בדימוי הנפוץ על פונדקאות, ההיריון ממוסגר כשירות רבייה זמני, הממצב את הפונדקאיות כנשאיות ניטרליות של עובר שאינו קשור אליהן גנטית, אשר תפקידן מסתיים בלידת תינוק ובחזרתו להוריו שייחלו לו זמן רב. נרטיב זה ממעיט במשמעות הביולוגית העמוקה של תקופת ההיריון, וזאת למרות הצטברות של ידע מדעי על ההיריון כמותיר חותם מתמשך הן על האישה והן
מה קורה כשהגוף הנשי, שהוא לכאורה טבעי, פוגש את אחת הטכנולוגיות הרפואיות המורכבות והרגישות ביותר? אורית הורוביץ בר־עם כותבת על פונדקאיות בישראל ועל האופן שבו הן מנווטות בין הידע הגופני והטבעי שלהן לבין המערכת הרפואית. היא משרטטת את המעבר בין "דור ראשון" של פונדקאיות שראו את עצמן כגוף מלאכותי המסייע לאם המיועדת, לבין "דור שני"
מה הן ההתמודדויות היומיומיות של נשים פונדקאיות? מה הן החוויות מהמסע הארוך הזה – החל מקבלת ההחלטה, השיחה עם בן או בת הזוג, מערכת היחסים עם ההורים המיועדים. ספר קומיקס חדש מספר בדיוק את הסיפור הזה. היומן האתנוגרפי A Tale of Two Surrogates: A Graphic Narrative on Assisted Reproduction (Penn State University Press, 2025) שיצרו
פורסם לראשונה ב-5.7.2019 מאמר חדש של האנתרופולוגית אלי תימן, מרצה בכירה במרכז האקדמי רופין, התפרסם בכתב העת Medical Anthropology. ההשראה למאמר, מספרת תימן, הגיעה מהרצאת TED על "סכנת הסיפור היחיד" של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. ההרצאה גרמה לתימן לחשוב על המבנה הנרטיבי המשותף לסיפורי הפונדקאות של 20 נשים שילדו תינוקות בהסכמי פונדקאות בישראל בשנים