אנתרופולוגיה לשבת

דניאל זוהר (כיום דוקטורט לאנתרופולוגיה ב-London School of Economics), כותב על מאמרו החדש שפורסם בכתב העת HAU: Journal of Ethnographic Theory.  המאמר "לחשוב דרך טביעות ידיים על קברי קדושים: אונטולוגיה פוליטית של ארטיפקטים טקסיים בזִיָארָה של הבדואים של הנגב" הוא פרי שנתיים של מחקר עם בדואים תושבי הנגב, חיות המשק שלהם, האבות הקדמונים שלהם, והתרבות החומרית שמיוצרת באמצעות המפגש בין כל אלה, ומבוסס על עבודת התזה של זוהר שנכתבה המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' נורית שטדלר ועסקה בפולחן שמתקיים בקברי קדושים בדואים בנגב. 

.

כשהתחלתי את המחקר התעניינתי באופן כללי בפרקטיקות הטקסיות הכרוכות בעלייה לרגל לקברי קדושים ובהיבטים הפנומנולוגיים שלהם. אך כבר בביקורי השלישי באתר השתוממתי לעמוד מול טביעת יד על קבר הקדוש. הודות לשיחות קודמות עם עולי רגל באתר, הבנתי שמדובר בדם חיה שנשחטה באתר כקורבן ונאכלה בסעודת מצווה לכבודו של האב הקדמון המזוהה עם הקבר. המפגש האתנוגרפי הזה, שבו עמדתי מול מה שפעם היה חלק מיצור חי וכעת הוא "ארטיפקט" – תוצר חומרי שבו מעורב אדם – הניע אותי להתמקד במערכת היחסים של האדם, החיה, והקדוש, והדם המקשר ביניהם.

למראה טביעת יד אדומה על רקע לבן, כבר מהשנה הראשונה ללימודים, סטודנטים לאנתרופולוגיה עשויים להכריז מיד: סמל! סמלים קשורים עמוקות בטקסים (ר' מחקריהם של לוי-שטראוס וטרנר), ולכן מפתה לחקור את טביעות הידיים במסגרת סמיוטית ולראות בהן סימנים המצביעים על דבר אחר או על מציאות אחרת. מנקודת מבט סטרוקטורלית, ניתן למקם טביעת יד שנעשתה בדם חיה בלוכסן שבין טבע/תרבות. לפי גישה זו, מתפקידו של האתנוגרף לפענח מהו ה"מסומן" ולהסביר את הקשר בינו לבין המסמן (טביעת היד). ואולם, בהשראת עבודה שאיתה מתכתב המאמר ("Thinking Through Things: Theorising Artefacts Ethnographically "), ובהשראת מחקרה של פרופ' תמר אלאור על הסנדלים (המתכתב גם הוא עם אותה עבודה), ניסיתי להשהות את הפיתוי לעסוק בייצוג, במסמנים ובמסומנים. 

הטענה הרדיקלית של "לחשוב דרך דברים" היא שחפצים, דברים וחומרים יכולים להסביר את עצמם, או לייצר את התאוריה בעצמם. הגישה הניסיונית הזו התאימה לאופי הפתוח של עבודת השדה שלי, ובהתאם ניסיתי "להקשיב" לטביעת היד, לחוש אותה, ולהבין אותה בפני עצמה – לא רק כצוהר לעולם אחר. 

מתוך החשיבה הזו עם החומר, נבעה התובנה שטביעת היד לא יכולה להתקיים מבלי ששלוש ישויות ייקחו בה חלק: האדם (הבדואי) שמגיע לאתר הקדוש, הקורבן (בד"כ כבש) שדמו נדרש להימצות על הקבר, והקדוש עצמו, שהקבר הוא הנוכחות החומרית שלו בעולם הנראה לעין. התובנה הבאה היתה שטביעת היד, הקושרת יחדיו את שלוש הישויות הללו באופן הוליסטי ואלגנטי, היא למעשה התגלמות (או "התגפנוּת", embodiment) של איחוד ("communion") טקסי משולש בין האדם המבקר את הקבר, הקורבן המוקרב, והאב הקדמון השבטי המקבל את הקורבן (במקרה הזה שיח' סאלם אל-אעסם, האב הקדמון של שבט אל-קדיראת במרכז הנגב). במילים אחרות, הבדואים שמגיעים לקברו של הקדוש בעל העוצמה לא רק מבקשים ומודים על סיוע בענייני יומיום (בריאות, פרנסה, זיווג וכדו') אלא גם מתאחדים איתו לפרק זמן מסוים ומתחזקים את מערכת היחסים שלהם איתו ועם/ובאמצעות חיות המשק שלהם.

הרעיון של איחוד בין אדם לאלוהות באמצעות דם קורבן איננו חדש. העניין שלי בדם כחומר טקסי הביא אותי לקרוא בכתבי וויליאם רוברטסון-סמית', מאבות הסוציולוגיה של הדת במאה ה-19, שכתב לא מעט על הנושא. אלא שרוברטסון-סמית ועוקביו האנתרופולוגים לא פיתחו את רעיונותיהם מתוך התבוננות מעמיקה בחומר, ולכן המסקנות שלהם נטו להצטמצם לעולם הסמלי, תוך שמירת דיכוטומיות מערביות כגון אדם/לא אדם ופיזי/מטאפיזי. בעבודתי ביקשתי להפיח רוח חדשה בתאוריה תוך הבאתה אל העולם המוחשי והחי של הזיארה הבדואית, תוך עיסוק בחומריות של הדם ולא רק במה שהוא מייצג. טקסטים ישנים של חוקרים ונוסעים אירופאיים שעברו באתר המחקר כבר לפני 120 שנה חיזקו את החשיבות העליונה של הדם עבור הזיארה באתר, בהדגשתם את החשיבות של מגע בינו לבין הקבר. מה יש בו בדם שדווקא הוא נבחר לשמש בתור "חומר" המחבר בין האדם לבין הקדוש ולבין (ובאמצעות) החיה המוקרבת?

כדי לנסות להציע הסבר בניתי על עבודות שלקוחות את הרעיון לחשוב דרך חפצים צעד קדימה, כדוגמת  The Ontological Turn, הטוענת שכדי להבין ארטיפקטים יש לבחון את התכונות החומריות שלהם. בפרק העוסק בדם מניתי תכונות מפתח שלו – היותו פנימי, אדמומיותו, חומו, צמיגותו, נטייתו לקרוש, וריחו – תכונות שעשויות לגרום לדם לבלוט בטקס הבדואי, וגם בהקשרים חברתיים נרחבים יותר של היקשרות בין ישויות. 

תוך התמקדות במקרה הבוחן הבדואי, ניסיתי לסלול דרך לחשיבה השוואתית על טביעות ידיים העשויות בדם. בתור מי שהגיע מלימודי ארכאולוגיה, אני מקווה שהמאמר יכול לעזור להבין טביעות ידיים עתיקות שנעשו בדם (או בצבע אדום המחקה דם) במערות האדם הקדמון (ר' למשל מחקריו של David Lewis-Williams), ובעת ובעונה אחת גם מציאויות מודרניות של מחאה פוליטית, שבה טביעות ידיים מדממות מככבות.

הפרק האחרון של המאמר עוסק בפוליטיקה של טביעות הידיים. טענתי שלא ניתן להבין את הארטיפקטים הללו מבלי להבין את ההקשר הפוליטי, הדתי והטריטוריאלי הרחב יותר של הבדואים בנגב. 

עד לימינו, החיים הדתיים של הבדואים בנגב הם צורה "וורנקולרית" (vernacular) של אסלאם הנבדל מן ה"אסלאם הפורמלי", שבו פולחן קדושים שנוי במחלוקת. עם זאת, מאז שנות ה-70 ניכרת מגמה של "אסלאמיזציה" בנגב ובמזרח התיכון בכלל, שבמסגרתה מסורות מוסלמיות ילידיות מוכרזות כביטוי של "בורות" או "פגאניות" (גַ'הְל). 

כתוצאה מכך, ביקור קברי אבות והקרבת הקורבן עבורם הולכים ומתמעטים, ואלה שעדיין מקיימים את המסורת חשופים לביקורת. העולים לרגל גם סובלים מזה שנים מהתנהלותה של המדינה ביחס לאתרים קדושים בנגב (כמו גם ביחס ליישוב ועיור באופן כללי), שלא רק מוזנחים אלא אף נפגעים בפעילויות אימונים של צה"ל. 

ההקשר הזה הוביל אותי בחזרה לעולם הסמלים: האם טביעת היד עשויה לקבל כאן ערך סמיוטי המצביע על משהו אחר, כגון עמידה איתנה של שומרי המסורת כנגד נציגי האסלאם הדומיננטי וכנגד נציגי מדינה המקשים על ביקור קברי הקדושים? המאמר שלי מראה שהמפנה החומרי והמפנה האונטולוגי באנתרופולוגיה לא מחייבים למחוק כל עיסוק בסמליות, על אף המתח בין ייצוג לבין חומריות. 

מסקנתי היא שבעיקרן, טביעות הידיים אינן סמל של האיחוד אדם-חיה-קדוש אלא הן התגלמות חומרית ואונטולוגית שלו; אך באותה עת אני מראה כיצד הן עשויות לקבל משמעות פוליטית והבעתית.

צילום תמונה ראשית: דניאל זוהר

עוד בנושא: