מאמרי אורח

האם כדי להשתלב במרחבים מסוימים צריך לערוך גם חלקים מעצמנו? האם אפשר להיכנס בשערי האקדמיה מבלי להשאיר חלק מהבית, מהמשפחה ומהתרבות שממנה באנו מחוץ לשער? מוטי גיגי (המכללה האקדמית ספיר) ומני מלכה (המחלקה לעבודה סוציאלית, בן גוריון) כותבים לבחברת האדם על הפרויקט המשותף שלהם של מרחב דיאלוגי עם דור ראשון להשכלה אקדמית. הפרויקט שהתחיל כפעילות עבור מלגאי קרן אייסף הפך למחקר אתנוגרפי שמעלה שאלות על זהות, שייכות ואקדמיה.

"מאיזה מוצא גנטי אתה?"

זו הייתה אחת התמונות הראשונות שפגשו את המבקרים בתערוכה "ראויים.ות?!". בתמונה נראה בקבוקון קטן המשמש לעריכה גנטית, מונח על כף יד שעליה מצוירת חינה מרוקאית. לצדה כתב נתי איפרגן, אחד המשתתפים בפרויקט:

"התמונה צולמה למחברת החינה של בת הדודה שלי. לפי החינה על כף היד ניתן לראות שיש לי גנטיקה של מרוקאי. חלק גדול מהאורחים בחרו שלא לשים חינה וחששו מהאופן שזה ייתפס במקום העבודה שלהם. באמצעות התמונה אני מחזיק מבחנה קטנה מהסוג שמשמש לעריכה גנטית."

אולם זו כלל איננה תמונה על גנטיקה. זו תמונה על זהות. האם כדי להשתלב במרחבים מסוימים צריך לערוך גם חלקים מעצמנו? האם אפשר להיכנס בשערי האקדמיה מבלי להשאיר חלק מהבית, מהמשפחה ומהתרבות שממנה באנו מחוץ לשער? אלה היו בדיוק השאלות שליוו אותנו לאורך הפרויקט. 

הסיפור הזה התחיל הרבה לפני התערוכה. למעשה, הוא התחיל לפני כמעט עשרים וחמש שנים. הכרנו בקורס להנחיית קבוצות, זמן קצר לאחר שסיימנו את התואר הראשון. מאז כל אחד מאיתנו המשיך במסלולו האקדמי, אך החברות והשותפות המקצועית נשארו. שנינו בוגרי קרן אייסף, שנינו בני דור ראשון להשכלה אקדמית. פרופ' מני מלכה מאופקים, וד"ר מוטי גיגי משדרות. עם השנים הפכה הביוגרפיה האישית שלנו גם לשאלה מחקרית. מוטי עוסק במשך שנים בחקר דור ראשון להשכלה אקדמית ובמשמעותה החברתית של קטגוריה זו. מני עוסק בפיתוח ובהטמעה של מתודולוגיית Photovoice ככלי מחקרי ופדגוגי, המבקש לייצר ידע באמצעות התמונות והקולות של המשתתפים עצמם. בשלב מסוים הבנו שהגיע הזמן לחבר בין שני העולמות. כך נולד הפרויקט "ראויים.ות?!", בשיתוף קרן אייסף.

במשך שנה יצאנו למסע משותף עם 11 מלגאי ומלגאיות אייסף, כולם בני דור ראשון להשכלה אקדמית, הלומדים לתואר שני ולתואר שלישי. גם אנחנו, מנחי הקבוצה, בוגרי אייסף. במובן מסוים היה זה מפגש בין דורות שונים של אותה קהילה-מי שקיבלו בעבר את הליווי של הקרן, וכיום מלווים את הדור הבא של החוקרות והחוקרים. נפגשנו אחת לשבועיים במשך שישה־עשר מפגשים. בתחילת הדרך עסקנו בהיכרות, בלימוד המושג "דור ראשון להשכלה אקדמית" ובהיכרות עם מתודולוגיית הפוטו־ווייס. אולם מהר מאוד עבר מרכז הכובד מן התיאוריה אל החיים עצמם. לפני כל מפגש התבקש כל משתתף להביא תמונה (Photo), כותרת וטקסט קצר של עד מאה מילים (Voice). כל התמונות והטקסטים התבקשו להתמודד עם שאלה אחת בלבד:

"מה הייתי רוצה לספר לעולם על מה זה אומר\איך זה להיות דור ראשון להשכלה אקדמית?"

לכאורה זו הייתה משימה פשוטה. בפועל היא דרשה מכל אחד ואחת לעצור לרגע, להביט על חיי היום־יום ולשאול היכן בדיוק מתגלה החוויה של דור ראשון. לא בהרצאות ולא במאמרים, אלא בארוחות שישי, במעבדה, בדרך לאוניברסיטה, בשיחות עם ההורים, בשפה, בזיכרונות, במטבח, במגרש הכדורגל או במסדרונות האקדמיה. זו הייתה שאלה אחת, אבל בכל מפגש היא קיבלה תשובות אחרות.

בתחילת הדרך חשבנו שנעסוק בעיקר בקשיים המוכרים של סטודנטים: עומס, עבודה, מחסור במשאבים או בירוקרטיה. ככל שהתקדמו המפגשים הבנו שהשאלות העמוקות יותר נמצאות במקום אחר. הן עסקו בתחושת שייכות, בזרות, במשפחה, בזהות, באחריות, בגעגוע ולעיתים גם בבושה. אך פעם אחר פעם חזרו המשתתפים אל אותה תחושה שקשה להסביר למי שלא חווה אותה: אתה כבר נמצא בתוך האקדמיה, אבל עדיין אינך בטוח שהיא באמת שייכת גם לך.

לא במקרה המאמר שכתבנו בעקבות הפרויקט נפתח במשפט שאמר אחד המשתתפים:

"Any moment someone would realize and kick me out."

משפט אחד שהצליח ללכוד תחושה של שנים, החשש שבכל רגע יגלו שלא באמת מגיע לך להיות כאן. אבל ככל שהתקדמה השנה קרה דבר נוסף. התמונות והטקסטים הנלווים החלו לדבר זה עם זה. מפגש אחר מפגש התברר שמה שנחווה כחוויה פרטית של כל משתתף הוא למעשה חוויה משותפת. התחושות של בדידות, זרות, אחריות למשפחה, הצורך "להשלים פערים", הניסיון לגשר בין בית אמא ואבא לבין המרחב האקדמי- כולן חזרו שוב ושוב אצל אנשים שהגיעו מתחומי מחקר שונים וממסלולי חיים שונים. דווקא המרחב הקבוצתי אפשר להבין שמה שנחווה במשך שנים ככישלון אישי הוא פעמים רבות תוצאה של מבנים חברתיים. כראוי למחרב דיאלוגי פרייריאני- עליו מבוססת בין השאר מתודולוגיית הפוטו-ווייס, השיחה עברה בהדרגה מן הפסיכולוגי אל הסוציולוגי, ומהאישי אל הפוליטי. לא כדי לבטל אחריות אישית, אלא כדי להבין שגם תחושות אישיות נולדות בתוך מציאות חברתית.

מתוך השיחות הללו נולד גם שם התערוכה- "ראויים.ות?!" לא אנחנו המצאנו אותו. הוא צמח מתוך הקבוצה. סימן השאלה ביטא את הספק, את תחושת הזרות ואת השאלה האם אני באמת ראוי להיות כאן. סימן הקריאה ביטא את האפשרות להתנגד לתחושה הזאת. לא משום שכל הספקות נעלמו, אלא משום שהם קיבלו שם, הכרה ומשמעות משותפת. כך, הפוטו־ווייס התגלה ככלי שאפשר לעשות בדיוק את זה. הצילום לא היה רק אמצעי תיעוד. הוא הפך לשפה. פעמים רבות תמונה אחת הצליחה לומר את מה שמאות מילים לא הצליחו לבטא. דרך התמונות אפשר היה לדבר על משפחה, מסורת, שפה, אוכל, מעבדה, צבע עור, בית, געגוע והישגים ובעיקר על החיים שבין כל העולמות האלה.

מהפוטו-ווייסים אל התערוכה

עם סיומה של השנה מצאנו את עצמנו מול אוסף יוצא דופן- 245 תמונות, שלכל אחת מהן צורפו כותרת וטקסט אישי קצר. יחד הן סיפרו את סיפורה של קבוצה אחת, אך גם את סיפורה של קהילה רחבה הרבה יותר של דור ראשון להשכלה אקדמית בישראל. בשלב זה החל תהליך חדש. אם עד כה עסקנו בהנחיה, בהקשבה וביצירת מרחב דיאלוגי, כעת נדרשנו, בכפוף ליישום הקלאסי של מתודולוגיית הפוטו-ווייס, לעבור לתהליך של ניתוח ואוצרות לשם הקמת תערוכה. ביקשנו לזהות את החוטים המקשרים בין הסיפורים האישיים, להבין אילו חוויות חוזרות על עצמן, ואילו מושגים חדשים צומחים מתוך השפה של המשתתפים עצמם.

מתוך הדיאלוג בין התמונות, הטקסטים והשיחות הקבוצתיות, תוך שימוש בניתוח משתף בו לקחו חלק חברי וחברות הקבוצה,  התגבשו חמש קטגוריות מרכזיות: הזמן המאיין, 24/7- השלמת פערים, אז מי פה האורח?, עירהורים על בית אמא ואבא ומרחבים מפצים. הקטגוריות לא נקבעו מראש ולא נשענו על מסגרת תיאורטית שהבאנו איתנו. הן צמחו מתוך החומרים ומתוך הדרך שבה המשתתפים עצמם תיארו את עולמם.

האתגר הבא היה אוצרותי. כיצד מספרים שנה שלמה של מסע אישי וקבוצתי באמצעות תערוכה אחת? מתוך 245 התמונות בחרנו 46 תמונות בלבד. הבחירה לא התבססה על איכותן האסתטית, אלא על יכולתן לייצג את המגוון הרחב של החוויות שעלו לאורך השנה. ביקשנו שכל תמונה תהיה בעת ובעונה אחת סיפור אישי של יוצרה וחלק מסיפור קולקטיבי רחב יותר. לא חיפשנו את "התמונה היפה ביותר", אלא את זו שמעוררת מחשבה, יוצרת הזדהות וממשיכה את הדיאלוג גם עם הצופה.

אחת הקטגוריות שנוצרו במהלך הניתוח קיבלה את השם "עירהורים על בית אמא ואבא". גם כאן, השם אינו מקרי. זהו מושג חדש שחיבר בין הרהור לבין ערעור. הכניסה לאקדמיה אינה רק מעוררת געגוע לבית, לשפה, למסורת, לאוכל ולדמויות המשמעותיות של הילדות; היא גם מערערת מחדש את היחסים איתם. היא מחייבת בחינה מחודשת של זהות, שייכות ונאמנות. דרך התמונות ביקשו המשתתפים להראות שהמסע האקדמי אינו מחייב ויתור על הבית, אלא מזמין דיאלוג מחודש איתו. במובן הזה, העירהור הוא גם מבט לאחור וגם ניסיון לבנות עתיד שבו הזהות האקדמית והזהות המשפחתית אינן סותרות זו את זו. בדיעבד, אנחנו מבינים שהתערוכה לא ביקשה "להציג" דור ראשון להשכלה אקדמית, אלא לאפשר לו לייצג את עצמו. המתודולוגיה של הפוטו־ווייס נשענת על ההנחה שהמשתתפים אינם רק מושאי מחקר, אלא שותפים מלאים ליצירת הידע. במקום לדבר עליהם, הם דיברו בעצמם באמצעות התמונות, הכותרות והטקסטים שיצרו. דוגמא לכך הוא הפוטו-ווייס שהכינה שירן טייב אלמקייס:

התערוכה ראויים?! (לצפייה בגרסה המקוונת: https://worthy-virtual-vista.base44.app)

הוצגה לראשונה במסגרת שבת אייסף במלון מעלה החמישה, בפני קהילת הקרן- מלגאים, בוגרים ואנשי צוות. זו הייתה סגירת מעגל מרגשת: הפרויקט נולד מתוך קהילת אייסף, והוצג לראשונה בפניה. בהמשך הוצגה התערוכה בגלריה של המכללה האקדמית ספיר, ולאחר מכן בגלריית הסנאט של אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שם נחשפו אליה אנשי סגל, סטודנטים והקהל הרחב.

אולם המסע לא הסתיים שם. מתוך התהליך הקבוצתי נכתב גם מאמר אקדמי, שפורסם בשנת 2026 בכתב העת Cogent Education. המאמר –  “Any moment someone would realize and kick me out”: sense of deservingness in the socio-psychological lived experiences of first-generation graduate students  ביקש לנתח את אחד המושגים המרכזיים שעלו מן הפרויקט – תחושת הראויות (Deservingness)- ואת האופן שבו היא מעצבת את חוויית החיים של סטודנטים שהם דור ראשון להשכלה אקדמית. במקביל ביקשנו להרחיב את גבולות התערוכה גם מעבר למרחב הפיזי. לשם כך פיתחנו תערוכה וירטואלית בארבע שפות: עברית, ערבית, אנגלית וצרפתית המאפשרת לכל אדם, בכל מקום בעולם, להיחשף לתמונות, לטקסטים ולקולות של המשתתפים.

במבט לאחור, אנחנו מבינים שהפרויקט עסק בהרבה יותר מאשר דור ראשון להשכלה אקדמית. הוא עסק בשאלה למי שייכת האקדמיה. אם האקדמיה מבקשת להיות מוסד ציבורי, אין די בכך ששעריה פתוחים. עליה גם לשאול מי מרגיש בתוכה בבית, מי עדיין חש שהוא אורח, ואילו מנגנונים,  גלויים וסמויים, ממשיכים לעצב תחושות של שייכות, זרות וראויות.

אולי זו הייתה המתנה הגדולה ביותר שהעניקו לנו המשתתפים. הם לא רק סיפרו את סיפורם. הם הזמינו אותנו להסתכל מחדש על האקדמיה עצמה דרך עיניהם של מי שנכנסו אליה לראשונה במשפחתם, ושעדיין שואלים, גם אחרי שנים של הצלחה, אם גם להם מותר לקרוא לה בית.

בתמונה הראשית: הצגת התערוכה במכללה האקדמית ספיר.

עוד בנושא: