מאמרי אורח

מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים במלחמה דרך המסך? אורי דורצ'ין כותב במיוחד ל-"בחברת האדם" על נקודת המבט שמעצבים עבורנו צילומי האוויר, תיעודי התקיפות והפרשנות התקשורתית המלווה אותם מאז השביעי באוקטובר והמערכה מול איראן. דרך השוואה בין מבטם של טייסי קרב, חיילי שדה וצופים מן הבית, בוחן דורצ'ין כיצד מרחק פיזי וויזואלי מעצב גם מרחק רגשי ומוסרי, וכיצד אמצעי התקשורת אינם רק מדווחים על המלחמה אלא גם קובעים מאיזו פרספקטיבה נחווה אותה:

קרדיט תמונה ראשית: אתר צה"ל.

המלחמה המתמשכת מאז השביעי באוקטובר 23, ועוד יותר מכך המערכה האחרונה נגד אירן, הציבה במרכז תשומת הלב את ביצועיהם של טייסי הקרב. סרטונים של השמדת אתרים מסוגים שונים המצולמים מתאי הטייסים הפכו שגרה; אנחנו רואים אותם מדי יום על המסך בליווי פרשנויות לגבי טיב האתרים המופצצים והסיבות שבגינן היה לכאורה הכרח להשמיד אותם. מעבר למחלוקות לגיטימיות בנוגע לאסטרטגיה עצמה (קידום מטרות בטווח הארוך וכיוב') הרי שהסיקור התקשורתי האינטנסיבי של ההפצצות, כלומר השילוב בין התיעוד הויזואלי שלהן לבין הפרשנות שמלווה את התיעוד הזה, מאיים להנחיל לצופים נקודת מבט דומה לזו של הטייס: רחבה, מטושטשת, נעדרת פרטים. 

האדרה של המפציצים בקרב הציבור בישראל לא נוגעת רק להערכה "המקצועית" כלפיהם ולהזדהות שחשים הצופים עם מטרות הפעולה. היא קשורה בין השאר לכך שנקודת המבט של הטייסים – כפי שנגלית דרך צילומי האוויר – מציעה פרספקטיבה נוחה, כזו שיש בה ריחוק פיזי ורגשי מהתוצאות המעשיות של הפעולה. ריחוק שכזה מאפשר התייחסות עניינית כביכול, מהסוג שמציגים הפרשנים באולפן, אולם אין זה מופרך להניח שהעדפת הריחוק דווקא קשורה לרובד הרגשי. אפשר למשל (וזוהי אכן אפשרות בלבד, לא עובדה) שתמיכה של מרבית הישראלים בפעולות אפקטיביות של שיטוח והשמדה מעידים על כמיהה אינפנטילית, ילדותית, לפתרונות מיידיים ומוחלטים שבכוחם להעלים באחת כל גורם מאיים, ממשי או מדומיין. 

כתבה ששודרה לאחרונה במהדורת "חדשות שישי" בערוץ "כאן 11" (10 באפריל 2026) עסקה במידת אחריותו של חיל האוויר למחדל של השביעי באוקטובר. בכתבה הסביר אל"מ במיל', טייס לשעבר, שפעולה מוצלחת של חיל האוויר תלויה במידע מודיעיני ובהכוונה מדוייקת מהקרקע, שלא היו זמינים באותו בוקר. בין השאר אמר הקצין: 

אנחנו יודעים היום שהשיירה של ה-50 טנדרים הלבנים שנסעה על הכביש שם הייתה של החמאס ולא של כוחותינו, שמשתמשים באותם טנדרים אגב. הטייס לא יודע את זה. הוא גם לא יודע שזה טנדרים, הוא גם לא יודע שזה טויוטה. הוא רואה [ש]נוסעות מכוניות במקרה הטוב. מה הוא יעשה עם זה? קח F-15 אחד – לא רביעייה, אחד – עם שמונה טון פצצות, ותגיד לו 'בוא תפציץ בקיבוץ את המחבלים'. אין קיבוץ יותר". 

ללא קשר לקונטקסט של הדיון, דבריו של הטייס מצביעים על הקשר בין נקודת מבטו, שיש בה ממד מובנה של אי-ראייה, לבין היקף הנזק שהוא מחולל. הטייס יודע מה הוא מפציץ אך ורק על סמך המודיעין שנמסר לו. מגובה 4000 מטר, כשהוא טס במהירות הקרובה למהירות הקול, אין לו צורך או יכולת להעריך האם המשבצות הזעירות שהוא רואה הרחק מתחתיו הן מפקדה צבאית, בית חולים, בית ספר או קומפלקס מגורים. 

נקודת מבט במובן המילולי של המושג קשורה במיקום של אובייקט אחד ביחס לאובייקט אחר. לכאורה מדובר בעמדה קדם-סובייקטיבית שנגזרת מהמרחב הפיזי, אלא שנקודת המבט שמכתיב המיקום היחסי במרחב נקשרת לאופן שבו חווה אותה הצופה. כך למשל, נקודות המבט השונות של הטייס ושל חייל הרגלים מייצרות בהכרח תפיסה אחרת של שדה הקרב, וזאת ללא קשר לעמדה אדיאולוגית, מוסרית או אחרת שעשוייה להיות להם בנוגע לסיטואציה עצמה. בספרה "1948: בין הספירות" נתיבה בן יהודה, שכנערה בת 19 שירתה כקצינת חבלה בפלמ"ח, מתארת פעולה מבצעית שבמהלכה נדרשו היא וחבריה לפוצץ אוטובוס על נוסעיו. האטובוס, כך על פי המודיעין, הסיע כוחות סיוע ערבים (נג'דה) מעמק החולה לרמות נפתלי והיא, שהייתה מפקדת הכוח, אמורה הייתה להפעיל את מטען החבלה. כך היא מתארת:   

הכי קשה היה – הרגעים מ[רגע] ששמתי את האצבע על הכפתור של הבטרייה – ועד שלחצתי. ממש- נצח. פשוט לא יכולתי ללחוץ. האצבע הייתה אבן. לא רציתי ללחוץ. חשבתי שאני לעולם לא אלחץ. בטח זה היה בעיקר בגלל שמקרוב, ממרחק של שני מטר, ראינו את האנשים שישבו בפנים, ראינו את הפנים שלהם, את העיניים שלהם, ושמענו אותם מדברים, וצוחקים, והיו שם אזרחים, והיו גם נשים, אני בטוחה בזה, ולנו אמרו שרק נג'דה יהיו בפנים. ומה אם יש שם גם ילדים? לא ראיתי ילדים, אבל גם לא ראיתי שאין ילדים. אז מה יהיה?

טייסי קרב וחיילי שדה אינם בוחרים את הפרספקטיבה שממנה הם פועלים. אפשר לשער שאם טייסים חווים פחות קושי בלחיצה על הכפתור הרי שזה לא קשור דווקא לרמת החוסן המנטאלי שלהם אלא בעיקר לתנאים השונים שבהם מתבצעת הפעולה. 

בניגוד לחיילים, אזרחים חווים את הנעשה בשדה הקרב דרך אמצעי התקשורת המתווכים עבורם את ההתרחשויות. לאמצעי התקשורת יש לכן אפשרות, לפחות תיאורטית, להביא בפני הצופים נקודות מבט שונות. פעם נוספת צריך להדגיש שהכוונה כאן לנקודת מבט במובן המילולי של המושג, לא במובן של עמדה אידיאולוגית, מוסרית או נורמטיבית. ועם זאת, כפי שראינו, אי אפשר להפריד בין השניים שכן נקודות מבט שונות מייצרות יחסים מסוג שונה בין הצופה לנצפה. בהקשר זה נוטה המחקר להדגיש את ההיבט הפוליטי של ייצוג המציאות אבל חשוב גם לומר שאינטרס אידיאולוגי-פוליטי כמעט לעולם איננו בגדר הסבר מספק לאופי הייצוג. 

דוגמא מעניינת אפשר למצוא במאמר מאת תמר ליבס וזהר קמפף שבוחן ייצוג של פלסטינים בתקשורת הישראלית בזמן האינתיפאדה השנייה לעומת הייצוג שלהם באינתיפאדה הראשונה. הנקודה המעניינת היא שלמרות שהשלכות האינתיפאדה השנייה היו חמורות הרבה יותר מבחינת בטחונם של אזרחי ישראל, התקשורת בתקופה זו נתנה מקום בולט יותר לדמותם של פלסטינים (לרבות מחבלים ובני משפחתם) בהשוואה לאינתיפאדה הראשונה. הסיבה לכך היא שבשנת 2000 ערוצי הטלוויזיה בישראל כבר הפנימו קודים של תקשורת מסחרית שמבקשת לייצר דרמה ואשר נוטה לחפש את הסיפור האישי. בזמן האינתיפאדה הראשונה לעומת זאת עדיין שלטה הגישה העיתונאית של סיקור חדשותי אובייקטיבי לכאורה. לכן בעוד שבשנות השמונים נחשפו הצופים בישראל בעיקר לצילומים ממרחק של המון חסר פנים המפגין ברחובות, הרי שבאינתיפאדה השנייה קיבלו הפלסטינים שמות, פנים ולעתים אפילו קול. 

מבחינת תפיסת המציאות אין הבדל מהותי בין הערוץ השני של שנות ה-2000 לבין הטלוויזיה הישראלית של שנות השמונים. עם זאת, מודל השידורים החדש, שהושפע מטרנדים גלובאליים ושיקולים מסחריים, הביא למיקום-מחדש של המצלמה, או לפוקוס מסוג שונה, ובכך איפשר לצופים לחוות את הארועים מעמדה אחרת. גם אם לא הייתה זאת מטרתה העיקרית הרי שגישה חדשה זאת הפכה את תמונת השחור-לבן לתמונה המורכבת מ"גוונים של אפור" (כפי שניסחו זאת ליבס וקמפף). בהקשר זה אפשר שהבולטות שמקבלים צילומי האוויר כיום מייצגת מגמה מחודשת של הרחקת העדות, שבמסגרתה מצטמצמת האפשרות לפרשנות אישית של הצופה. כאשר איננו יכולים להבין מה בעצם רואים שם על המסך משמע שגם אנחנו – כמו הטייסים – נאלצים לסמוך על המידע שנמסר לנו "מהקרקע" על ידי הפרשנים. 

צבעי השחור-לבן והטשטוש הכללי שמאפיינים את צילומי האוויר הם יותר מסתם מטאפורה. שכן אם לא ניתן עוד להבחין בין בסיס צבאי לבית חולים, או בין מפעל המייצר פצצות למפעל המייצר חשמל, קל יותר להגיע למסקנה שאכן אין הבדל בין השניים. ואם למי מאיתנו יש ספקות בעניין, תמיד יימצא הפוליטיקאי או הפרשן שיסביר לנו מדוע זה כך.

לקריאה נוספת: