אמוץ ובן יהודה המילה מופיעה בעיקר כמסמן שלילי דרך הדוגמה של אדם מרושל שבא למסיבת קוקטייל, לעומת זו אצל רוזנטל יש ל"שלוכיות" גם משמעות חיובית של רישול מכוון ובעל קסם. הסקר שהפצנו בפייסבוק ושיחות המשך עם העונים עליו העלו משמעות דומה. המילה שלוך מצד אחד מסמנת טיפוסים ״לא מהוגנים״, ומרואיינת אחת תיארה כי אביה הזהיר אותה כי אם תתלבש כמו שלוחית לא תמצא חתן. מהצד השני ישנה גם היקסמות מסוימת מאותם טיפוסים, כפי שניכר בציטוט מהסרט "שעת השין": "מאוד מדליק אותו סוג מסוים של שלוכיות". היקסמות הנובעת הן מהערך החיובי של האליטה האשכנזית לחוסר רשמיות ולרישול מסוים, והן מהיכולת של בני קבוצות פריוולגיות לשחק עם הכללים של הנאותות החברתית תוך הענקת ערך למרידה בטעם הטוב. מושג השלוכיות קיבל קורט טריות חיוביות בישראליות לאור צורת ואופן הלבוש הקיבוצניקי.
מן הצד השני, המילה שלוח בישראל נודדת עם העולים ממרוקו והיא שמשה בתחילה בפי יוצאי מרוקו העירוניים ככינוי גנאי לבני ארצם הכפריים. אולם בפריפריה ובמרחבים מזרחיים עם הזמן מילה זו הופכת לכינוי גנאי כללי למזרחים בני המעמד הנמוך ובעלי סגנון חיים המזוהה במיוחד עם הון תרבותי נמוך. בעיקר מיוחס לכינוי שלוך תפיסות שמרניות ופרימיטיביות.
כך למשל תיאר מרואיין מזרחי בן המעמד הבינוני בבאר-שבע את דחייתו מתושבי שכונה מסוימת: "אני רואה שלוחית יורדת עם פיג'מה מהבית, צועקת על המוכר שיביא לה פלאפל יותר מהר". בכלל המילה שלוחים הופיעה תדיר בראיונות בבאר-שבע על ידי מרואיינים מזרחיים כדי לתאר מזרחים בני מעמד נמוך והתנהגויות הקשורות בהון תרבותי נמוך. לעומת זו המילה ערסים הופיעה בתדירות נמוכה יותר ובעיקר על ידי מרואיינים אשכנזיים. כך שייתכן ובניגוד למילה ערס שהושאלה מערבית על ידי הקבוצה הדומיננטית כדי לסמן גברים מזרחים ממבט חיצוני, הכינוי שלוחים משקף יותר עבודת גבול תוך קבוצתית, כזו המשקפת את ההיסטוריה של החיים במרחבים מזרחים בישראל. וביתר שאת בתוך הקבוצה המזרחית כינוי זה משמש בעיקר את הקהילה היהודית מרוקאית בישראל.
השימוש בכינוי גנאי זה מתחדד יחד עם צמיחתו של מעמד בינוני-מזרחי חדש ואת הצורך שלו להתבחן. זאת הוא עושה, על ידי שרטוט גבולות אתנו-מעמדיים. זה בא לידי ביטוי על ידי אחד המרואיינים המזרחים שתיאר את שכניו שאוהבים לעשות קריוקי בביתם כ"מזרחים שאני לא אוהב״.
עם זאת ובניגוד לשלוכים האשכנזים, השלוחים המזרחים בישראל לא חוו תהליך של התנערות מהסטיגמה ורומנטיזציה. עובדה זו נובעת ממיקומם של מושאי הגנאי בהיררכיה האתנו-מעמדית בישראל. כאשר רישול או דיבור לא-תקני מגיעים מבני המעמדות הנמוכים, הם אינם נתפסים כמרד נעורים חינני או כאמירה ביקורתית, אלא כאיום סימבולי על ההיררכיות התרבותית. טעמים ודפוסים תרבותיים של קבוצות מודרות זוכים בדרך כלל להערכה רק בעקבות מאבק פוליטי, או לאחר שנוכסו בידי בני המעמדות הגבוהים שהעניקו להם לגיטימציה וערך סימבולי והתאימו אותם לאוזן, לעין ולחך הבורגניים.
במרוקו לעומת זו, לאחר מאבק פוליטי ממושך של יותר מעשר שנים וההתקוממויות עממיות כחלק מהאביב הערבי, הוקם המרכז לשימור תרבות האימאזיגן ושפתה Imazighen/Imaziɣen)), שזכתה למעמד רשמי. הכרה בשפה האמזיגית כשפה רשמית במרוקו מסמלת שינוי משמעותי במעמדם החברתי והסימבולי של האימזיגין – השלוחים במרוקו. הפשטות, הכפריות והניב המקומי, שנתפסו בעבר כביטוי לפרימיטיביות, נתפסים כיום כביטוי של שורשיות ואותנטיות. בניגוד למתרחש במרוקו ואף בניגוד לתל-אביב בה מרואייניו של שני התגאו ביכולתם לרדת לפאב המקומי בפיג׳מה, השלוחית בפיג׳מה בבאר-שבע נשארה המקבילה הישראלית לזבל הלבן האמריקאי. כל אלה מזכירים לנו את חוסר הטבעיות של הטעם הנמוך ואולי גם את המוביליות ״המוגבלת״ של המעמד הבינוני המזרחי בישראל, כפי שטענו לאחרונה ניסים ליאון ואורי כהן בספרם על הנושא.
עוד בנושא: