"> חשיבה חיובית ללא חיוך – על הפרשנות הישראלית ל״עריצות החיוביות״ וקואצ'ינג – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

חשיבה חיובית ללא חיוך – על הפרשנות הישראלית ל״עריצות החיוביות״ וקואצ'ינג

האם בישראל באמת פועלים לפי הצווי ״מוכרחים להיות שמח״? מהו התרגום התרבותי של גישות החשיבה (ועריצות) החיוביות בישראל? תמר קנה שליט (תל חי) משרטט את מחקריה האנתרופולוגים על אימון לחיים ( life coaching), ומראה כיצד בישראל, בעיקר בגלל האתוס הקולקטיבי,  שלטון החיוביות מתבטא בסגנון רגשי תרבותי מקומי שמעדיף דווקא ביטוי של כעס ולכל הפחות רצינות. 

״די למשטר החיוביות, אם נפסיק להעמיד פנים שהכל בסדר, נהיה שמחים יותר״ זו הכותרת של ראיון ערכה נטע אחיטוב מ״הארץ״ עם הכותבת סוזן קיין בעקבות פרסום ספרה החדש ״מתיקות מרירה״.

עדיין לא קראתי את הספר החדש, אני מסתמכת כאן על הראיון שבו מפצירה קיין להתחבר לכאב, לאפשר לעצמינו להרגיש אותו ולא ליפול ״לעריצות החיוביות״, החובה להיות שמחים ועליצים, להפגין מצב רוח טוב ואנרגיה כי הדחקה של רגשות כאב, עצב וכעס מכשילה אותנו. 

עד כאן, נשמע מסר מאוד מקובל ברחבי מרחבים פסיכותרפיים ודומיהם. רבים כתבו על עריצות החיוביות, אחת החביבות עלי היא העיתונאית ברברה אהרנרייך שכתבה על שלטון החיוביות, הדובי והסרטים הורדים שבו נתקלה בהתמודדות שלה עם סרטן השד. בנוסף, לא ניתן שלא למסגר את הדיון כולו בתוך מלכודת ״המרדף אחרי האושר״, אשר לפי כותרת הכתבה, אנחנו חייבים להיות עצובים כדי להיות שמחים, כלומר המטרה נשארת אושר ושמחה רק שיש לנו אולי ויכוח לגבי הדרך. 

אני רוצה להתעכב על החלק בכתבה שבו היא מתייחסת לישראל. הכותבת, סוזן קיין, יהודיה מניו יורק שמעידה על עצמה שהיו לה מפגשים שונים עם ישראלים לאורך השנים, למשל בריקודי עם. קיין טוענת בראיון שישראלים רבים חיים בהשפעת עריצות החיוביות, ״מוכרחים להיות שמח״ ושלא ניתן מקום מספק לרגשות של עצב וכעס.

הכותרת של עבודת הדוקטורט שלי היא: חשיבה חיובית ללא חיוך: העצמי ואתיקה של אכפתיות בשדה הישראלי של אימון לחיים life coaching. אני טוענת בה, ובמאמרים שפורסמו לאחר מכן שדווקא החיוך והשמחה שמאפיינים את ״עריצות החיוביות״ במקומות אחרים בעולם אינה מנת חלקם של ישראלים וישראליות (לפחות לא בשדה המחקר שלי). במידה מסוימת אפשר לומר שההיפך הוא הנכון, החוויה של אימון לחיים בישראל היא פעמים רבות דיאלוג מתעמת, שבו מופגנים כעס וארשת של רצינות, בכל אופן לא שמחה ועליצות. 

במאמר שפורסם בעיונים ושפה וחברה בשנת 2022, אני מראה כיצד אמפתיה ישראלית, אמפתיה בסגנון דוגרי, כוללת ויכוח של המאמן/ת, מבטא האמפתיה עם הלקוח. בויכוח הזה מבטאים מאמנים פרשנות מחדש לאירועים בחיי הלקוחות ומנסחים אותם מחדש בשפה מקצועית – אימונית. למשל, במאמר אחר שפורסם בEthos בו אני מצטטת בכותרת את אחת המאמנות במחקר שאומרת ללקוחה שלה: The goal is not to cheer you up.

המשפט נאמר למתאמנת שהביעה עצב ואשמה בעקבות אירועים בחייה וכאשר אותה מתאמנת טענה בתלונה שהאימון לא מסייע לה להרגיש אחרת, ענתה המאמנת כי המטרה אינה לעודד אותה. במילים אחרות, חיוך ושמחה אינם מטרה באימון ישראלי וגם אינם האמצעי. אמצעי העזרה, כפי שאני מציעה במאמריי הוא הבעה של כעס בעימות עם מושא האמפתיה כיוון שהבעה של כעס בהקשר הזה של יחסי עזרה מזוהה עם אותנטיות, אמירת אמת וסולידריות. במילים אחרות, אמפתיה ישראלית ממוקדת באותנטיות של מבטא האמפתיה, פעמים רבות, למרות פגיעה ברגשות מושא הדאגה.

במאמרים אלה אני ממשיכה את עבודותיה של פרופ׳ תמר כתריאל על סגנון הדיבור – דוגרי, אשר מעדיף מעשים על דיבורים, פשטות וישירות על פני נימוסים וגינונים. העדפה של ביטוי של אמת אותנטית, בעיקר בהקשר של אמירת דברי ביקורת (כי כשאין קונפליקט אז לאמירת אמת אין מחיר ממשי) מבטאת את האתוס הקולקטיבי הישראלי, אתוס שאפיין את החברה הישראלית לאורך עשורים רבים. החיבור לאתוס קולקטיבי מצוי בכך שהיחיד, דובר אמת ביקורתית אותנטית, מסכים, למען חשיפת אמת ולטובת הזולת להסתכן ולשלם מחיר אישי. 

אם לחזור לראיון עם סוזן קיין, איני מסכימה עם הקביעה שישראלים וישראליות תחת שלטון החיוביות חווים שמחה ועליצות. אני טוענת שבישראל ששלטון החיוביות מתבטא בסגנון רגשי תרבותי מקומי שמעדיף דווקא ביטוי של כעס ולכל הפחות רצינות, אחת הסיבות להבדלים האלה בין עריצות החיוביות כאן ובמקומות אחרים נעוצה בקיומו של אתוס קולקטיבי. 

הסגנון הרגשי שמאפיין אמפתיה בסגנון דוגרי במחקריי מעוגן כאמור באתוס קולקטיבי, אבל האתוס הזה מצוי במשבר מתמשך שהמלחמה הנוכחית הקצינה.

קיין כותבת שעבורה אין הבדל בין כאב אישי לקולקטיבי, אולי מהסיבה הזו ההבנה שלה את החברה הישראלית לוקה בחסר. יש בהחלט הבדל בין כאב אישי וקולקטיבי, ולו רק כי היכולת לדמיין עתיד אחר עבור הפרט לעומת הקולקטיב שונה בתכלית, בכאב קולקטיבי, כמו הנוכחי, היכולת לדמיין עתיד אחר היא לא פריבילגיה של היחיד אלה תלויה לגמרי ביכולת של אחרים לדמיין עתיד טוב יותר. היכולת לדמיין ולהאמין באפשרות של עתיד טוב יותר תלויה לגמרי ביכולת להתאגד על מנת לממש עתיד אלטרנטיבי, היא מצריכה פעולה חברתית מאומצת. 

עכשיו, מצב הרוח או הרגשות הקולקטיבים שאני רואה לנגד עיני במדיות ההמונים, הם שילוב של פחד, חרדה קיומית ואשמת ניצולים. הרגשות האלה מבטאים בדיוק את הפחד מהתפוררות הקולקטיב ומזקקים את מרכזיותו השברירית.  

תמונה ראשית –  Eva Michálková from Pixabay

עוד בנושא: