לאן נעלמו "היורדים" ?
מה בין ״היורדים״ של שנות ה80 למהגרים מישראל של היום? במבט קצת אחר על יום העצמאות כותב משה שוקד, ממקימי המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומבכירי האנתרופולוגים בישראל, לבחברת האדם על הפער בין המחקר שלו על "היורדים" משנות ה80 לאלו הבוחרים להגר מישראל בימים אלו:
״לאחרונה מופיעים בעיתונות בעקביות תיאורי הקהילות המתגבשות של ישראלים אשר מצאו תנאי רווחה ואורח חיים נעימים לבודדים ומשפחות באתרי עולם קרובים ורחוקים. מקפריסין, אתונה, ברלין, אבו דאבי, דובאי, תאילנד, פורטוגל, מיאמי, והיד נטויה למחוזות אטרקטיביים אחרים בגלובוס.
הכתבות רובן מנוסחות בסגנון מחמיא בדומה למודעות פרסומת בעסקי נדל"ן, תיירות וכיו"ב. מדהים להיזכר שבראשית שנות ה-80 יצאתי לחקור את "היורדים" ברובע קווינס בניו יורק בו נודע על נוכחות בולטת של אוכלוסייה ישראלית. הייתי סקרן להכיר את המאפיין את נוטשי הקיום הישראלי שזכו באותם ימים לתואר המשפיל "יורדים", חברי תסמונת "הירידה", אותם כינה יצחק רבין בתואר "נפולת של נמושות". התקשורת של אותם ימים הדגישה את דימוי נהגי המוניות ומובילי המשאות כדוגמאות למאפייני הסקטור החברתי-כלכלי של אוכלוסיית הפורשים מגבולות המולדת.
שהיתי בחברתם עם משפחתי במשך שנתיים (1982-1984) והתגלתה בפני תמונה מורכבת הרבה יותר ברקע ההגירה ובמציאות הקיומית שלהם בגולה. הספר שהציג את סיכומי התצפיות בכותרת Children of Circumstances: Israeli Emigrants in New York – "ילדי הנסיבות: מהגרים ישראלים בניו יורק", לא זכה למהדורה בעברית מכיוון שתיאור הנחקרים נראה למבקרים ידידותי מדי כלפיהם, בבחינה המשקפת גיוון של הרקע וההווי של "היורדים"–הבוגדים, בתקופה של גאווה ובטחון פטריוטיים.
אין ספק, הרקע של עוזבי הארץ באותם ימים אפיין יותר שכבות עממיות, אך כלל רבים אשר נקלעו להגירה מסיבות לא צפויות, כגון, תקופת לימודי התמחות מקצועית שהובילו לנישואין עם בן-בת מקומיים, נסיעה לביקור קרובים, מסע תיירות מתמשך, עבודה בשליחות מוסד ישראלי ציבורי-כלכלי, וכיו"ב. תכופות הסבירו את נסיבות הגירתם בעצב, במושג "נתקענו". הם לא התלוננו על חייהם בעבר בארץ, ולתחושת רבים השהייה בארה"ב הייתה זמנית עד לשינוי נסיבות צפוי. לצד זה, התבלטה המידה בה נמנעו מפיתוח ארגונים של יוצאי ישראל גם במצבים של צפיפות אוכלוסייה של שכנים מקומיים. הייתה זו מעין תגובה לדימוי העוין כלפיהם.
מיותר להרחיב על רעידת האדמה החברתית-פוליטית-אידיאולוגית-דמוגרפית אותה עברה המדינה הציונית מאז שנות ה-80. ותוך כדי מהפכת הווי הקיום הלאומי, נעלמו לחלוטין מלכסיקון הכתיבה והדיבור היומי מושגי ועלבונות של חוטאי "הירידה" ותואר "היורדים".
לעומת מגמת האפיון הציבורי של נחיתות "היורדים" מתקופת מחקרי, הרי כיום זוכים הפורשים לתיאור תקשורתי מחמיא המאפיין לכאורה את "מלח הארץ", של מצטייני תעשיית ההייטק, רופאים, אומנים, ובעלי מיומנויות נכבדים אחרים. בדיעבד, אין תיאורים אלו הזויים: רוב קרובי משפחה, חברים, קולגים ושכנים בגבולות עולמי מצויים להם בני/ות משפחה צעירים שהתאזרחו ביבשת אחרת. התופעה מוכרת גם במסדרונות האקדמיה כאשר רבים מהמתמחים בחו"ל אינם חוזרים, ועם ביטויי הדאגה של "בריחת מוחות".
היוצאים ומקורביהם אינם חשים שלא בנוח על "בגידתם" במולדת ואינם נרתעים מזיהוי קהילתי. תהליך זה נטוע בדיעבד בדיונים בכתב ובע"פ של העוסקים בניתוח השינויים הדרמטיים העוברים על החברה הישראלית. והתמונה המסכמת שלה מתנוססת במלוא הבהירות בשני צידי לוח השחמט של כנסת ישראל: בגיבושים הפוליטיים המתגודדים מימין ומשמאל, בדמויות החברים/ות, השרים המייצגים, ובכתר המלך (והמלכה…).
הפטריוטיזם של שנות מחקרי שינה דפוסי ארגון ואידיאולוגיה, מטרות ציבוריות, גבולות המדינה, פני המשטר, ותפיסת העתיד הלאומי המשותף "לעם ישראל". בדומה להיצגי מחקרים אחרים מתולדות החברה הישראלית מהמאה הקודמת, הווי המציאות הקיומית של דור "היורדים" וזיכרון המפגש עם "ילדי הנסיבות" בניו יורק, מעורר געגוע לעולם שחלף!