מאמרי אורח

תאיר קרזי-פרסלר כותבת לבחברת האדם על כנס "גבריות ופמיניזם בזמנים לא יציבים: משבר, התנגדות, התחדשות" שיתקיים ב12 במאי באוניברסיטת בר-אילן.

הכנס הזה נולד מתוך הצטברות של שאלות, של אי־נחת, של שיחות מסדרון, של מחקרים שקשה היה לקרוא אותם בלי להרגיש שהם נוגעים בעצבים חשופים של העת הנוכחית. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב לשאלה מדוע גבריות הפכה לזירה טעונה כל כך: מדוע היא מופיעה בעת ובעונה אחת כביטוי של כוח וכביטוי של פגיעות, כמקור לאלימות וכאתר של חיפוש אחר ריפוי, כהבטחה לסדר וכמוקד של חרדה? מתוך  כמה שיחות מתמשכות עם פרופ’ דני קפלן, מן החוקרים המרכזיים של גבריות בישראל, הבנו שזהו הזמן לקיים כנס כזה, ראשון מסוגו בישראל, לא כדי לספק תשובות סדורות או גמורות, אלא כדי להתחיל לארגן יחד את השאלות שהזמן הנוכחי תובע מאיתנו, בישראל ובעולם.

חשיבותו של הכנס "גבריות ופמיניזם בזמנים לא יציבים: משבר, התנגדות, התחדשות" נעוצה קודם כול ביריעה הרחבה המגוונת שהוא מבקש לפרוס. תכני הכנס מלמדים שגברויות בעת הנוכחית אינן נמצאות "שם" הרחק מאיתנו, מנת חלקם של משפיעני רשת מוזרים או של איזה נשיא אקסצנטרי אי שם בארה"ב, אלא בבירורים שהחברה הישראלית עושה ממש עכשיו על רקע שלוש שנות מלחמה; מי חזק, מי חלש, מי פגיע, מי רשאי לדבר, מי נדרש להילחם, מי מטפל, מי נפגע, ומי זוכה להכרה. הכנס נע בין צבאיות, אבהות, חינוך, אקטיביזם פמיניסטי, טראומה, מיניות, עבודה, דת ומעגלי גברים — ובכך מציע לחשוב על גברויות כמפתח להבנת החברה הישראלית בעת הנוכחית.

בד בבד, חשוב למקם את הכנס בתוך הקשר רחב יותר. כפי שג׳ודית באטלר מראה בספרה האחרון (Who’s afraid of gender?), המאבק העכשווי נגד "אידיאולוגיית המגדר" אינו רק ויכוח על תיאוריה ביקורתית, חינוך מיני או זכויות להט״ב. זהו מאבק פוליטי ורגשי על עצם היכולת לדמיין סדר חברתי אחר. "מגדר" הופך בדמיון הפוליטי השמרני לשם כולל לכל מה שמאיים: התפרקות המשפחה, אובדן סמכות, ערעור הביולוגיה, ביקורת על לאומיות, פמיניזם, קוויריות, הגירה והשכלה גבוהה. במובן הזה, הפחד ממגדר הוא גם פחד מן העתיד. הוא מבטא כמיהה לחזרה לסדר יציב, היררכי וברור, גם אם סדר כזה מעולם לא היה פשוט או בטוח.

מנקודת מבט זאת, העיסוק בגברויות אינו רק עוד תחום בתוך לימודי מגדר. הוא נוגע במרכז התגובה הפוליטית לשינוי. כאשר שוויון מגדרי נחווה לא כהרחבת חירות אלא כאובדן שליטה; כאשר ביקורת פמיניסטית נחווית כהשפלה; וכאשר דרישה לאחריות מתורגמת כפגיעה בגבריות עצמה- גבריות הופכת לזירה שבה מתרכזים פחדים רחבים בהרבה: פחד מאובדן זכאות, מאובדן המוכר, מאובדן ודאות.

כך למשל, ישנו מושב בכנס שממוקד ב"גבריות מגויסת" בהובלת טל ניצן, העוסק בצבאיות, גוף ולגיטימציה: בלוחמים, בנכי צה"ל, בטרנד השפמים כנתיב לעיצוב זהות בזמן משבר, ובגבריות מזדקנת. המושב מציע זווית רחבה על האופן שבו מיליטריזם מייצר גבריות כמקור לערך מוסרי, לאומי וגופני. בישראל, שבה הצבא אינו רק מוסד אלא חלק מהשפה החברתית הדומיננטית, גבריות מגויסת ממשיכה לסמן מי נתפס כאחראי, ראוי, מקריב, שייך לליבה האזרחית.

לצד זאת, יתקיימו מספר מושבים על טראומה, טיפול ופגיעות המערערים על הדימוי הפשוט לכאורה של הגבר החזק והבלתי חדיר. יתקיימו הרצאות שיעסקו באבות בלידה שקטה, בבני זוג של מטפלות בנפגעות תקיפה מינית, בגברים המתמודדים עם חוויות לחימה, ובתפיסות של נשים את גבריות בני זוגן המתמודדים עם טראומה צבאית. במושבים הללו מופיעה גבריות לא רק כמנגנון של שליטה, אלא גם כמבנה רגשי שמקשה על גברים לסבול, להתפרק, לבקש עזרה ולהיות מוכרים כפגיעים. אבל דווקא במקומות האלה נדרשת גם זהירות אנליטית. זאת מפני שפגיעות בקרב גברים אינה בהכרח מנוגדת לכוח. לעיתים היא פותחת אפשרות לשינוי, ולעיתים היא נעשית דרך חדשה לתבוע הכרה, חמלה ודומיננטיות.

גם העיסוק במיניות בכנס חשוב במיוחד. המושב "משטרי מיניות בעידן פוסט־הרואי" בהובלת יעלה להב-רז, עוסק בפורנוגרפיה, בקשב ארוטי של גברים במרחבים דיגיטליים, בקהילות של מיניות חופשית, בצרכני זנות ובדמות "המכור". דרך נושאים אלה אפשר לראות כיצד מיניות גברית אינה רק עניין פרטי או פסיכולוגי, אלא זירה שבה מתארגנים מחדש יחסי כוח, בושה, תשוקה, שליטה וקורבנות. בעידן שבו גברים רבים מדברים על עצמם גם כמי שנפגעו מן הפמיניזם, מן התקינות הפוליטית או מן הציפיות החדשות מהם, מיניות הופכת לזירה שבה מתנסחים גם געגוע לכוח וגם ניסיון להירפא ממנו.

כאן גם מתחברת תוכנית הכנס לתיאוריה הסוציולוגית העכשווית על גברויות היברידיות (ראו למשל, Bridges and Pascoe 2014). המחקר מראה כי גבריות מודרנית יודעת להשתנות בלי בהכרח לוותר על כוח. היא יכולה להיות אירונית, רכה, טיפולית, צרכנית או מודעת לעצמה ועדיין לשמר את ההיררכיות הישנות. בדיונים על גברויות היברידיות, חוקרים מראים כיצד גברים יכולים לאמץ שפה חדשה, לעיתים אפילו רגשית או פרוגרסיבית, בלי שהדבר יוביל בהכרח לשינוי עמוק ביחסי הכוח. לכן השאלה אינה רק האם גברים "משתנים", אלא מה משתנה יחד איתם — ומה נשאר יציב.

מן הצד השני, הספרות העכשווית על עליונות גברית מזהירה מפני הצורות האלימות יותר של תגובת־הנגד לפמיניזם (ראו למשל Barber et al. 2024). מחקרים מראים כי עליונות גברית אינה רק עמדה קיצונית שולית, אלא אידיאולוגיה שמציבה גברים כמי שראויים מטבעם לכוח, סטטוס ומשאבים. היא מזינה אנטי־פמיניזם, מיזוגניה ולעיתים גם גזענות ולאומנות. חשוב מכך, מחקרים מראים כי אי אפשר להסביר תופעות כמו אינסלים או מנוספירה רק דרך עיסוק בבדידות, בריאות נפשית או זעם אצור; צריך להבין את התרבות הרחבה שמעניקה לתחושות זכאות גבריות שפה, קהילה והצדקה.

בדיוק משום כך, הכנס משמעותי בעת הנוכחית. הוא אינו מסתפק בגינוי של גבריות אלימה, ואינו מתפתה לחגוג כל "גבריות חדשה" כאילו היא בהכרח משחררת מכבלי הפטריארכיה. הוא מציב בפנינו שאלות קשות יותר: באילו תנאים גבריות יכולה להפוך ממנגנון של זכאות למרחב של אחריות? מתי פגיעות גברית פותחת אפשרות לשינוי, ומתי היא הופכת לתביעה מחודשת לדומיננטיות? מתי שיח של ריפוי, טיפול או סולידריות מפרק כוח, ומתי הוא רק מעניק לו שפה עדכנית (מתקדמת) יותר?

בנקודה הזאת נעוצה גם חשיבותו הפמיניסטית של הכנס. פמיניזם אינו יכול להסתפק בניתוח נשים או קבוצות מודרות, כחוקרות פמיניסטית, אני חשה שעלינו יש לייצר תמונה חברתית שלמה ככל שנוכל בכתיבתנו על אי-שוויון מגדרי. עלינו לשאול כיצד גברים נוצרים כסובייקטים מוסריים, לאומיים, מיניים ורגשיים; כיצד הם לומדים לחוות תביעה לשוויון כאיום, ביקורת כהשפלה, ופגיעות כמשבר זהות; וגם כיצד, למרות הכול, אפשר לדמיין גבריות שאינה בנויה על שליטה ואלימות. בזמנים לא יציבים בישראל, השאלות הללו אינן נותרות תיאורטיות בלבד; הן נוגעות בעומק הסוגיות שמעסיקות אותנו כיום כאזרחיות ואזרחים — דמוקרטיה, תקווה, הומניזם, האפשרות לדמיין עתיד אחר והאם יש סיכוי לחולל פה שינוי.