רק היום

לכבוד יום הבחירות, ד"ר לירון שני מצוות בחברת האדם כותב על המשמעויות הסמליות של האותיות שעל פתקי ההצבעה, בעקבות מחקרו של האנתרופולוג שלמה דשן. דרך מבט על תעמולת הבחירות בקרב יוצאי צפון אפריקה בשנות השישים והשבעים, ועל המאבקים סביב אותיות המפלגות בבחירות הנוכחיות, הוא בוחן כיצד סימנים טכניים הופכים לסמלים טעונים במשמעות דתית, פוליטית וחברתית. בעקבות דשן, שני מציע לראות ביום הבחירות טקס שבו האותיות אינן רק אמצעי לזיהוי מפלגות, אלא גם דרך לבטא זהות, שייכות וגבולות בין קבוצות בחברה הישראלית:

קרדיט תמונה ראשית: יוסי זמיר.

אפשר לראות ביום הבחירות המתקיימות היום טקס. יש לו זמן מוגדר, ומקום מוגדר, והוא מתנהל לפי כללים ברורים: מציגים תעודה לחברי הוועדה, נכנסים לבד אל מאחורי הפרגוד, בוחרים פתק, מכניסים אותו למעטפה ומשלשלים אותה לקלפי. סביב הפרקטיקה הנקודתית צמחו גם "מנהגים" פחות רשמיים: יום החופש, הטיול המשפחתי, סלפי מול הקלפי, והמתנה משותפת לעשר בלילה, שעת סגירת הכלפיות לרגע פרסום המדגמים. וכמו בכל טקס, גם כאן חפצים או עצמים נטענים במשמעות. אחד מהם מונח בכל קלפי במאות עותקים: פתק ההצבעה, ובמיוחד האות שעל הפתק.

שלמה דשן (1935-2020), מדור המייסדים של האנתרופולוגיה הישראלית ופרופסור לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הבין זאת היטב. לאורך השנים חזר דשן שוב ושוב לשאלה מה עושים ישראלים עם סמלים דתיים, מתפילת כל נדרי ועד ליל הסדר החילוני. במאמרו "גוונים דתיים בתעמולת בחירות בקרב יוצאי צפון־אפריקה" (1977) הוא מפנה את אותו מבט לפרט שנראה שולי לחלוטין: האותיות שעל פתקי ההצבעה. המאמר נשען על עבודת שדה שערך בעיירה שהוא כינה "צפונית", בקרב יוצאי תוניסיה ומרוקו, סביב מערכות הבחירות של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. המאמר פורסם מחדש ב־2024 בספר "חכמה לשלמה: מבטים אנתרופולוגיים על תמורות בתרבות בישראל", המכנס שישה עשר ממאמריו.

נקודת המוצא של דשן היא שאותיות המפלגות הן במקורן סימנים טכניים, שאינם אומרים דבר מעבר לזיהוי הרשימה. בלשון אנתרופולוגית, סימן הוא עניין חד משמעי, כמו תמרור: הוא מצביע על דבר אחד וגם נגמר שם. סמל הוא רב משמעי, מורכב, מעורר רגש, ומניע לפעולה, כמו דגל או ספר תורה. דשן מראה כיצד, בלהט התעמולה, ואנו נוסיף גם כיצד בחלוף הזמן, הסימנים הופכים לסמלים. בחוג בית של נשים יוצאות מרוקו שאלו הנשים פעיל מפד"ל איך יזכרו את האות ב'. הוא ענה במעיין דרשה: ב' פותחת את "בראשית", והיא גם "בריאות" ו"ברכה". תומך מפד"ל אחר הכריז שינשק את פתק ב' ויאמר "לשם ייחוד" לפני שישלשל אותו לקלפי, וכך הפך את ההצבעה למצווה. אותה מלאכה פרשנית הופנתה גם אל היריב. המערך, שמפא"י עמדה בלבו גם אחרי שהתמזגה ב־1968 במפלגת העבודה, רץ תחת האותיות אמ"ת. אנשי המפד"ל דרשו אותן כ"אין תורה", כ"אין אמונה" וכ"א' מת", כלומר מפא"י מתה. 

הדרשנות לא נשארה נחלתן של המפלגות הדתיות. אנשי מפא"י פירשו את הא' כ"ראשונים תמיד אנחנו", והמערך תלה על אוטובוסים את "אמת ואמונה" ו"אמת ויציב", ביטויים מסידור התפילה שמשדרים ביטחון ויציבות. לפי דשן, המפלגות החילוניות נגררו לכך מתוך התחרות: הן לא יכלו לעמוד מנגד כשיריבותיהן מחזיקות בכלי תעמולה כה חזק.

את הנטייה לדרשה דתית הסביר דשן ברקע של הבוחרים. בקהילותיהם בצפון־אפריקה הנהיגו רבנים בעלי ייחוס, והפוליטיקה הדמוקרטית, על סימניה הטכניים, הייתה זרה להם. הפיכת האותיות לסמלים דתיים גישרה על הפער. ההסבר שהציע דשן נעוץ ברקע של הבוחרים. בקהילותיהם בצפון־אפריקה הנהיגו רבנים בעלי ייחוס, והפוליטיקה הדמוקרטית, על סימניה הטכניים, הייתה זרה להם. הפיכת האותיות לסמלים דתיים גישרה על הפער. אבל דשן הדגיש שהתנועה הייתה דו־כיוונית: העולים לא רק הסתגלו למערכת הפוליטית, הם גם שינו את דרכי התעמולה שלה. וכדאי לשים לב היכן התרחשה ההסמלה: בחוג הבית, בעל פה, בשאלה של בוחרת ובתשובה של פעיל. הסמל לא הגיע מוכן. הוא נדרש.

אם כך, ההסבר של דשן, שנשען על רקעם של העולים, אולי צר מדי, ודשן עצמו רמז לכך כשתיאר את מפא"י נגררת אחרי יריבותיה. הפנתרים השחורים מחדדים את הנקודה. ב־1973 בחרו צעירי השכונות, בני הדור השני לאותם עולים, דווקא באות ז', אות שמפלגות נמנעו ממנה ושבסלנג נקשרה למילה גסה, כמחווה של התרסה כלפי הממסד. זו הסמלה בלי רבנים ובלי קדושה, ובכל זאת אותו מהלך בדיוק: סימן טכני שנטען במשמעות. מה שתיעד דשן בעיירה הצפונית לא היה רק גשר שבנו מהגרים אל דמוקרטיה זרה, אלא תכונה של הטקס הדמוקרטי עצמו: הוא מתקשה להחזיק סימנים ניטרליים לאורך זמן.

שישים שנה אחר כך

חלק מהאותיות שדשן תיאר עדיין כאן. הדמוקרטים של יאיר גולן רצים היום עם "אמת", אותן אותיות שאנשי המפד"ל דרשו פעם כ"אין תורה". וה־ב', שבחוגי הבית הפכה ל"בראשית" ול"ברכה", נחשבת עד היום לאות ההיסטורית של המפד"ל, ובעיתונות היא כבר מכונה "האות המיתולוגית". "ביחד" של נפתלי בנט, הרשימה שבה חברה גם "יש עתיד" של יאיר לפיד, ביקשה אותה השנה, ורק כחלופה את "רק". ה־ב' נשארה בידי עוצמה יהודית, ו"ביחד" תרוץ תחת "רק", עם הסיסמה "רק ביחד".

השנה השתנה עוד דבר. עד כה, צירוף של שלוש אותיות היה בדרך כלל תוצר של היסטוריה: מפלגות שהתאחדו הורשו לשמור את אותיות מרכיביהן, וכך נולדה "מחל" של הליכוד, מה־ח' של חרות, ה־ל' של הליברלים וה־מ' של שותפותיהן, סימן שנבע מחיבור אותיות מקרי, שהפך עם השנים לסמל רב עוצמה עבור בוחרי המפלגה, הרבה אחרי שערכי חרות והליברלים הפסיקו לשקף את רוח הליכוד היום. השנה, לראשונה, גם רשימה חדשה רשאית לבחור צירוף של עד שלוש אותיות, ולכן האותיות יכולות להרכיב מילים שלמות כבר ביום הגשת הרשימה. "ישר!" של גדי איזנקוט קיבלה את "דרך", והסבירה שמול הקיטוב ו"אובדן הדרך" היא מציעה לישראל דרך ישרה. הפיראטים רצים עם "צף" ועם הסיסמה "צפים לטוב". חלק מהמפלגות החדשות אף סירבו לחשוף מראש באיזו אות הן מעוניינות, מחשש שיריבה תקדים אותן או תחסום אותן. 

ההבדל מחוג הבית של דשן מהותי. שם הסמל נוצר מלמטה ובדיעבד, מתוך שאלה של בוחרת באספת בחירות. כאן הוא מעוצב מראש בחדרי האסטרטגיה, עוד לפני שבוחר אחד פגש אותו. העבודה הפרשנית עברה מהפעיל ומהבוחרת אל יועץ הקמפיין. אפשר לשאול אם הדרשה העממית נעלמה, או שעברה לממים ולקבוצות הווטסאפ, שם היא נשמעת בעיקר כלעג ליריב, לא רחוק מ"א' מת" של אז.

גם המטען הדתי לא נעלם. "דרך" ו"צפים לטוב" מדברות בשפה של מיתוג, אבל ועדת הבחירות עדיין מתייחסת לאותיות כאל דבר שעלול לפגוע. השנה היא סירבה לאשר לרשימת "גן עדן" את הצירוף "יה", מחשש לפגיעה ברגשות הציבור, ואישרה במקומו את "ה". בכך עשתה הוועדה, מהצד השני, את מה שעשו הדרשנים בחוגי הבית: היא קראה את האות לא כסימן אלא כסמל, וכזה שיש בו קדושה.

אם כך, ההסבר של דשן, שנשען על הרקע של העולים, אולי צר מדי, ודשן עצמו רמז לכך כשתיאר את מפא"י נגררת אחרי יריבותיה. מה שתיעד בעיירה הצפונית לא היה רק גשר שבנו מהגרים אל דמוקרטיה זרה, אלא תכונה של הטקס הדמוקרטי עצמו: הוא מתקשה להחזיק סימנים ניטרליים לאורך זמן.

סימן רק מצביע על משהו. סמל גורם לנו להרגיש. הוא מחבר את הבוחר לסיפור, לזיכרון ולקהילה, ומשרטט את הגבול בין "אנחנו" ל"הם", כפי ש"אין תורה" ו"א' מת" שרטטו אותו לפני שישים שנה. לכן המפלגות נאבקות על כל אות, ולכן ועדת הבחירות שומרת על הגבולות. כשתעמדו שם, בין הסלפי לבין המדגם של עשר בלילה, ותבחרו פתק, שימו לב: אתם לא בוחרים רק אות. אתם משתתפים בטקס שבו קבוצות מספרות לעצמן מי הן.

לקריאה נוספת: