פרסומים חדשים, רק היום

כיצד מתעדים מציאות שנדמה כי אין מילים שיכולות להכיל אותה? מה תפקידם של צילום ושירה בעיצומם של משבר פוליטי, טראומה קולקטיבית ומאבק אזרחי? וכיצד הופכת פעולת התיעוד מפרקטיקה אישית למעשה של עדות, התנגדות וסולידריות?

לרגל פרסום ספרה החדש, ״אוקטובר: צילום ושירה מהמאבק להשבת החטופים, 7.10.2023–10.2025״, כותבת פרופ' תניא ציון-וולדקס מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית על החיבור שבין מחקר, יצירה ואקטיביזם. מתוך השתתפותה במאבק להשבת החטופים ומתוך אלפי רגעים שתיעדה במצלמת הטלפון הנייד, היא מציעה להתבונן בצילום ובשירה לא רק כאמצעים לייצוג המציאות, אלא גם כפרקטיקות של פעולה אזרחית, זיכרון ודאגה לאחר. בטקסט אישי, פוליטי ותיאורטי, ציון-וולדקס מציגה את מה שהיא מכנה ״תצלומילה״- מפגש בין צילום לשירה- ואת המושג ״אזרוח המבט״, שבאמצעותו היא מבקשת לחשוב על התיעוד החזותי כמחויבות אזרחית וכדרך להתנגד לשכחה ולהפקרה. דרך עיסוק בסולידריות שברירית, באתיקה של דאגה, בהנהגה נשית ובמאבקים על משמעותה של השפה היהודית, היא מזמינה אותנו לחשוב על האפשרות לייצר קהילה, אחריות ותקווה גם בתוך מציאות של שבר עמוק.

.

אוֹמְרִים שֶׁהַזְּמַן מַעֲנִיק פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה

אֲבָל עַכְשָׁו אֵין זְמַן

אוּלַי בִּגְלַל זֶה כְּבָר אֵין פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה

כשכתבתי שורות אלה, לפני קצת למעלה משנה, בעיצומה של מלחמה שעד היום לא ממש הסתיימה, היה קשה עד בלתי אפשרי להבין את פשר המציאות. ככה זה בטראומה – הזמן עצמו מתקלקל. כשיום אחד באוקטובר נמשך שנים – קשה למצוא "אחר כך" שניתן להישען עליו, קשה לתפוס מרחק בטוח שממנו נוצרת נקודת מבט. התקופה שבין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2025 נחוותה, לפחות אצלי, כרצף מציף ובלתי פוסק של צעדות, זעקות, מאהלים, מגפונים, טילים, אובדנים, שמות, פנים, גופות, ילדים, אימהות, תפילות, שוטרים, בואש, ניסים ואכזבות. . צעקנו במשך שנתיים "עכשיו! עכשיו! עכשיו!", והמתנו לפעימה שהתמהמה למרות הפרעות אנושות בקצב הלב. ואמנם הושבו – מי לקבורה, מי לשיקום – אך החיים טרם שבו למסלולם. גם היום, באוקטובר 2026, חסרה לנו כחברה נקודת אחיזה. הרי מי ששיווקו "תמונת נצחון" עדיין מונעים את חקר האמת, מכחישים ומטשטשים את תמונת המציאות, ואף חותרים לערער את עצם האפשרות להביט ולהתבונן בה יחד.

במובנים רבים, ספרי החדש אוקטובר 10.2025-7.10.2023: צילום ושירה מהמאבק להשבת החטופים – נולד מן החוויה הזו: הצורך להשתהות רגע, לייצר משמעות, למסגר — לא כדי לארוז את התקופה, להסביר אותה עד תום ולחתום, אלא כדי להחזיק חוויה גופית, פוליטית ומוסרית מטלטלת שעברה עליי, עלינו, מי שחיו ברחובות ישראל במאבק למען קדושת החיים. הספר עוסק במאבק להשבת החטופים מעזה אבל הוא מספר על מה שקרה לנו כאן כחברה בהפקרה; על מה שנשבר ומת, ועל מה שבכל זאת התעקש להישאר חי. אילת הראל ושיר דפנה־תקוע (2024) כותבות על "פציעה מוסרית לאומית"  כעל התמודדות מתמשכת עם טראומה, אובדן אמון, כאב ואכזבה, שבה עצם מתן הקול לפצע הוא חלק מן האפשרות לתיקון. עבורי, הצילום והשירה היו דרך לתת קול ולהתחיל את הריפוי ובו בזמן להתנגד לצו הנורמטיבי לשתוק ("זה לא הזמן"), לנרמל הכל ( move along, nothing to see here). הספר הזה מבקש להישיר מבט, לזכור ולהתבונן. הוא ספוג באבל ובגעגוע למי שלא ישובו ומי שלא הושבו בחיים, לחיים שנשברו, לחלומות שנמחצו ולפצעים שטרם הגלידו — אבל גם בעוצמות אנושיות בלתי רגילות: אמפתיה, אומץ, אהבה, נחישות, והיכולת של א.נשים לנכוח, גם כשאין כוח, גם כשאין ודאות, גם כשאין מנהיגות.

לצורה הייחודית של הספר אני קוראת תצלומילה, מפגש בין צילום לשירה. זהו חלק ממאמץ תרבותי רחב שהתרחש לאחר שבעה באוקטובר לנוע מ"אין מילים" אל "טביעות לשון": ניסיון למצוא מילים שינחמו, יסדרו, יחתכו ויחזיקו מציאות שהתנגדה לדיבור (קרבאל־טובי, גרינברג וכתריאל, 2024). תצלומילה מוסיפה למצוקה הלשונית גם שאלות על המורכבות של עדות חזותית. הדימוי והמילה אינם מסבירים זה את זה, הם נוגעים זה בזה, חוברים יחד לשאת את המשקל הכבד, לנסות לומר משהו בעל משמעות על יגון וזעם, פחד וייאוש, חמלה ואחווה, צחוק ותקווה, ובעיקר תחושת חובה שלא מרפה. זו תפירה עדינה בין הגוף לטקסט, בין האני לאנחנו, בין הכאן־ועכשיו לבין מה שהיה ומה שעוד עשוי להיות. 

באוקטובר 2023 כבר הייתי עמוק בתקופת "החיים ברחובות" שלי. מאז ינואר אותה שנה, עם פרוץ המאבק נגד ההפיכה המשטרית, הפגנתי לא רק בטקס שבועי מקודש כל מוצאי שבת, אלא לאורך השבוע כולו, ולא רק בצומת הקרוב לביתי אלא בארץ כולה. נמשכתי למרחבים שאינם מתועדים מספיק, שאינם מיוצגים דיים בתודעה הציבורית והתקשורתית, שמבטה נוטה להתמקם ב"מרכז" ולהדגיש את קולות המיינסטרים. ביקשתי להקשיב גם לקולות פריפריאליים — גיאוגרפית, פוליטית, חברתית ורגשית — ולתת להם מקום בתוך הסיפור הרחב של המאבק. אחרי שבעה באוקטובר, הנוכחות ברחובות הפכה מכורח פוליטי לכורח נשימתי. בכל גופי ונשמתי ידעתי שהדרך היחידה שלי להחזיק בחיים תעבור דרך התמסרות למאבק להשבת החטופים — ובכך, במובן העמוק ביותר, להצלת חיינו אנו.

לא פעם מצאתי את עצמי נואמת בהפגנות, בין אם בעיר מגוריי או במסגרת מחאת האקדמיה. אך עד מהרה התברר שכלי העבודה המרכזי שלי אינו המיקרופון אלא המצלמה בטלפון הנייד שפעלה ללא לאות כשלוחה של העין, הפה והלב הדואב. המצלמה אפשרה לי להתקרב מאוד לכל מחווה ומבע פנים – שטופי אלימות או אהבה – ובו בזמן יצרה מנגנון הזרה והשהיה. המצלמה היוותה עדשת מגן שברירית ביני לבין מציאות בלתי נסבלת ובלתי ניתנת לעיכול בזמן אמת, אך היא גם העצימה והעמיקה את החשיפה ורבים מהדימויים המשיכו לחיות בתוכי. לא הייתי היחידה. זכיתי לחבור לסיירת הצלמים והרחפנים של המחאה, התארגנות אזרחית חסרת תקדים של מאות צלמים.ות מתנדבים, רובם לא צלמים מקצועיים, ממגוון מקומות, גילאים, עמדות ומיקומים חברתיים ופוליטיים, שסביבם הוקם גם מערך הפצה לאומי ובינלאומי נרחב. הסיירת היוותה קהילה ותמיכה במצבים בלתי אפשריים. בעקבותיה גם יזמתי והובלתי יחד עם שותפים מהסיירת את HaTikva, סדרת תערוכות בין־לאומיות בארבע יבשות, שביקשה לחשוף את מחאת הדמוקרטיה והחטופים, להפיץ את המסר "We are not our government", ולהפגין את כוחו של מאבק אזרחי סולידרי.

במונחים של רותי גינזבורג (2018), אפשר להבין את פועלה של הסיירת כסוג של "צילום אזרחים”: תיעוד חזותי של אזרחים שיש בו עניין ציבורי. גינזבורג רואה בכך פרקטיקה אזרחית, ולטענתי הסיירת הסיירת משדרגת את ההיגיון הזה: מן המצלמה האישית והמזדמנת אל תשתית אזרחית מאורגנת של תיעוד והפצה כחלק בלתי נפרד מתנועות המחאה של השנים האחרונות, שמסייעת לתקשורת הרשמית וגם מציבה לה חלופה, והיא בעלת השפעה של ממש על הפוליטיקה והחברה.

פול פרוש (Frosh, 2024), מציע לחשוב על צילום לא רק כתמונה אלא כאופן ראייה: דרך שבה זמן, זיכרון, עדות ופנייה אל הצופה נקשרים זה בזה. ואכן הנוכחות הכמעט-יומיומית בהפגנות כשאני לבושה בחולצת מחאה ומצויידת בשליחות הסיירת במצלמת הטלפון הנייד, חידדה עבורי את מה שאני ממשיגה בימים אלה כ"אזרוח המבט": תהליך שבו צילום הופך מפעולה פרטית למחויבות אזרחית שמעצב דרך התבוננות וקורא לפעולה. צילום המחאה של הסיירת מכונן את “ההיסטוריה הוויזואלית של ישראל” מול מערכות שלטון המבקשות לנרמל שכחה. הוא מתעקש על פנים, שמות, ערכים וגופים כשההפקרה מאיימת לקבור אנשים באלימות או תחת סטטיסטיקה, סיסמאות ריקות ורעשי רקע. סביב הצילום מתכוננת קהילה שלוקחת אחריות וחותרת לתמונת עתיד אחרת.

הכוח האזרחי של המחאה לא היה רק במספרים, בחסימות או במגפונים. הוא היה בהתייצבות, בליווי, בספירת הימים, בשירה המשותפת, בחיבוק, בצחוק, באי־הסכמה לשכוח, ובסירוב לתת להפקרה להפוך לשגרה, במחויבות לשבש. הוא היה במבט אחד שנגלה שוב ושוב לעיני המצלמה: המבט של אזרחים.ות רדופי שליחות ודחיפות, של מי שיודעות שאי אפשר להמשיך כך ושאסור להפסיק. הצילום מאפשר הכרה בפגיעות כתנאי ליכולת לראות את האחר. מי שמוכן להכיר בכך שהלב נשבר, שהגוף כואב, שהאמון קרס, עשוי לפתח אחריות חדה יותר כלפי כאבם של אחרים. במונחים הקרובים לאתיקת ה־care של ג׳ואן טרונטו (Tronto, 2013), דאגה אינה רגש פרטי בשולי הפוליטי, אלא שאלה דמוקרטית מרכזית: כיצד חברה מחלקת אחריות, נענית לפגיעות, ומארגנת את עצמה סביב החזקת חיים משותפים.

כפי שטענתי במקום אחר, "סולידריות שברירית" אינה אחדות מובנת מאליה, אלא עבודה עדינה ומתמשכת של חיבור, הקשבה, גבולות ואי־השתלטות (ציון־וולדקס, 2026). זו אינה אחדות דביקה שמכסה ומשתיקה מחלוקת, וגם לא קרבה טבעית בין מי שכבר דומים זה לזה. זו עבודה של חיבור בין א.נשים שאינם חולקים בהכרח אותה שפה פוליטית, אותו מיקום חברתי או אותה תפיסת עולם: משפחות חטופים ופעילי דמוקרטיה, אימהות לחיילים ומתנגדי המלחמה, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה, ומי שמתעקשים להרחיב את גבולות האמפתיה והדיבור גם לעבר הסבל הפלסטיני. הסולידריות הזאת חלקית, פגיעה, מתוחה ולעיתים מכאיבה, אבל דווקא משום כך היא ממשית. היא אינה דורשת מאיתנו להיות אותו הדבר. היא דורשת שנתעקש לראות את האחר. 

המרחב הציבורי אחרי שבעה באוקטובר היה מלא ומוצף בהעדרויות ושתיקות. כל פינת רחוב וכל תחנת רכבת התמלאה סטיקרים, פוסטרים, סרטים צהובים, שמות, וסלוגנים. כפי שמראה נעם תירוש (Tirosh, 2026), סטיקרים של הנצחה אחרי שבעה באוקטובר הפכו לאתרים ניידים של זיכרון ולאקטיביזם זיכרון מחוץ למוסדות הרשמיים . מתוך כך, חשוב להתבונן לא רק בעצם הנוכחות של הדימויים והמילים, אלא גם במה ובמי שנפקד מהם. לשאול על ריבוי הקולות, המסרים והכיוונים הפוליטיים שהם מאפשרים או מצמצמים. המאבק להשבת החטופים נולד מתוך האסון הישראלי ומתוך חובה שאין בסיסית ממנה — פדיון שבויים – אבל הוא התקיים בתוך מלחמה שגבתה וגובה מחיר אנושי בלתי נסבל מכלל תושבי האזור, ישראלים ופלסטינים. במובן זה השאלה מי נותר מחוץ לפריים – במכוון או בטעות – חשובה לא פחות מאשר מי נוכח בה. אולי לכן נזקקתי גם לצילום וגם לשירה. השירה ניסתה לדבר עם מי שאינם שם, ועם מה שהיעדרם חולל בתוכנו. התצלום איפשר לגעת במקום שבו המילים לא הספיקו, אבל גם השתיקה לא הייתה אפשרית.

המאבק האזרחי הזה היה גם מרחב של הנהגה נשית אזרחית. לא תמיד הן כונו מנהיגות, אך שוב ושוב הן היו מי שהחזיקו את המרחב הציבורי ער, פצוע, מתעקש. הן לא דיברו רק בשם הכאב הפרטי שלהן, אלא הפכו את הכאב לתביעה ציבורית: לא להפקיר. לא להקריב. לא להתרגל. לא לתת לשפה הצבאית, הפוליטית או הממלכתית להעלים את האנושי.

גם השפה היהודית עוברת בתוך הספר, ובתוך המאבק, כזירה של בחירה ומאבק פרשני. לנוכח הניכוס הממשלתי המסוכן והמסית של השפה היהודית — ניכוס שמצדיק בשם השם הקרבה, נקמה, עליונות והפקרה על מזבח "הניצחון המוחלט" — היה לי חשוב לחזור אליה אחרת, כמאגר חי של אפשרויות לדמיון פוליטי אחר וכעוגן לחובות מוסריות בסיסיות: פדיון שבויים, “לא תעמוד על דם רעך”, “ובחרת בחיים”, גמילות חסדים, ערבות הדדית. כמו גם דמותו של חוני המעגל — מי שנעמד לבדו וצעק "עכשיו!" כמשוגע, מי שסימן לו מקום משלו במרחב הציבורי וסירב לזוז עד שהמציאות תשתנה.

ובתוך כל זה היו גם רגעי חסד. חיבוק. בדיחה. יד על כתף. מפגש עם א.נשים שאת שמותיהם אינני יודעת עד היום, אבל נוכחותם הייתה לי משענת מוסרית ורגשית, תשתית מקיימת חיים. בתקופה מבודדת הם היו לי קהילה; בהיעדר מנהיגות ואובדן דרך — מורי דרך וחברי אמת; בתקופת הרס ומוות — מקור חיות ותקווה. הספר אוקטובר מבקש להחזיק יחד את כל אלה: קינה ושיר הלל, זעם וחמלה, אבל ותקווה, עדות ואהבה. הוא נולד מתוך מאבק יומיומי של א.נשים מגוונים שנאחזו זה בזה, בכוח החיים ובאמונה שאפשר, במאמץ על־אנושי, להישאר אנושיים גם בתנאים של הפקרה, השחתה, ביזיון וכיליון; שאפשר לייצר תקווה, לממש שינוי ולמצוא מזור.

הרבה השתנה בין אוקטובר 2023 לאוקטובר 2025, והרבה מדי עוד לא. החטופים הושבו אל יקיריהם, מי לקבורה ומי לשיקום, ואנחנו שבנו לבתינו קצת יותר מחויכים, קצת יותר שבורים. ובכל זאת, גם עכשיו, ערב בחירות, אנחנו ממשיכים לחיות עמוק בתוך הלא־נורמלי. כולי תקווה שבאוקטובר 2026 נדע לדרוש בחזרה את ביתנו המשותף: שפה ציבורית דוברת אמת, מנהיגות שלוקחת אחריות, וקהילה פוליטית סולידרית, מגוונת ובטוחה.

אחרי כל כך הרבה שנים משוגעות, לא צפויות, לא נורמליות וחסרות פרספקטיבה, נדמה שהדבר היחיד שאפשר לסמוך עליו הוא השינוי. ואם שינוי הוא טבע העולם, היקום והאדם — מה אכפת לנו לדמיין שינוי לטובה?

אינשאללה.

לקניית הספר.

עוד בנושא: