רק היום

שלמה גוזמן-כרמלי חבר צוות בחברת האדם במחשבות על דוגמה היסטורית למנהיגות רעילה:

בקורס שאני לפעמים מלמד על קהילות וקבוצות מתבדלות, מה שפעם קראו לו כתות עד שהבנו שכת היא אולי דת שלא מספיק הצליחה, אני מלמד על ג'ים ג'ונס וקהילת מקדש העם. בכל פעם שאני מספר לסטודנטים את הסיפור הזה, אני רואה את אותם מבטים על פניהם, תערובת של זעזוע, פליאה, וחוסר אמון. "זה אמיתי?", "זה יכול להיות?", הם שואלים, וגם אני שואל את עצמי אותה שאלה מחדש.

מקדש העם, ההתחלה

מקדש העם החלה את דרכה באינדיאנפוליס, אינדיאנה בשנת 1955, כמרחב שנדמה היה כמגדלור של תקווה חברתית. ג'ים ג'ונס, מטיף צעיר וכריזמטי בן לאב קשה וגזען שזלזל בו, הקים כנסייה שהייתה חריגה בנוף האמריקאי של אותה תקופה – רב-תרבותית, שוויונית, ובעלת מחויבות עמוקה לצדק חברתי. בתקופה שבה הפרדה גזעית הייתה עדיין נורמה ברחבי ארה"ב, מקדש העם היה מרחב אינטגרטיבי שבו לבנים ושחורים התפללו יחד, חיו יחד, ופעלו יחד.

המחקר האנתרופולוגי מלמד אותנו שקהילות מגדירות את זהותן לא רק דרך מה שהן, אלא גם דרך מה שהן אינן. חברי מקדש העם ראו עצמם כאנטיתזה לחברה האמריקאית הקפיטליסטית, הם היו "נוצרים קומוניסטים" שחיו חיי שיתוף מלאים. הקוד התרבותי של הקהילה שנולד במוחו הקודח של ג'ונס הציג מיזוג ייחודי של התנ"ך, הברית החדשה, והמניפסט הקומוניסטי, יצירת נרטיב שאפשר לחבריה לחוש שהם חלק ממסורת ארוכה של מאבק לצדק, וגם שהם מחדשים ויוצרים משהו מהפכני, מביאים גאולה לעולם. גם דמותו של ג'ונס השתלבה שם בין משה, ישו, בודהה ומרקס.

האנתרופולוגית מרי דאגלס הסבירה לנו בספר הקלאסי שלה טוהר וסכנה איך קהילות מחזקות את גבולותיהן דרך ריטואלים וסמלים משותפים. במקדש העם פולחן האישיות סביב ג'ים ג'ונס לא היה רק תוצר של שגעון גדלות ופתולוגיה אישית, אלא מנגנון חברתי שיצר לכידות ותחושת שייכות. ג'ונס, שכונה גם "אבא", היה המגשר בין חברי הקהילה, והמתווך בינם לבין העולם החיצוני ובמיוחד בינם לבין האל. הוא הפך ברבות הימים אף להתגלמות האל בעיני רבים מחברי הקהילה. טקסי הריפוי הציבוריים שערך, ה"נבואות" שלו, והרטוריקה הכריזמטית, יצרו קבוצה מלוכדת שעומדת לבדה מול השחיתות והעוולות של העולם, כל אלה היו פרקטיקות חברתיות שיצרו מציאות משותפת עבור חברי מקדש העם.

מה שמרתק במיוחד הוא האופן שבו הקהילה ניהלה את המפגש בין האידיאל של שוויון לבין המציאות. בפועל, המבנה החברתי של מקדש העם שיקף היררכיה ברורה, כאשר ג'ונס עצמו חי חיים של רווחה ושחיתות, ניצל את אנשי הקהילה, ובמיוחד את נשות הקהילה, בעוד "האזרחים הפשוטים" מתמודדים עם תנאים קשים. הנרטיב הפנימי של שוויון, אחווה ותחושת הביחד נשמרו באמצעות תעמולה בלתי פוסקת. מבחני נאמנות ודרשות של שעות ארוכות שהבטיחו בעזרת אמצעים רטוריים ורגשיים את קיום התודעה שאפשרה לגשר על הפער בין האידיאולוגיה והמציאות בשטח.

ברוכים הבאים לג'ונסטאון גן עדן עלי אדמות

מאינדיאנה עברה הקבוצה לסן פרנסיסקו המאפשרת יותר, אך גם שם היא זכתה לתשומת לב מהרשויות שהחלו לחשוש ולתהות מה קורה בקהילה שהלכה וגדלה. לכן בשנת 1974, קבוצה משמעותית מחברי מקדש העם עברה לגויאנה שבדרום אמריקה, בה יכלו ליצור קהילה מבודדת. המעבר הפיזי שיקף ויצר גם מעבר קוגניטיבי ורגשי, הפרדה פיזית מהחברה האמריקאית אפשרה גם הפרדה מנטלית שהחלישה את יכולת הביקורת והספק של חברי הקהילה שמצאו את עצמם ב"עולם חדש". ג'ונסטאון, היישוב שהקימו בג'ונגל הגויאני על שמו של ג'ונס כמובן, תואר כ"גן עדן עלי אדמות", ביטוי למה שהאנתרופולוג ויקטור טרנר כינה "קומוניטס"- חוויה של קהילתיות עוטפת וטוטאלית, שחורגת מהמבנים החברתיים הרגילים. המציאות הייתה מורכבת יותר- עבודה פיזית קשה, בידוד, תנאי חיים בסיסיים, תעמולה ברמקולים שפוזרו ברחבי העיר שלא פסקה לרגע, ומשטר הולך ומתהדק של שליטה ופיקוח.

ככל שחלף הזמן בג'ונסטאון, השקפת העולם האפוקליפטית של הקהילה התחזקה. "יום הדין קרב" לא היה רק סיסמה או אמונה מופשטת, אלא תפיסת עולם שעיצבה את החיים היומיומיים, חיים של תודעת מלחמה אינסופית. מחקרים מלמדים אותנו שכאשר קהילות חשות מאוימות מבחוץ, הן נוטות להגביר את הגבולות התרבותיים והחברתיים שלהן. הביקורת ההולכת וגוברת על הקהילה בתקשורת האמריקאית, וביקורי משפחות מודאגות וחברי קונגרס חוששים, נתפסו לא רק כאיום חיצוני אלא כאישור לנרטיב הקיים של רדיפה ועולם עוין.

אפוקליפסה עכשיו

בנובמבר 1978, לאחר ביקורו של חבר הקונגרס ליאו ריין, שהגיע לחקור טענות על הפרת זכויות אדם בקהילה, התרחשה הטרגדיה שהפכה את מקדש העם לסמל של הסכנות הטמונות בקהילות טוטליות. ריין וכמה מחברי משלחתו נרצחו בפקודתו של ג'ונס, בעוד הוא מוביל, בדרשה שנמשכה שעות רבות את חברי הקהילה להתאבדות קולקטיבית. 909 בני אדם, בהם גברים, נשים וילדים רבים, מתו לאחר ששתו משקה קולה מעורבב בציאניד. ההתאבדות הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית, זירת קטל. האירוע הטראומטי השפיע עמוקות על התרבות האמריקאית, עד כדי כך שהוליד את מטבע הלשון "drink the Kool-Aid" – ביטוי שמשמעותו לאמץ באופן עיוור ובלתי ביקורתי אמונה או אידיאולוגיה, גם במחיר אישי וחברתי עצום.

הרגע שבו הורים השקו את ילדיהם ברעל, מה שנראה בלתי נתפס, מסמל יותר מכל את עוצמת הכוח של השתייכות קבוצתית ואמונה משותפת. הרג ילדים בידי הוריהם- הפך לפעולה הגיונית ואף מוסרית בתוך התרבות שהתפתחה בקהילה, שבה החיים בעולם החיצוני "הטמא", "העוין", נתפסו כגרועים יותר ממוות.

ושנים למרות שאני מלמד את הסיפור הזה, אני ממשיך לשאול את עצמי איך יכול להיות? איך יכול להיות שהם שתו את הרעל? מוזר למה נזכרתי בסיפור הזה דווקא עכשיו.