גבר מי שעולה לרגל- ברכות לגיא ברוקר על אישור עבודת הדוקטורט שלו
ברכות לגיא ברוקר על אישור עבודת הדוקטורט שלו ״בין מקום למיקום: גברים וגבריות עולים לרגל לאומן בראש השנה", אשר נכתבה בחוג לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, בהנחית פרופ' עמליה סער. ברכות גם לברוקר וסער על פרסום מאמרם החדש "רבנו זה אבא": אבהות מטפלת כתסריט גבריות בקרב עולי רגל לאומן, שפורסם בכתב העת בכתב העת "ישראל". ברוקר כתב לבחברת האדם על הדוקטורט והמאמר, וכיצד בחסות הלימינליות של מסע העלייה לרגל לאומן זוכים החסידים הגברים לממש פנטזיות אוטופיות של דת, גבריות ולאומיות:
המחקר צמח מתוך סקרנות לסוגיות מגדריות, ובפרט חקר הגבריות, אשר הניעה רצון ללמוד על גבריות ישראלית בעת הזו. אני מוצא כי מחקר על גבריות, דרך מסעות של גברים מחוץ לישראל (בדומה למחקר התזה שלי על גברים ישראלים תיירי מין לתאילנד), מציף סוגיות מגדריות במלוא עוצמתן.
המחקר בדוקטורט עסק בעלייה לרגל של גברים חסידי ברסלב לקברו של רבי נחמן באומן בראש השנה. ההתבוננות באירוע מרחיבה את נקודת המבט מעבר למקום הקדוש ולריטואל הדתי, אל התהליכים החברתיים והתרבותיים המעורבים בו. הניתוח מתבסס על גישת הכלכלה הפוליטית באנתרופולוגיה, ובוחן את ההשפעה של יחסי הכוח על תהליכי כינון משמעות בכלל, ועל השיזור שבין קטגוריות כמו מגדר, מרחב, דת ולאום בפרט. הלימינליות (זמן מעבר של בין לבין, מחוץ לשגרה) שמאפיינת את העלייה לרגל מסייעת לחדד ולזקק את הדינמיקה בתוך כל אחת מהקטגוריות הללו וביניהן.
הטענה המרכזית שלי היא כי בחסות הלימינליות של מסע העלייה לרגל זוכים החסידים לממש פנטזיות אוטופיות של דת, גבריות ולאומיות. הללו מתגלמות בכיבוש הסימבולי של המרחב באומן באופן שמהדהד את החיבור הרווח בישראל בין קדושה לטריטוריה, וניכרות בארגונו של המרחב לפי היגיון של הפרדה דתית ומגדרית טוטאלית. אך במקביל לסימון הפריווילגיות הגבריות, המחקר גם מחדד תובנות על אודות המשא הכבד שהגברים נושאים במהלך חייהם, הכולל מבחני גבריות סותרים ומתמשכים הכפופים למגבלות חברתיות נוקשות.
במסע לאומן בא לידי ביטוי מנעד של "עשיית גבריות", על מלוא הרצף בין גבריות רגישה ומטפלת לגבריות אלימה ומנוכרת. טענה נוספת היא שהמסגרות הדתית והלאומית מזינות זו את זו, דבר שמביא מצד אחד ל"ישראליזציה" של החברה החרדית, ומצד שני להדתה של האתוס הלאומי. ולבסוף עולה מן החומרים שאף כי הנאו-ליברליזם מקושר לרוב לאינדיבידואליזם ותאגידים, הוא ממשיך להיות רווי ומשוקע בזהויות קולקטיביות לאומיות, דתיות, מגדריות ואתניות. תרומת המחקר מתבטאת ראשית כל בהצגת תיעוד אתנוגרפי עשיר של אירוע מרכזי בקהילת ברסלב, מנקודות מבט תאורטיות שסיפקו תובנות חדשות, ושנית בתיעוד ניואנסי של עבודת הגבריות החרדית וניהול הגבולות בין החרדים לחברה הישראלית הכללית ולמדינה.
תהליך המחקר שמתואר בעבודה זו מלווה אותי שנים רבות, והיה כרוך בהשקעה רבה של משאבי זמן, כסף וכוחות נפשיים. היו בו רגעים של שבירה ותחושת חידלון, אך היו גם רגעים של סיפוק, שמחה ועניין אינטלקטואלי. הבחירה להציג את המחקר בצורת מאמרים עיכבה אמנם את התהליך, אך במובנים רבים תרמה לדיוק הדברים, אף שלצערי חומר אתנוגרפי עשיר נותר משום כך על רצפת חדר העריכה. מקווה שקוראים וחוקרים נוספים יפיקו ממנה עניין.
וכן התפרסם לאחרונה מאמר של עמליה סער ושלי המבוסס על חלק מעבודת הדוקטורט. בכתב העת "ישראל" (חוברת מס' 33 בעריכת: סילביה פוגל-ביזאוי, רות כץ ועולא אבו-חסן נבואי).
"רבנו זה אבא": אבהות מטפלת כתסריט גבריות בקרב עולי רגל לאומן.
עבודת השדה באומן הייתה רחוקה מהבית ואינטנסיבית, סיטואציה שחידדה את החושים והעצימה את הרגשות ובכך גם את הקשב לסביבה ולרגשות, שהם היו המבער למאמר זה. כך, בערב חג ראש השנה בזמן בו משפחתי ישובה יחדיו לשולחן החג ואני מרוחק, חשתי את הגעגועים הביתה מתעצמים. בהמשך הימים הגעגוע התרגם לקנאה כשראיתי את האבות והבנים עולי רגל מקיימים יחסים קרובים של מסע עוצמתי משותף, שכלל לימוד בחברותא והתרגשות משותפת מקריאת ה"תיקון הכללי" על קברו של רבי נחמן. קנאה זו הביאה אותי לנדוד במחשבותיי לרגעים של קרבה עם בניי ולמחשבות על אבהות ומקומה בגבריות הישראלית, וכיצד התרבות מעצבת את הפעולות האינטימיות ביותר של אב ובנו כהעברה תרבותית בין דורית.
בחדר דמוי המחסן הצפוף שבו אני לן בימי העלייה לרגל, לנים עוד חמישה אבות ושמונה בניהם. אין מקלחת, ולכולם יש כרטיס למקווה הציבורי הגדול, הכולל גם מקלחות. דוד, שכני למיטת הקומתיים, שהתחברתי איתו כבר מן הימים הראשונים, הזמין אותי למקווה ואמר שכדאי ללכת עכשיו, לפני שיהיה מפוצץ באנשים. ההזמנה נפלה על גוף ונפש שהיו זקוקים להתרעננות ואנרגיות חדשות. בכניסה קיבל את פנינו ענן האדים של המים החמים והמולת הגברים העירומים שמילאו את החלל. היציאה מדלת המקווה אפוף האדים לקור האוקראיני האופייני לאומן בתקופה זו, מכה ככדור שלג ישר לפנים. בדרך חזרה לחדר השיחה קולחת ומגיעה לגעגועים של דוד לילדיו, וכיצד החדר שלנו, המלא באבות ובנים שיחסיהם קרובים, גורם לו לצביטה בלב בכל רגע. אנו מפליגים בשיחה על משמעות האבהות ועל הסיפוק והאתגרים שהכניסה לחיינו. אנו מגיעים לחדר ריק, והוא מבקש ממני להתקשר מהטלפון שלי לילדיו (העובדה שהייתה לי חבילת שיחות חינם העמידה אותי בתפקיד מרכזי של הקשר הביתה). דוד מנהל שיחה עם ילדיו, שמתעניינים בהתרחשויות באומן ומבקשים שיתפלל בשבילם אצל רבנו. בנו מבקש שבפעם הבאה ייקח אותו איתו וזוכה לכתף קרה מגרושתו במהלך השיחה. בסיום השיחה דוד פורץ בבכי חרישי. הדמעות זולגות על הנתק מילדיו, המצב שקורע את נפשו. כל זה מלווה בתחינה לרבנו על השיעור שהוא מעביר לו. אני נמצא שם עם דוד ברגע אינטימי של גילוי נפש נדיר על אבהות, כמיהה ושבר. לאחר כמה דקות פורצים בריצה שלושה ילדים לתוך החדר, ואחריהם נכנס אביהם באיטיות, והשיחה מחליפה כיוון בתוך רגע. אני יוצא מהחדר ומתקשר הביתה. (יומן השדה, אומן, אוקראינה, 18.9.2016).
האקסקלוסיביות הגברית במסע לאומן והיעדרה של שמירת סף אמהית מאפשרות לעולי הרגל להוציא אל הפועל תסריט של אבהות מעורבת, הכרוך בטיפול ובאינטימיות עם בניהם הצעירים, שבמרכזם תפילה ולימוד משותפים בחסותו של אב מיתולוגי משותף — רבי נחמן. בשיח של עולי הרגל התסריט הזה מוצג לאו דווקא כדבר חדשני או כהיפוך של הגבריות־אבהות השגרתית שלהם, אלא כמימוש של אידיאל שבשגרת חייהם העמוסה הם מצליחים ליישם חלקית בלבד. ההוויה הלימינלית באומן מעצימה את הפרפורמנס של גבריות מטפלת ומקנה לה איכות מזוככת, המחזקת את הקשר בין האב לבנו והשפעתה מהדהדת הרבה לאחר הביקור.
מפגש הלימוד הברסלבי, שאינו מתרכז בפן השכלתני בלבד, מזמן מפגש של עולמות הרגש והנפש בין אבות לבנים, המועצם מהחוויה של העלייה לרגל בחסותו של רבי נחמן. בניגוד לפעילויות הפנאי המצויות בעולם החילוני, במרחב הדתי של הלימוד והתפילה המפגש בין האב לבנו אינו סובב סביב חניכה לכוח, מאצ'ואיזם או תחרותיות, אלא סביב נושאים של קדושה ורוחניות. אלה מרככים מאוד עבור האבות החרדים את הלחץ המאצ'ואיסטי ונותנים להם הזדמנות לאינטימיות רגשית בלתי מתנצלת, המחוזקת באמצעות החלחול של שיח פסיכולוגי פופולרי שמעודד אבות להפגין אהבה וחיבה לילדיהם. הממצאים מצביעים על התפתחויות היסטוריות חדשות, המספקות לגיטימציה לגברים החרדים לממש גבריות מטפלת שבה משתלבים בזהות הגברית ערכים ופרקטיקות של טיפול בילדים ללא פיחות במעמד הגבר.