מאמרי אורח

בשבועות האחרונים, הטרור היהודי בכותרות. אנחנו שומעות על הפוגרומים, קוראות לעתים עדויות של קורבנות ואולי משתתפות בשיח איך-הגענו-עד-הלום. אבל רוב הציבור הישראלי אינו מכיר את המציאות היומיומית בכפרים ובקהילות, במקומות שעדיין לא גורשו ונבזזו, שתושביהם עדיין לא הוכו או נורו. אנשי הקהילות האלה, וגם בעלי החיים שלהם, חווים מציאות מורטת עצבים כבר תקופה ארוכה. המציאות שאנו חווים עכשיו במדינה מוכת טילים מתחילה להזכיר את האי-שגרה הפלסטינית, הספוגה באיום מתמיד. האם יש משהו שאנחנו יכולים ללמוד מהפלסטינים בגדה? שחר שלוח (דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב) כותבת לבחברת האדם על עבודת השדה שלה בבקעת הירדן ועל השינויים שעוברים על קהילות הרועים שהיא חוקרת:

ביום יום השישי של עיד אל-פיטר שנחגג במרץ האחרון, ביליתי בח'רבת סמרה. זוהי קהילת הרועים הפלסטינית הראשונה שהכרתי, לפני קצת יותר משש שנים, כשהתחלתי בעבודת השדה שלי בבקעת הירדן. במבט ראשון כפרירי הרועים נראים דומים זה לזה: מספר קטן של משקי בית, בקתות על הספקטרום שבין סככה לפחון, מוקפות בגדרות צאן מאולתרות ודירים שבנויים מקשתות ברזל ויריעות פלסטיק בצבע בז'. בין הדירים והסככות מטיילים חתולים, כלבים, תרנגולות והעיזים הכי חכמות בעדר, אלה ששום גדר לא תעצור אותן. העזים האנרכיסטיות מתבוננות על העולם דרך עיניים זהובות עם אישון בצורה של סימן מינוס, ומטלטלות אוזניים ארוכות, המקבילה העזית לפאות הדגל של נערי הגבעות. על כל היופי הזה מתצפתים בדרך כלל חמור אחד או שניים.

כשמכירים את הקהילות והמשפחות מקרוב, ההבדלים מתגלים. הקהילות נבדלות למשל ברמת התעקשות לשמור על סדר וניקיון על אף היעדר התשתיות המוחלט, במידת השמרנות והאדיקות הדתית, בארגון אזורי החליבה, הגיבון ואפיית הלחם, ביחסי הקרבה והעזרה ההדדית בין משקי הבית ובהיכרות עם החברה הישראלית. גם המאפיינים האלה משתנים כמובן לאורך הזמן.

לנוכח החדשות הבלתי פוסקות על קהילות שנשברות ועוזבות בשל אלימות מתנחלים, ייתכן שמתבקשת כאן כתיבה על "חוסן", כאלמנט שיסביר אילו קהילות שורדות ואילו כורעות תחת הלחץ. אבל חוסן הוא מושג בעייתי שמצמצם את האחריות לגורלן של קבוצות אל התכונות הפנימיות שלהן, ובכך מטשטש את הכוחות המבניים שמחזקים אחדים ומחלישים אחרים. צומוד صمود לעומת זאת עשוי מפוליטיקה. 

את סמרה, שני משקי בית עזבו לפני כחודש, וחסרונם ניכר בדירים הריקים והבקתות הנטושות. אולם תהליך העקירה התחיל הרבה לפני שהטרור היהודי הגיע לכותרות. אלימותם של נערי הגבעות היא כלי אחד בארגז כלים גדול מאוד שמעמיד את הצומוד במבחן שלא נגמר. אנשי סמרה לא חיו תמיד בוואדי שבו אלה שנשארו חיים היום. בתחילת המילניום, מדינת ישראל כפתה עליהם לעקור לשם בטענה שהמיקום הקודם, בלב שטחי המרעה והחקלאות של הקהילה, מיועד לשמורת טבע. הם עזבו את הבית אך לא את אורח החיים האגרו-פסטרולי, כלומר את השילוב בין מרעה ובין חקלאות בעל. היום, במקום שאותו נאלצו לעזוב, ניצב מאחז-חווה שמשתלט על עוד ועוד שטחי מרעה.

המתנחל "של סמרה", נקרא לו אודי, לא ירה באנשי הקהילה, לא ביצע פגיעות מיניות ולא שרף סככות. הוא והרועים מכירים בערך מאז שהוא התיישב על הגבעה, ויש להם את מספרי הטלפון אחד של השני. ההיכרות האישית בין רועים פלסטינים ובין מתנחלי חוות ותיקים יחסית (אלה שהגיעו לאזור בסביבות 2017) היא גורם ממתן, אבל זהו מיתון מוגבל. קחו את אודי, לדוגמה. הוא יצר טבעת חנק שהולכת ומתהדקת סביב סמרה בשמונה השנים האחרונות, כמעט בלי ללכלך את הידיים.

אודי מעלה את עדר הבקר שלו על השדות המעובדים של סמרה, זמן קצר אחרי הנביטה ומחסל את עתודות המזון של המשפחות והעדרים. הוא מגרש את הרועים משטחי המרעה באיומים או באמצעות הקפצת הצבא. לאחרונה עלתה באזור שכיחותם של מעצרי שווא, לעתים אלימים מאוד, שאינם מנומקים. נערים שחיים בחווה של אודי מסתובבים בטרקטורונים בין הבתים של הקהילה או בתוך העדרים, מה שגורם לכבשים להתפזר, להתערבב ואף להפיל את עובריהן כתוצאה מפאניקה. התושבים של סמרה מעולם לא השיבו באלימות, בגסות או בהתעלמות מדרישותיו של אודי. הם פשוט עשו כל מה שהם יכולים כדי להמשיך באורח החיים שלהם: טיפוח העדרים, משפחתיות קרובה, הקפדה על חוקי האסלאם, ארוחות משותפות והתנהלות מאופקת גם בסיטואציות המקוממות ביותר.

טבעת החנק גובה כמובן מחיר. אנשי סמרה רועים פחות בשטח הפתוח ועוברים להזנה שמתבססת יותר ויותר על מספוא קנוי. אם בעבר הצליחו לחסוך כסף וכך לממן למשל את ההשכלה של ילדיהם, כעת הם מסתכנים בחובות. כל הדברים האלה הם "לא חדשות". 

לפני כמה חודשים, גם השגרה בגרסתה המכווצת הפכה למאוימת. בחסותו של אודי נבנה מעל בתי הקהילה מאחז גירוש. מאחזי הגירוש אפילו אינם מתחפשים לחוות. אין בהם צאן וכמעט שום דבר שמיועד לשהייה ממושכת. הם מאכלסים בני נוער או גברים צעירים מאוד שמתחלפים מדי פעם. לחבורות האלה אין היכרות מוקדמת עם קהילות הסביבה, והגורם הממתן שאולי קיים אצל אנשים כמו אודי לא קיים אצלם. הם שם בשביל לגרש.

בעיד אל-פיטר, הרועים, ילדיהם ואני צפינו בשישה נערים יורדים ממאחז הגירוש אל בור המים של סמרה, מתפשטים ונכנסים פנימה. תושבי סמרה כבר מזמן אינם יכולים להגיע אל בור המים שלהם בשל איומי מתנחלים ודרישות בלתי מנומקות של הצבא. אחת מנשות הקהילה סיפרה שהיא מזהה את הנערים מפשיטות קודמות. בן זוגה ציין שהם נראו מסוממים כשהסתובבו בקהילה. 

השחיקה המתמשכת של קהילות הרועים בגדה היא דוגמה למה שרוב ניקסון (Nixon, 2011) הגדיר כאלימות איטית: אלימות שאינה ספקטקולרית, שאין לה סיכוי בתחרות על תשומת הלב של הציבור. אבל מעצם הגדרתה, לאלימות איטית יש פוטנציאל האצה. ההאצה הדרגתית מאפשרת נרמול. עם הנרמול, רף תשומת הלב גובהה בעוד כמה סנטימטרים, ולכידת תשומת הלב של הציבור נהיית מאתגרת אפילו יותר. עבור אנשי סמרה המשמעות היא שמאחז הגירוש שחולש עליהם הוקם בשלב המנורמל. הם הבינו שאי אפשר להמשיך בעסקים כרגיל.

את דיאב מסמרה אני מכירה כבר שנים כאיש שממעט במילים, כזה שלא דחוף לו להתחבר לזרים. בעיד אל-פיטר, לראשונה, שוחחנו ארוכות. זה כמעט מונולוג, שבו דיאב סיפר על הפחדים של ילדיו ועל הקושי לישון בלילה מאז שהוקם המאחז, על המוזיקה החזקה שנערי המאחז משמיעים בכוונה, ואיך שהם מגיעים עד לפתח הבית. הוא אמר שהמתנחלים גונבים להם את העתיד, את התקווה להתפתח, את האפשרות של ילדיו לחלום קדימה.

איפה הצומוד בכל הסיפור הזה? דיאב, אחיו ורועים רבים אחרים שלא עזבו את בתיהם מתראיינים יותר ויותר לתקשורת, משתתפים בפגישות זום ומספרים על המציאות שלהם, מצטלמים, חלקם פעילים ברשתות חברתיות. הם הבינו ששמירה על פרופיל נמוך כבר לא משרתת אותם, ושהעולם צריך לדעת מה קורה בגדה. אבל הכי חשוב – הם ממשיכים לרעות, גם כשזה נראה מסוכן וחסר תוחלת, גם כשזה נעשה בשטח מצומצם שכבר כמעט אינו מצמיח דבר בגלל שהגבלות התנועה יצרו מצב של רעיית יתר. כבשה מחוץ לדיר ורועה מחוץ לבית, זה צומוד.

ואם אתם מבינים ומבינות ערבית ורוצים לשמוע את דיאב, כתבו לי.

תמונה ראשית: קהילה נטושה למחצה

עוד בנושא: