"> פרסי האגודה האנתרופולוגית- 2026 – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

פרסי האגודה האנתרופולוגית- 2026

ברכות לזוכי פרסי האגודה האנתרופולוגית – שבט אילת שזכתה פרס גלקמן לדוקטורט המצטיין, ואירית קוסקס ורנין דיאב שזכו בפרס מוצפי לעבודה התיזה המצטיינת!

ועדת הפרס הגדירה את עבודתה של שבט אילת, אשר זכתבה בפרס גלקמן כ״אחת מעבודות הדוקטורט המקוריות והמרתקות שקראו מזה שנים באנתרופולוגיה״. עבודתה של אילת, שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ׳ מיכל קרבאל-טובי, ופרופ׳ כנרת להד, עוסקת במה שהיא מכנה ״דמנציה טרום אבחונית, כלומר החוויה הנמצאת על סף ההכרה אצל מבוגרים, המחזיקה פחד מאובדן צלילות וזיכרון עוד טרם בוצעה אבחנה כלשהי ומבלי שהתרחש אירוע רפואי מוגדר. 

ועדת הפרס מציינת ש״עבודת השדה שבנתה שבט לצורך בחינת הנושא המאתגר הזה מחושבת ונועזת. היא ליוותה לאורך שנים שבע נשים בנות שבעים ושמונים במסגרת קבוצת כתיבה מתמשכת, מרחב שאפשר לעסוק בפחד מבלי להפוך אותו לנושא הבלעדי. ראיינה עשרים נשאים, עשרה מהם לאורך זמן ממושך. נכחה בקליניקות זיכרון, התנדבה באגודת האלצהיימר, וניתחה את שיח המדיניות הישראלי סביב זקנה ודמנציה. האתנוגרפיה הרב-מקומית שהיא מציגה לא נבנתה רק כדי לאסוף נתונים, היא תוכננה סביב אופי המחקר ומושאיו, סביב השאלה כיצד ניתן ללכוד בכתיבה עמימות, חוסר-ודאות, ואת מצב ה"עדיין-לא"…. 

ניתוחה פועל בשלושה מישורים בו-זמנית: שיח המדיניות הישראלי שיוצר "צל מוסדי" שבו דמנציה מופיעה ונעלמת; הפחד כאפקט חברתי ולא רק פסיכולוגי; והמבט של אחרים: בני משפחה, חברים ורופאים, שהופך רגעי שכחה רגילים לאירועים הדורשים פרשנות. שלושת המישורים הללו בנויים זה על זה בצורה מוצלחת, ויחד הם מצליחים להראות כיצד פחד מאובדן זיכרון אינו עניין פרטי אלא תופעה חברתית, מוסדית ותרבותית…״

כמו כן, פרס מוצפי לעבודה המצטיינת מוענק השנה לשתי זוכות. 

הראשונה, היא אירית וקנין קוסקס על עבודתה חיית גאולה: פרקטיקות לגאולה נשית בחסידות חב״ד בישראל, שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן בהנחיית פרופ׳ נסים ליאון. ועדת הפרס ציינה ש״ העבודה בולטת במקוריותה, באיכותה ובביצועה המחקרי המרשים. היא מציעה מחקר אתנוגרפי עשיר ורגיש על עולמן של נשים בחסידות חב״ד בישראל, ומתמקדת באופן שבו רעיון הגאולה מעצב את זהותן, נשיותן ופעולתן הדתית והחברתית. בחירתה לעסוק במפגש בין מגדר, גוף, דת ואקטיביזם בתוך חברה שמרנית, הופכת אותה לתרומה משמעותית לשדה האנתרופולוגי.

העבודה השניה נכתבה על ידי רנין דיאב, על  ״בנת אלחלאל" – משא ומתן על תנועה: פרקטיקות מרחביות של נשים ביישובים ערביים בישראל, טמרה כמקרה מבחן״, אשר נכתבה במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, בהנחייתה של פרופ׳ עמליה סער.

ועדת הפרס כתבה בין השאר, ש״מדובר בעבודה כתובה ברמה גבוהה, בעלת חשיבות חברתית ואקדמית מובהקת, הנשענת על מחקר אתנוגרפי עשיר ומעמיק. המחקר מציג ניתוח מקורי ורב-שכבתי של פרקטיקות התנועה והניידות של נשים פלסטיניות-מוסלמיות במרחב הציבורי בעיר טמרה, תוך שילוב מדויק ומרשים של ספרות אנתרופולוגית, פמיניסטית וביקורתית.  

ייחודה של העבודה טמון ביכולתה לשלב בין תיאור אתנוגרפי חי ומפורט לבין ניתוח תיאורטי מעמיק אשר מציג תמונה מורכבת של הדרה ודיכוי מגדרי לצד פרקטיקות של התנגדות, התמודדות וניכוס מחדש של המרחב. התיעוד האתנוגרפי כולל שלושה מוקדים מרכזיים בהן נשים מתמודדות עם אתגרי המרחב: נסיעות בטרמפים עם נשים זרות – "בנאת אל חלאל"; קבוצת כדורגל נשים; וקבוצת כדורסל נשים – באמצעותם נחשפות אסטרטגיות יצירתיות של התמודדות עם מגבלות חברתיות וממסדיות״. 

ברכות לזוכות ובהצלחה בהמשך!

לקריאה נוספת: