האם בישראל באמת פועלים לפי הצווי ״מוכרחים להיות שמח״? מהו התרגום התרבותי של גישות החשיבה (ועריצות) החיוביות בישראל? תמר קנה שליט (תל חי) משרטט את מחקריה האנתרופולוגים על אימון לחיים ( life coaching), ומראה כיצד בישראל, בעיקר בגלל האתוס הקולקטיבי, שלטון החיוביות מתבטא בסגנון רגשי תרבותי מקומי שמעדיף דווקא ביטוי של כעס ולכל הפחות רצינות.
אחרי כמה שבועות של הפסקה, אנחנו חוזרים עם פרויקט "סמלי מפתח" שמנגיש מושגים חשובים מהשיח האנתרופולוגי. והפעם – רותם קליגר-חליוא ושלמה גוזמן-כרמלי כותבים על "השערת ספיר וורף": לכולנו ברור שבשפה טמון כוח רב, מה שמוביל כמובן לשאלה – מה קדם למה? השפה למציאות התרבותית או המציאות התרבותית לשפה? האם השפה היא זו שיוצרת ומעצבת את
לציון יום האישה הבינלאומי, אורלי ניטיס יעקובי כותבת על שפה מגדרית, על הניסיונות לשנות את העברית ועל ניצני ההצלחה — בקורס שאני לומדת בימים אלה יש 26 נשים וגבר אחד. בקורס מלמדים מרצות ומרצים שונים, וכמעט בכל מפגש חדש כזה חוזרת על עצמה גרסה כלשהי של הסיטואציה הבאה: המרצה שואלת "כולן יושבות?", מישהי מתקנת "יושבים"
אורלי ניטיס יעקובי תוהה למה השפה המשפטית כל כך מסובכת ומוזרה, ואיך הסרבול שלה קשור לפוליטיקה, מעמד ותרבות המקצוע — שפת עורכי הדין, שרובנו מתאמצים לרוב כמיטב יכולתנו להתעלם מקיומה, פרצה לחיינו בסערה בשבוע האחרון עם פרסום הודעות ששלחה השופטת אתי כרייף לשר האוצר משה כחלון עת ישב בוועדה שדנה בין השאר במינויה: "אני לבד
השפה בכלל, וכללי השפה בפרט, משקפים יחסי כוח חברתיים ולאו דווקא תו תקן אובייקטיבי. איך נקבעים כללי הלשון, האם וכיצד הם הופכים למחייבים, ואיך זה משפיע על עבודת העורכת?