אנתרופולוגיה לשבת

כיצד אפשר להחזיק יחד מחויבויות אוניברסליות וחובות הנובעות מהמיקום הפוליטי המסוים שלנו? האם חשיבה מוסרית יכולה להוביל לפעולה פוליטית, או שהיא מסתכנת בהפיכת אי־הוודאות עצמה לשיתוק? ומה המשמעות של המילים שאנחנו בוחרים, וגם של אלה שאנחנו נמנעים מלבחור, כאשר אנחנו מתארים אלימות? יעל עשור (האוניברסיטה העברית) כותבת לבחברת האדם על מאמרה החדש שפורסם בכתב העת אתוס. במאמר עשור כותבת על השינויים שחלו בתפיסת העולם שלה בעקבות השביעי באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו ומה אפשר ללמוד משינויים אלו על הומניזם ותפיסות עולם מוסריות.

כמה ימים אחרי שבעה באוקטובר רחצתי את בנותיי. מחלון האמבטיה יכולתי לשמוע את החזן בהר הרצל. הלוויות התקיימו בזו אחר זו, והקול שלו נעשה לחלק מפסקול הימים ההם. אליו הצטרף רעש מטוסי הקרב שחגו בשמים בדרכם לעזה.

הסתכלתי על הבנות שלי באמבטיה ונזכרתי בתמונה של תמר קדם-סימן טוב ובנותיה, שנרצחו בשבעה באוקטובר. פחדתי. כעסתי. רציתי שמי שביצעו את הטבח ישלמו על מה שעשו. ואז שמעתי שוב את מטוסי הקרב, וגיליתי משהו שהבהיל אותי כמעט כמו המציאות שסביבי: לא הצלחתי להרגיש את מה שבמשך שנים התרגלתי להרגיש כששמעתי אותם.

בדרך כלל, רעש של מטוסים בדרכם לעזה היה מעורר בי כמעט באופן אוטומטי תמונה של ילדים שמנסים למצוא מחסה. הייתי מרגישה פחד עבורם, צער, בושה, כעס על השימוש שנעשה בכוח בשמי. עכשיו התגובה הזו לא הופיעה. לעיתים הייתי אדישה. ברגעים מסוימים אפילו חשתי סיפוק מכך שמתבצעת תגובה צבאית אלימה.

ומיד אחר כך הופיע פחד מסוג אחר: פחד מפני מי שאני נעשית.

השאלה הזאת – מה קרה לעולם המוסרי שלי? – היא נקודת המוצא של מאמר אוטואתנוגרפי שפרסמתי לאחרונה בכתב העת אתוס,  תחת הכותרת “Defrosting Humanism: Losing My Ethical Worldview in the Wake of October 7th and Israel’s Retaliation.”  לא ניסיתי בו להסביר את שבעה באוקטובר או את המלחמה שבאה בעקבותיו. ניסיתי להבין דבר מצומצם יותר, אבל עבורי גם מטריד מאוד: מה קורה כאשר תפיסת עולם מוסרית שחשבנו שהיא חלק אינטואיטיבי מאיתנו מפסיקה פתאום לעבוד?

במשך שנים תיארתי את עצמי כהומניסטית. לא הרגשתי צורך להסביר לעצמי מה בדיוק פירוש המילה. היא כללה עבורי מחויבות לכבודם ולחייהם של בני אדם ללא תלות בזהותם הלאומית או האתנית, התנגדות לכיבוש ולאלימות כלפי פלסטינים, ויכולת לדמיין את סבלו של מי שנמצא מעבר לגבולות הקולקטיב שאליו אני שייכת. אבל דווקא משום שהמושג היה כל כך מובן מאליו, גיליתי עד כמה מעט חשבתי עליו.

כאן נעשתה עבורי חשובה חנה ארנדט, ובעיקר הרעיון שלה על "מחשבות קפואות״ (Frozen thoughts) ארנדט מתארת מילים, מושגים ואמונות שמקבלים עם הזמן משמעות קבועה כל כך, עד שאנחנו מפסיקים לחשוב באמצעותם ומתחילים פשוט להשתמש בהם. אנחנו אומרים "צדק", "חירות", "מוסר" או "בית", ומשוכנעים שאנחנו יודעים מה פירושם.

פעולת החשיבה, אצל ארנדט, יכולה להפשיר (defrost) את המושגים האלה: לערער את התחושה שמשמעותם ברורה, להחזיר אותם למצב שבו עלינו לשאול מחדש מה הם אומרים ומה הם דורשים מאיתנו.

הבנתי שהומניזם היה עבורי בדיוק מושג כזה. הוא היה "קפוא" לא משום שלא היה חשוב לי, אלא דווקא משום שהיה חשוב לי כל כך עד שנדמה היה לי שאין צורך להסביר אותו. שבעה באוקטובר, והתגובה שלי אליו, הפכו אותו לפתע לבלתי מובן.

בתחילה רציתי להחזיר לעצמי את מה שאבד. רציתי לשוב ולהרגיש כפי שהרגשתי קודם. אבל ככל שכתבתי, הבנתי שהמטרה הזו בעייתית. אם תפיסת העולם הקודמת שלי נשענה במידה מסוימת על מושגים שלא נדרשתי לבחון, האם נכון בכלל לנסות לשחזר אותה כפי שהייתה?

כאן נמצא מבחינתי גם הערך של האוטואתנוגרפיה. הספרות האנתרופולוגית עוסקת רבות באופן שבו אלימות, משבר וטראומה משנים את עולמם המוסרי של בני אדם. אני ביקשתי לתפוס משהו שקשה יותר ללכוד בדיעבד: את רגע אי־הידיעה עצמו. כתבתי כשהאירועים עוד התרחשו וכשלא ידעתי כיצד אחשוב עליהם בעוד חודש או שנה. הסתירות, המבוכה והכישלונות המוסריים אינם רעש שמפריע לניתוח; הם חלק מהנתונים.

אבל המהלך האוטואתנוגרפי לא נועד להישאר סיפור פרטי. השאלה שהטרידה אותי הייתה כיצד חוויה כמו שלי עשויה לעזור להבין אווירה מוסרית רחבה יותר: כיצד אנשים הרואים עצמם הומניסטים, אנשי שמאל או מתנגדים לאלימות יכולים, בעקבות זעזוע קיצוני, למצוא את עצמם אדישים לסבל או תומכים באלימות שלא היו מקבלים קודם לכן. מטרת ההתבוננות בתהליך הזה אינה להצדיק אותו. להפך: היא ניסיון להבין את המנגנונים שבאמצעותם עמדות לאומניות ודה־הומניזציה יכולות לחדור גם אל תוך עולמות מוסריים שנדמה לנו שהם חסינים בפניהן. כפי שאני מבהירה במאמר, האוטואתנוגרפיה משמשת כאן דרך לחקור כיצד גם מי שמגדירים עצמם הומניסטים יכולים להיעשות פגיעים לתמיכה באלימות מדינתית.

אחד הדברים שלמדתי בתהליך הזה הוא שלא תמיד אפשר להמתין עד שהרגש המוסרי "הנכון" יחזור. לפעמים הפעולה צריכה להקדים אותו. ניסיתי להמשיך לעשות דברים שזיהיתי כהומניסטיים גם כאשר הם כבר לא נבעו באופן טבעי מהתחושות שלי: לדבר עם אחרים, לקרוא, להפגין, לנסות לדמיין שוב את חייהם של מי שנמצאים בצד האחר של הגבול.

מכאן התחלתי לחשוב על היחסים בין פעולה למחשבה לא כתנועה חד־כיוונית – קודם מנסחים עיקרון ואז פועלים על פיו – אלא כדיאלקטיקה. אנחנו פועלים מתוך הבנות חלקיות, הפעולה חושפת את המגבלות והסתירות שלהן, ואלה מחייבות אותנו לחשוב מחדש. במאמר אני מציעה לקרוא לתנועה הזאת "עמימות גנרטיבית" (generative ambiguity).

המושג הזה, בהשראת The Ethics of Ambiguity  של סימון דה בובואר, נעשה עבורי חשוב עוד יותר. בעקבות פרסום המאמר. כתב העת הזמין חמישה חוקרים וחוקרות להגיב עליו, והתגובות העלו שאלות שונות ולעיתים מנוגדות: האם הדגש על הומניזם אוניברסלי ואמפתיה עלול לטשטש יחסי כוח ואחריות היסטורית? כיצד אפשר להחזיק יחד מחויבויות אוניברסליות וחובות הנובעות מהמיקום הפוליטי המסוים שלנו? האם חשיבה מוסרית מהסוג שאני מציעה יכולה להוביל לפעולה פוליטית, או שהיא מסתכנת בהפיכת אי־הוודאות עצמה לשיתוק? ומה המשמעות של המילים שאנחנו בוחרים, וגם של אלה שאנחנו נמנעים מלבחור, כאשר אנחנו מתארים אלימות?

השאלות האלה הבהירו לי שעמימות גנרטיבית אינה פשרה בין עמדות, וגם לא קריאה להימנע מהכרעה. להפך: היא מחייבת להמשיך לפעול מתוך מחויבויות מוסריות ברורות, ובה בעת לא לתת להן להפוך לחסינות מפני ביקורת. היא מאפשרת להחזיק באמפתיה בלי להניח סימטריה של כוח, אחריות או סבל; להכיר בכך שאני פועלת מתוך שייכותי לחברה הישראלית בלי לוותר על ביקורת חריפה עליה; ולהכיר ביחסי הכוח שבתוכם אני נמצאת בלי לנסות להיחלץ באופן מדומיין מהשייכות שממנה אני פועלת.

יש כמובן סכנה בעמימות. היא עלולה להפוך לתירוץ להשהיית פעולה. לכן ההבחנה החשובה עבורי כיום היא בין עמימות גנרטיבית לבין עמימות משתקת. עמימות נעשית גנרטיבית רק אם היא מתקיימת לצד פעולה, וכאשר גם הסיבות לפעולה וגם תוצאותיה נשארות פתוחות לבדיקה מחודשת.

כשהתחלתי לכתוב רציתי לדעת איך להחזיר לעצמי את ההומניזם שהיה לי. כיום נדמה לי שזו כבר אינה השאלה הנכונה. אולי האתגר אינו למצוא שוב תפיסת עולם מוסרית יציבה מספיק כדי שנוכל להפסיק לחשוב עליה. אולי דווקא להפך: האתגר הוא לפעול מתוך מחויבויות מוסריות עמוקות, ובה בעת לא לאפשר להן לקפוא.

במובן הזה, להפשיר את ההומניזם אינו תהליך שבסופו יודעים סוף־סוף מהו הומניזם. זהו ניסיון להשאיר אותו, ואת עצמנו, בתנועה.

המאמר המלא.

עוד בנושא: