כיצד מתעדים מציאות שנדמה כי אין מילים שיכולות להכיל אותה? מה תפקידם של צילום ושירה בעיצומם של משבר פוליטי, טראומה קולקטיבית ומאבק אזרחי? וכיצד הופכת פעולת התיעוד מפרקטיקה אישית למעשה של עדות, התנגדות וסולידריות? לרגל פרסום ספרה החדש, ״אוקטובר: צילום ושירה מהמאבק להשבת החטופים, 7.10.2023–10.2025״, כותבת פרופ' תניא ציון-וולדקס מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית על
האם כדי להשתלב במרחבים מסוימים צריך לערוך גם חלקים מעצמנו? האם אפשר להיכנס בשערי האקדמיה מבלי להשאיר חלק מהבית, מהמשפחה ומהתרבות שממנה באנו מחוץ לשער? מוטי גיגי (המכללה האקדמית ספיר) ומני מלכה (המחלקה לעבודה סוציאלית, בן גוריון) כותבים לבחברת האדם על הפרויקט המשותף שלהם של מרחב דיאלוגי עם דור ראשון להשכלה אקדמית. הפרויקט שהתחיל כפעילות
דגנית הרטמן, בעלת תואר שני באנתרפולוגיה עם התמחות בתרבות דיגיטלית, כותבת לבחברת האדם על תמונות משפחתיות (בעיקר דיגיטליות) כמרחב זיכרון רגשי וגופני, המדגים כיצד דימויים מצולמים אינם רק תיעוד של עבר אלא גם כלי לעיבוד חוויות, לעיצוב זהות משפחתית ולריפוי אישי מול טראומות וזיכרונות: פתח דבר: "אני רואה, משמע אני קיימת": תמונות משפחתיות כזיכרון רגשי