חללים – חדרים וחפצים של חיילים שנהרגו
ומה קורה עם החדר שנשאר? איזו משמעות נושאים החפצים, מה מאפשר החלל – אחרי שהבן או הבת נהרגים במהלך שירותם הצבאי? מיה פוגל כותבת על התזה של אסנת שלו נזרי, אשר חקרה את חוויותיהם של הורים שכולים שבוחרים להשאיר את החדר של הילד שנפל. נזרי עוסקת בשכול, בזיכרון ובחומר, בחלל החדר הריק והשימושים השונים בו – בין נוכחות להיעדר, בין קיפאון להמשכיות היא משרטטת את משמעותם של החדר והחפצים עבור ההורים.
*ההתייחסות לחיילים שנפלו היא בלשון זכר אך כמובן מתייחסת לכלל המינים והמגדרים.
"אם אתה משאיר את החדר, גיורא חי".
הציטוט המובא למעלה לקוח מעבודת התזה של אסנת שלו נזרי, מתוך ראיון עם אימו של גיורא (שם בדוי) שנהרג במהלך שירותו הצבאי. שלו נזרי כותבת על הורים שכולים, אשר בוחרים להשאיר את חדר הבן או הבת שנהרגו במהלך השירות הצבאי, כפי שהיה טרם המוות. מדוע בוחרים הורים להשאיר את החדר כפי שהיה? איזה תפקיד ממלא החדר והחפץ בשימור הזיכרון? ואיזה זיכרון הוא מייצר – בין ההנצחה והזיכרון הפרטיים לקולקטיביים?
חווית הזכרון בחדר של הילד שנפל מלאה בניגודים: בין נוכחות (חיים) להיעדר (מוות) ובין קיפאון להמשכיות. מחד החדר משמר את הנוכחות של הבן כחוויה של "כאילו". החדר עצמו, החפצים והפרקטיקות שמבצעים בני הבית איתם (כמו להיכנס להריח את ריח הילד, להגיד "להתראות" לפני נסיעה ועוד) מאפשרים לחוות את נוכחות הבן המת בחיי המשפחה. החדר, החפצים והחומרים נשמרים ומסמלים את הזיכרון כחלק משגרת היומיום.
מאידך גם ההיעדר מגולם בחדר – דרך בלאי החפצים, החורים והעובש. כל אלו מייצגים את "מה שנשאר" ואת מה שאבד. החדר והחפצים ממלאים תפקיד כפול של סימון נוכחות והיעדר במקביל.
נשאלת השאלה – האם החדר משמש כמו אנדרטה, מוזיאון או "מוזיאון חי"? מוות של ילד עשוי לעורר את הרצון הכואב שהזמן ייעצר. חלל החדר והחפצים שנותרים בו מזכירים את התקופה בה היה חי, אך מייצרים "מקום קפוא" בו הזמן כמעט עומד מלכת. משתתפי המחקר, ההורים השכולים שדיברו עם שלו נזרי הדגישו בדבריהם את הכמיהה להקפאה ועצירת הזמן, אולם לטענתה עולה משימור החדרים גם הרצון בהמשכיות ושינוי.
לדבריה, החדר משמש את ההורים גם כדרך לנוע ולהמשיך בחיים, ולא רק כדי להקפיא את הרגע. כשהם נכנסים לחדר, נוגעים בחפצי הבן – וכמו ממשיכים לדאוג לו דרך החדר. החדר מאפשר את המשכיות הבן בחיי ההורים – הקשר איתו נמשך ואף התפקיד ההורי נמשך, כ"הורים לילד מת".
בעוד שמותם של חיילים שנהרגו במהלך שירותם הצבאי מולאם לעיתים קרובות ונהיה לחלק מהאבל הקולקטיבי בספירה הציבורית (למשל דרך ביטויים כמו – "הילדים של כולנו"). דווקא החדר שבמרחב הפרטי והמשפחתי מחזיר את הבן הביתה לידי הוריו, ומאפשר התנגדות להלאמת המוות ובעלות המדינה עליו מחוץ לחלל הביתי.
בחדרו של המת, בחלל הביתי, הוריו הם אלו הקובעים את החוקים – מה מותר ומה אסור, מי יכנס ומי לא. החדר והפרטיות מאפשרים להורים לייצר זיכרון חי ונוכחות תמידית של הילד – לעומת הנצחה באתרים הציבורים המדגישה את ההקרבה והמוות, ובכך את ההיעדר.
בין נוכחות להיעדר, בין קפאון להמשכיות, בין פרטי לציבורי – שלו נזרי משרטטת כיצד החדרים מבטאים ניגודים שונים – דרך החומר, החלל והחפצים. הם מאפשרים להורים ולבני המשפחה לייצר זיכרון חי בבית. החדר סותר את ההפרדה המוחלטת בין עולם החיים ועולם המתים שרווח בתפיסה המודרנית. חדרו של המת הופך למעין קפסולה המייצגת גם וגם. הילד אמנם מת, אך דרך החדר הוא שב ונוכח בבית הוריו, מאפשר להם להמשיך את זכרו בדרכם.
הכתבה נכתבה לאור עבודת התזה של אסנת שלו נזרי בהנחייתה של פרופסור קרול קידרון (אוניברסיטת חיפה). להעמקה נוספת ניתן לקרוא את המאמר שכתבו השתיים בנושא.
לעבודת התזה המלאה:
file:///C:/Users/noabl/Downloads/%D7%97%D7%9C%D7%9C%D7%99%D7%9D%20.pdf
למאמר שכתבו אסנת וקרול
לקריאה נוספת בנושא: