כיצד מתעדים מציאות שנדמה כי אין מילים שיכולות להכיל אותה? מה תפקידם של צילום ושירה בעיצומם של משבר פוליטי, טראומה קולקטיבית ומאבק אזרחי? וכיצד הופכת פעולת התיעוד מפרקטיקה אישית למעשה של עדות, התנגדות וסולידריות? לרגל פרסום ספרה החדש, ״אוקטובר: צילום ושירה מהמאבק להשבת החטופים, 7.10.2023–10.2025״, כותבת פרופ' תניא ציון-וולדקס מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית על
איך המחאה נגד רצח נשים הצליחה לפרוץ אל המיינסטרים הישראלי? אילו תפיסות של ביטחון, הפקרה ואחריות מדינתית עיצבו את השיח הציבורי סביבה ומה היו ההשלכות של המסגרות השונות שהתפתחו בתוכה? באנתרופולוגיה לשבת תניא ציון־וולדקס (האוניברסיטה העברית) ותמר בן דוד (אוניברסיטת לונדון) כותבות על מאמרן החדש, "״דם נשים אינו הפקר“: ניתוח ביקורתי של תפיסות ביטחון ואופני
לכבוד צאת המאמר "פעולה הורית כמעשה אזרחי: הצעה לכיוון חדש בחקר המשפחתיזם בישראל", כותבת עינת גלבוע-אופנהיים על המאמר שכתבה ביחד עם לורן ארדריך, ליאה טרגין־זלר ותניא ציון־וולדקס שהתפרסם בכתב העת קריאות ישראליות. במאמר אנחנו קוראות להתבוננות מחודשת ביחסי משפחה-מדינה, ובדרך שבה הורים מעצבים את היחסים האלה. במילים אחרות, אנחנו מציעות להתבונן על הורות כעל ביטוי לאזרחות.