"> איך אומרים אישה בעברית? על שוויון מגדרי בשפה, ולמה זה בכלל משנה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

איך אומרים אישה בעברית? על שוויון מגדרי בשפה, ולמה זה בכלל משנה

לציון יום האישה הבינלאומי, אורלי ניטיס יעקובי כותבת על שפה מגדרית, על הניסיונות לשנות את העברית ועל ניצני ההצלחה

--

בקורס שאני לומדת בימים אלה יש 26 נשים וגבר אחד. בקורס מלמדים מרצות ומרצים שונים, וכמעט בכל מפגש חדש כזה חוזרת על עצמה גרסה כלשהי של הסיטואציה הבאה: המרצה שואלת "כולן יושבות?", מישהי מתקנת "יושבים" ומצביעה על הגבר שלצידה, כולן צוחקות באי-נוחות, הגבר מצטנע "זה בסדר, לא מפריע לי", והמרצה מסכמת ומכריזה "האקדמיה [ללשון העברית] כבר מרשה!". זה בוודאי נשמע מוכר לא רק מכיתת הלימוד שלי, וכמובן נתקלתי במקרים דומים גם במקומות אחרים.

מה מתרחש בסיטואציה הזו? למה היא מרבה כל כך לחזור על עצמה? האם המרצה צודקת, ואכן האקדמיה כבר מרשה? ומה אפשר בעצם לעשות אחרת?

אתחיל מהתשובה הקלה: למרבה הצער, המרצה אינה צודקת. לפני כמה שנים נפוצה הטענה שהאקדמיה ללשון העברית אישרה לפנות בלשון נקבה לקבוצה שרובה נשים, גם אם היא כוללת גברים, אך האקדמיה מיהרה להבהיר בהדגשה רבתי כי "זו אינה אלא שמועה, ואין לה על מה שתסמוך". הם הוסיפו באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "צורת הזכר בעברית [...] היא גם הצורה הסתמית [...] [והיא] יפה גם לנקבות, מה שאין כן צורת הנקבה: זו מציינת רק נקבה ומוציאה את הזכר", וסיימו בנחרצות: "זו דרכה של העברית". ההבהרה הזו פורסמה לראשונה בשנת 2010, עודכנה שוב בשנת 2015, ולא השתנתה מאז.

ובכל זאת, הסיטואציה שלפנינו חוזרת על עצמה גם בשנת 2020, כולל הנימוק הבלתי מבוסס שאותו שמעתי כבר מרבים ורבות. למעשה, אם נעמיק בעניין נראה שגם באקדמיה ללשון עצמה ישנם זרמים תת-קרקעיים מעניינים בכיוון הזה, אבל ראשית נתבונן במקומות אחרים ונחזור אליה שוב בסוף.

יותר ויותר גופים שונים התחילו בשנים האחרונות לחתור לשפה שוויונית יותר בפרסומיהם. אפשר לראות את זה בקבוצות פייסבוק ובאתרי אינטרנט בעלי אג'נדה ליברלית, שלקחו את ההתאמות המגדריות לקצוות סְפר מרתקים ויצירתיים, אבל הדבר ניכר בהחלט גם בכתיבה הפורמלית: למשל, משרד החינוך הצהיר על מדיניות לשוויון מגדרי בחומרי הלמידה, עיריית פתח תקווה הכריזה אך לא מזמן על יוזמה לקידום שפה שוויונית בפרסומים העירוניים, עיריית חיפה מקפידה כבר יותר משנה על נוסח פנייה שוויוני במודעות הדרושים בדף הפייסבוק שלה, וליל המדענים של מכון ויצמן (וגופים נוספים) לשנת 2019 שינה את פניו לליל המדענים והמדעניות. חדי האוזן אולי אף הבחינו בתוספת הנשית בדבר יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-23 ("אזרחיות ואזרחי ישראל"). למעשה, בראשית 2020 כבר קצרה היריעה מלהזכיר את כל הגופים הפורמליים או הפורמליים-למחצה שלכל הפחות כבר הבינו שצריך לקחת את הנושא לתשומת ליבם.

Multi-Gender Hebrew עברית רב-מגדרית - הפרויקט של מיכל שומר

המשמעות הפרקטית של טקסט שוויוני-מגדרית היא ניסוח שיתאים לשני המגדרים (ולמהדרין: לכל רצף המגדרים), כך שניתן לקרוא אותו הן בזכר והן בנקבה, או שלא עולה ממנו פנייה מגדרית בכלל, ובקיצור – ללא הנחות יסוד מוקדמות באשר למגדר של מי שקורא אותו, או של המין ה"ניטרלי" שכל מה שנכתב עבורו מיועד גם למין השני. יש דרכים רבות ליישם זאת, אך הרציונל שמאחוריהן הוא אחד: רבים ורבות בחברה דוברת העברית כיום (וגם בשפות אחרות בעולם) לא מסכימים יותר לקבל את הכוכבית הגנרית מפעם, "הפנייה כתובה בלשון זכר אך מיועדת לשני המינים". הסיבות לכך הן, כמו תמיד, חברתיות ולא לשוניות.

מה בין שפה לחברה?

לפי השערת ספיר-וורף, השפה מבנה את עולמו של האדם. איננו יכולים לחשוב על משהו בעולם, לפרש ולהבין אותו, ויש הטוענים שאפילו לראות או לשמוע אותו, אם אין לנו מילה עבורו. ההשערה נבחנה מנקודות מבט שונות בדיסציפלינות שונות – אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, בלשנות, שיווק ועוד – וגרסאות מוקדמות שלה ניכרו כבר בעבודותיהם של האנתרופולוגים הראשונים. אך הרעיון העמיק שורשיו וחדר במידה רבה גם לתרבות הפופולרית: גם מי שלא למדו אנתרופולוגיה בוודאי שמעו פעם את הקוריוז ש"לאסקימואים יש מאה מילים לשלג" (מה שככל הנראה לא נכון), וקוראיהן של דיסטופיות קלאסיות כמו 1984 ופרנהייט 451 נחשפו לרעיון של מחיקת מילים מהמילון או שרפת ספרים בידי ממשלה רודנית כדי שהאזרחים לא יוכלו לחשוב מחשבות מרדניות. למעשה, לא צריך ללכת רחוק לדיסטופיות: ממשלות טוטליטריות בכל העולם מחרימות ספרים עד היום כדי שידע מסוכן לא ימצא את דרכו לראשי אזרחיהן, יזין את מחשבותיהם ויעצב מחדש את תפיסת עולמם.

בהתאמה, אפשר להניח שמילים שכן קיימות והמשמעויות המקושרות להן מגדירות את תפיסת המציאות שלנו. מתוך הנחה זו קבוצות חברתיות ופוליטיות לאורך המאה העשרים ניסו לשנות את מציאות חייהן באמצעות שינוי משמעויות של מילים (למשל תנועת "black is beautiful"), או בהמצאת מילים חדשות שיגדירו אותן (למשל הרצף המגדרי של הזהות הקווירית).

ונחזור למאה העשרים ואחת: אם התמזל מזלנו לחיות במדינה מערבית ליברלית, בעשורים האחרונים זכינו לחיות בעידן חופשי במיוחד שמאפשר לנו לבחור כמעט כל מה שנעלה על הדעת: מקצוע, מקום מגורים, זהות מגדרית ומינית, בני ובנות זוג ועוד. החופש מתבטא גם בשבירת גבולות בבחירות שלנו, שכבר לא חייבות להיות חותכות והחלטיות: מותר לעבור למדינה אחרת, ואז להחליט לחזור; מותר לבחור מקצוע, ולהחליף אותו כעבור כמה שנים; מותר להחליף פרטנרים ממגדרים שונים, וגם לנוע בעצמנו על הרצף המגדרי אם נרצה בכך. בני הדורות הצעירים די סולדים מהצורך בבחירות מגבילות, ולא פעם גם מסרבים לקבל את הרציונל העקרוני לכך שהתוו הדורות הקודמים. ההסבר "ככה זה בחיים" אינו מעורר בהם קונפורמיזם, אלא לעיתים קרובות דווקא מרד ורצון לשבירת מוסכמות. כולנו מבקשים היום להיות גם וגם.

והנה באה העברית: מצד אחד צעירה, מתחדשת ובועטת, במהלך חדש יחסית (קצת יותר ממאה שנה) שמהווה בפני עצמו מרד עצום בכל המוסכמות שקדמו לו לגבי "שפת הקודש". מצד שני, שפה שנוצרה בתוך זמן קצר כמעט יש מאין בידי בלשנים מלומדים, כולם גברים, כולם עסוקים בעבודת המופת של תקומת ישראל, וכפי שעולה מהנורמות שצמחו בשפתנו מאז – הסוגיות המגדריות כנראה לא עמדו בראש מעייניהם. המצדדים העיקשים באותן נורמות עדיין סבורים שאין פה בכלל בעיה, כי "ככה זה בעברית" וכך גם היה תמיד.

אבל האם בכלל יש בעיה? בואו נבדוק את זה רגע.

איך אומרים אישה בעברית

מהתבוננות בפרסומים רבים סביבנו – מפוסטים ברשתות החברתיות ומיילים שיווקיים ועד פרסומים פורמליים של משרדי ממשלה – עולות כמה בעיות עם מגדור-היתר של השפה העברית: 

1. הדרת נשים מהשפה – כאישה, אני חייבת להמיר בראש את הפנייה ללשון נקבה (ראה > ראי) כדי להניח שפונים אליי, או לקבל את העובדה שמטעמי נוחות הכותבים בוחרים לא להתייחס אליי באופן אישי. לא פעם הדבר מבטא פשוט חוסר מחשבה על קהל היעד, למשל כמו בהודעה המוקלטת הזו של מוקד שירות – "לרופא הנשים הקש 7". חשוב לזכור כי לשון זכר אינה רק ניטרלית, ולאורך ההיסטוריה היהודית הייתה עמימות בשאלה אם מילים כמו "אדם" חלות גם על נשים או רק על גברים – לעיתים זה מפורש כך ולעיתים אחרת, בהתאם לנסיבות. מה שמראה שאפשר בכל רגע גם להדיר נשים מאותו תיאור ניטרלי לכאורה, ולכן לא פלא שפנייה כזו מעוררת בנשים תחושה פחות אישית.  

2. אי-הכרה ברצף המגדרי – אדם שאינו רוצה להגדיר את עצמו כאישה או כגבר, תופעה חברתית שצוברת תאוצה בשנים האחרונות, נשאר חסר אונים כאשר הפנייה אליו חייבת להיות בזכר או בנקבה בלבד. גם כאן, הבעיה היא למעשה ביטול הממד האישי שבפנייה – אני כאינדיווידואל-ית בחרתי להיות על הרצף הלא-מקוטלג של המגדר, ומאלצים אותי להיכנס לקופסה מגדרית בעלת משמעויות לכאן או לכאן.

3. הנחת יסוד שהזכר הוא ניטרלי, או "המין הלא-מסומן" – כלומר, כל מה שרלוונטי לגברים רלוונטי לכולם, ואילו מה ששייך לנשים הוא יוצא דופן, שונה, וזכאי להתייחסות ייחודית (שאיננה מכילה גברים בהגדרה). כפי שאמרה בצדק רב עמליה זיו בהרצאתה, הנחת יסוד כזו מובילה לעוד כשלים חברתיים רבים – למשל, בדיקת תרופות בניסויים קליניים על נסיינים גברים בלבד, והכללת הממצאים כמובן מאליו על נשים; דרישות משרה שמתאימות לאורח החיים של גברים בלבד, שמצופות בהכללה גם ממועמדות נשים; ועוד. כלומר, האדם הסביר והניטרלי הוא גבר (הטרוסקסואל), וכל שאר המגדרים באנושות צריכים להתאים את עצמם לנורמה זו. מיותר לציין שהנחה כזו פוגעת גם בגברים עצמם, שאינם מקשה אחת ושאינם דומים כמעט אף פעם ל"אדם הממוצע" (מושג סטטיסטי שממילא אינו קיים במציאות). 

גם אם נגיד שכל הדיון הזה לגמרי יצא מגבולותיו הסבירים, שזו בסך הכול צורת ביטוי לשונית שכל הדורות שלפנינו השתמשו בה בלי בעיה, יש לזכור שבכל זאת שפה מבנה מציאות לפחות במידה כלשהי. כאשר פונים לילדה באופן קבוע בלשון זכר, ואומרים לה להניח שכל מה שנאמר חל גם עליה, היא עלולה להניח שהבנים קודמים לה, "בסיסיים" יותר בחברה, ושפנייה אליה אישית היא יוצאת דופן ורלוונטית במקרים מסוימים בלבד – אולי כאלה שמתאימים יותר לציפיות חברתיות מנשים. ואכן, תמר קריכלי-כץ וטלי רגב מצאו במחקרן שניסוח מבחן בלשון נקבה יכול לשפר את ביצועי הנבחנות. זאת אומרת שכן עשויה להיות לכך משמעות, ואולי ילדות לא באמת מתעלמות מהפנייה הזכרית ומניחות שהן כלולות בה – אלא לומדות מזה בין השורות להקטין ולהחליש את עצמן. 

בעיית הפנייה הממוגדרת קיימת גם בשפות אחרות, וגם שם מחפשים לכך פתרונות בשנים האחרונות. באנגלית, למשל, התפתח השימוש בשם הגוף "הם" כתחליף לשמות הגוף "הוא/היא", אחד השרידים האחרונים שנותרו לפנייה מגדרית בשפה זו. התופעה התעצמה עד כדי כך שבשנת 2019 שם גוף זה אף נבחר למילת השנה של מילון מריאם-ובסטר. הצורך בניסיונות כאלה מתחדד יותר ויותר גם בחברה הישראלית, ומגיע מכמה מקורות במקביל: הקהילה הקווירית, והדרישה שלה להכרה ברצף מגדרי או בשיח לא-ממוגדר; תנועת המחאה נגד הטרדות מיניות, שהעלתה לתודעה הציבורית את דרישת הנשים להכרה ולתשומת לב חברתית; שאיפה הולכת וגוברת של בני ובנות כל המגדרים להשתתף באופן פעיל בחיי המשפחה ולגדל ילדים, לצד התפתחות מבני משפחה חדשים שהופכים לא פעם את התפקידים המגדריים המקובלים; וכנראה כפועל יוצא מכל אלה, גם תנועות לזכותם של הילדים לבחור לחיות את חייהם ללא מגדר, במגדר מעורפל או רציף, או לכל הפחות ללא כפיית סטריאוטיפים מגדריים על החינוך שלהם ועל אורח חייהם כשיגדלו. 

ואחרי כל זה, הנה כמה מחשבות כלליות שלי על החיבור שבין לשון לתרבות בסוגיית המגדר.

ה"תת-המודע הלשוני" והשפעתו על חיינו

קרן דובנוב, אחת הבלשניות המרתקות שאני מכירה, ציינה בצדק בהרצאתה בכנס האקדמיה ללשון העברית כי שפה ניטרלית-מגדרית או שנוטה ללשון נקבה איננה בהכרח מטריארכלית או פמיניסטית יותר. כך לדוגמה, בשפה הפרסית אין הטיה מגדרית בכלל – לא בפנייה לאנשים, לא בתיאור חפצים וכן הלאה – מה שלא משפיע לטובה כלל וכלל על זכויות נשים ולהט"ב באיראן; גם בשפה היפנית כל המילים נטולות הטיה מגדרית, אך נשים וגברים משתמשים בשתי שפות שונות לחלוטין – השפה הגברית חדה וקצרה יותר, ואילו השפה הנשית מנומסת, עדינה, עם סיומות ארוכות יותר. אישה שתשתמש בלשון זכרית תיחשב לא מנומסת, ואף ייזרקו רמיזות לא מחמיאות לגבי נטייתה המינית. ואם חברות אינן בהכרח סובלניות יותר לזכויות נשים ולהט"ב אם השפה שלהן אינה ממוגדרת, אולי אפשר להסיק מכך שאין כל קשר בין לשון לתפיסות חברתיות על מגדר?

הטענה הזו אכן ראויה לתשומת לב בעיניי, אבל אני רוצה להשיב לה מתוך המשך דבריה של קרן דובנוב באותה הרצאה. לפי מחקר שערכה, הסיבה לכך שלמילים מסוימות (כמו שמש, אש וסכין) יש בעברית הטיה נקבית היא שרידים קדומים למיתולוגיות שתפסו את התופעות הללו כקשורות לנשיות – למשל אלת השמש שהייתה רווחת בתרבויות עתיקות רבות. ההיסטוריה הקדומה הזו נצרבה בשפה שלנו וניכרת גם בתפיסות תרבותיות שנשמרו עד ימינו: למשל, השמש חמה, צורבת, לוהטת, אסוציאציות רבות שנקשרו לאהבה (שקשורה לנשיות וגם לסכנה). את המיתולוגיה של אלת השמש כבר שכחנו מזמן, אבל הקשר בין שמש, אהבה ואישה עדיין חקוק בתרבות שלנו, משתקף בהטיה הנקבית של המילים הללו, ומשפיע גם על סטריאוטיפים מגדריים ועל יחסים בין המינים. אני קוראת לזה "תת-מודע לשוני" – אסוציאציות תרבותיות שממשיכות להתקיים בתודעתנו החברתית באמצעות השפה, גם אם מקורותיהן הבלתי-רלוונטיים-לימינו מוכרים היום רק לבלשנים ולהיסטוריונים. 

ולכן גם אם נטען שמבנים לשוניים הם עניין ניטרלי או שרירותי, בכל זאת עולה מכך שיש להם השפעות תרבותיות עמוקות שמוטמעות בחברה ועוברות מדור לדור. וזו כשלעצמה סיבה טובה מספיק להתאמץ לייצר שוויון מגדרי בשפה. כי נכון שהעברית "הייתה כך תמיד", לפחות בעת המודרנית, אבל עדיין אפשר לשאול מדוע ועל סמך מה היא הוחייתה דווקא בצורה הזו. ואם כך היא הייתה "תמיד", כלומר במאה וקצת השנים האחרונות, זה ודאי לא אומר שהיא לא יכולה להשתנות. תקנים שונים בעברית השתנו כבר לא פעם, ויתר על כן – כפי שכתבתי ברשומה קודמת בנושא, מלכתחילה ישנה מידה לא מבוטלת של שרירותיות בקביעת התקן בעבר ובהווה.

הבנה כזו מערערת במידת-מה את הסמכות של אנשי ונשות הלשון בעיני עצמם, אבל מצד שני מאפשרת הרבה מקום לחופש ושינויים, כולל בהגמשת כללי העברית ההרמטיים לכאורה. מותר לנו גם לשאול שאלות על הכללים ולחפש בהם את הפרצות המתאימות כדי לבטא את מה שרוצים לומר הכותבים והכותבות של ימינו, את האופנים שבהם הם רוצים לבטא את עצמם ואת הנורמות החברתיות החדשות. כי כמו שהראה ג'ורג' אורוול, אם אין לזה מילה וביטוי בשפה, קשה מאוד לבטא את השינוי ולקדם אותו.

מהשטח עולים בשנים האחרונות פתרונות מעניינים ויצירתיים מסוגים שונים – במבנים גרפיים חדשים, בניסוחים עוקפים, בערפול מגדרי מכוון, אפילו בדיגלוסיה (הפרדה בין שפה מדוברת לשפה כתובה – למשל "ילדים.ות", מילה שאפשר לכתוב אבל אי אפשר לקרוא כפי שהיא). ארגונים שונים, בהם למשל חוש"ן ומנהיגותה, מציעים הדרכות על שוויון מגדרי למוסדות חינוך ולארגונים נוספים. דפי פייסבוק ייעודיים, למשל דברו אלינו, עוקבים באופן קבוע אחר התאמות מגדריות של פרסומים פורמליים ופורמליים-למחצה, ואף מקיימים הדרכות וסדנאות בנושא. מגוון נשות ואנשי מקצוע בתחומי הלשון, השיווק, האקדמיה ועוד פרסמו הצעות לנוסחים בלתי-ממוגדרים שונים (ראו למשל רשימה מקיפה בדף "דברו אלינו", שכוללת גם מאמר שלי בנושא).

אין ספק שהנושא עדיין לא הוכרע גם בציבור הליברלי והמודע, ועל אף רצונם הטוב של ארגונים ומוסדות רבים – הפרקטיקה של עריכה מגדרית פורמלית ברורה אפילו פחות. אבל דווקא בנקודה זו אני רוצה לחזור לאקדמיה ללשון העברית שאיתה התחלנו: אף כי היא גוף פורמלי מאוד מיסודו, אפילו היא כבר מרשה לנו בין השורות לעשות כראות עינינו, אם נבקש כמובן להתעלם מהתקן שלה. כך כתוב בהדגשה בסיומה של אותה הבהרה נחרצת כי אסור לפנות בלשון נקבה לקבוצה הכוללת גם גברים: "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו. אם דובר מן הדוברים רואה לנכון לנקוט דרך אחרת, יעשה זאת על דעתו".

לדעתי, השורה התחתונה הזו מרתקת ואף מרגשת: היא מעידה כי מתחת לפני השטח אפילו האקדמיה, הגוף הממוסד ביותר לשמירה על תקן העברית "כפי שהייתה תמיד", מכירה בעוצמת השינוי שחל בציבור ומבינה שאי אפשר עוד להתעלם ממנו. אף כי היא עצמה לא הציעה עדיין פתרון מספק לבעיה הזו, היא ללא ספק מבינה שיש פתרונות אחרים ומודעת לכך שיש דוברים הרואים לנכון לנקוט דרך אחרת. אני חושבת שלאור ההבהרה הזו חשוב במיוחד לוותר על הנטייה הקלה והמובנת מאליה להשתמש בכוכבית הידועה לשמצה, ולנסות בכל זאת למצוא פתרונות חלופיים. זה לא רק מכיל יותר ושוויוני יותר, זה גם נכון יותר, ומבנה מציאות שבה יותר ויותר מהאנשים בחברה נראים ונוכחים. וכפי שאמר אוסקר אוראל, המרצה לתולדות האמנות בקורס שלי: ככל שאנו יודעים יותר, אנו רואים יותר. בפראפרזה על דבריו, אפשר בהחלט לומר שבמחקר החברתי גם ההפך הוא הנכון.