רק היום

אנחנו רואים אותם בכל מקום, ואולי כבר התרגלנו לנוכחותם שהציפה בשלוש השנים האחרונות את המרחב הציבורי בישראל: סטיקרים להנצחת נרצחי השבעה באוקטובר וחללי סבבי המלחמות שבאו בעקבותיו. הסטיקרים הללו תועדו בשלל במות – מטורים בעיתונות וכתבות בטלוויזיה ועד שירים – ובמקביל חוקרים ממגוון תחומים החלו לבחון את היבטיה השונים של התופעה. עידו רמתי (האוניברסיטה העברית) ונעם גל (האוניברסיטה הפתוחה) כותבים על מאמרם החדש שפורסם בכתב העת Media, Culture and Society.

.

המחקר שלנו ניצת מתוך תהייה בסיסית על השימוש החדש והמפתיע במדיום ותיק זה. סטיקרים – בשל נטייתם להתכלות ולדהות, שיוכם ההיסטורי להבעת דעה קצרה, מסוגננת ונחרצת (לעיתים בהקשר פוליטי), והקשר שלהם לתרבות רחוב או לפרסום עסקי – אינם בחירה מובנת מאליה בתרבות השכול וההנצחה הישראלית. הפער בולט במיוחד כאשר משווים אותם למדיה ותיקים וממסדיים של הנצחה, כגון בתי קברות צבאיים, אנדרטאות ומוזיאונים. מכאן עולה המתח שמעסיק אותנו: בין תכונות המדיום לבין פרקטיקות השימוש בו עבור הנצחת המתים.

המאמר בוחן את הרבדים השונים של מתח זה: בין שכול פרטי לאבל לאומי; בין התמודדות עם טראומה משותפת למאבק על נראות ציבורית בחברה שסועה; ובין מוצר פופולרי, זול ונגיש אך מתכלה, לבין תוכן הנצחה שדורש רגישות וכבוד למת ולמשפחתו.

באביב 2024 התחלנו לתעד סטיקרים במרחב הציבורי בישראל ומחוצה לה. כל הליכה ברחוב הפכה למסע של צילום ואיסוף, לצד נסיעות יזומות למוקדים שבהם ידענו שנמצא ריכוזים גדולים של סטיקרים: תחנות מעבר כמו תחנות רכבת מרכזיות ונתב"ג, כיכר החטופים, ואתרי הנצחה בעוטף עזה, בהם מיגוניות המוות ואתר הנובה. קורפוס של למעלה מ־5000 תמונות שימש אותנו לניתוח התופעה, תוך התמקדות במשמעויות התרבותיות ובתפקידים החברתיים של השימוש בסטיקרים להנצחת המתים.

למרות שמחקר רב עסק בתרבות ההנצחה והשכול בישראל, וגם חקר הסטיקרים כמדיום תקשורתי הוא עשיר ומבוסס, החיבור בין השניים מגלם הזדמנות ייחודית לבחון שימוש חדש במדיום מוכר. מדוע, אם כן, בוחרים להנציח באמצעות מדיום "זול", מתכלה ולעיתים מלוכלך – אך כזה שמאפשר תפוצה רחבה ומהירה? כיצד תכונותיו פותחות אפשרויות חדשות לזיכרון, אך גם מגבילות אותן? והאם מדובר בסימן לשינוי בתרבות ההנצחה בישראל?

לטענתנו, הסטיקרים אינם מחליפים את דרכי ההנצחה המקובלות, אלא מוסיפים להן שכבה עכשווית. הם מעדכנים את תרבות ההנצחה באמצעות טכנולוגיות דיגיטליות, ומטמיעים את הזיכרון במרקם חיי היומיום. אחד המאפיינים הבולטים הוא קוד ה-QR המופיע על רבים מהסטיקרים, ומאפשר לעוברים ושבים להגיע דרך הסמארטפון למידע נוסף על הנרצחים.

הופעת הקוד על הסטיקר מאותתת שיש עוד מה לדעת מעבר למפגש החטוף ברחוב. כך הופכים הסטיקר והסמארטפון למדיה תשתיתיים ומשלימים: הסטיקר משמש שער לעולם מקוון של סרטונים, תמונות ופלטפורמות השתתפות, המזמינות תגובה, שיתוף והמשך הפצה. עבודת הזיכרון נעה הלוך ושוב בין המרחב החוץ-מקוון למקוון. עם הזמן, עמודי ההנצחה הללו הפכו גם לאתרים שבהם בני משפחה וחברים מתעדים את פעולות ההדבקה עצמן. הסטיקרים יוצאים אפוא מהקשרם המסורתי כפעולה "מחתרתית" במרחב העירוני, והופכים לחלק מעבודת האבל והזיכרון.

גם פעולת ההפצה עצמה מקבלת ממד טקסי: מטיילים לוקחים עמם סטיקרים, מדביקים אותם ביעדים רחוקים, מתעדים את הרגע ומשתפים ברשתות החברתיות, לצד מסרים כמו "לקחנו אותך איתנו" או "נדאג שכל העולם יידע מי היית". זיכרון הנופלים והנרצחים הופך לנייד, משוכפל ומופץ.

מאפיינים אלה הובילו אותנו לראות בסטיקרים מדיה פוסט־דיגיטליים: הם מתקיימים במרחב הפיזי ותלויים בו ובתנאיו, אך גם קשורים באופן הדוק למרחב המקוון, ומתפשטים במהירות ובדפוסים המזכירים תוכן דיגיטלי. ככאלה, הסטיקרים הם מדיה של חיבוריות תמידית: הם מחברים בין המתים לחיים, ומשלבים את הזיכרון בשגרת היומיום, הן המקוונת והן החוץ-מקוונת.

לצד זאת, הממד הפוליטי אינו נעדר מהם. הסטיקרים קוראים לא לשכוח את החללים, מדגישים את מחירי המלחמה, ולעיתים גם מעוררים ביקורת: על לכלוך המרחב הציבורי, על אסתטיקה קיטשית או על חדירה למרחבים של אחרים, במיוחד כשהם מודבקים מחוץ לישראל. ביקורות אלו משקפות הבנה רחבה יותר בנוגע לאפיים של הסטיקרים ופעולתם בחיי היומיום המבטאת זליגה של דפוסי פעולה ואסתטיקה מהעולם המקוון אל המרחב הפיזי.

תופעת הסטיקרים כוללת גם תתי־ז'אנרים: סטיקרים בעלי מסר פוליטי מובהק המדוברר בשם המתים ולכאורה בקולם ("עד הניצחון"), קריאות לסירוב למלחמה ("סרבו להפוך לסטיקר"), ואף סטיקרים המנציחים קורבנות פלסטינים ויוצרים חיבורים מורכבים בין זיכרונות משני צידי הסכסוך. במובן זה, הסטיקרים המנציחים משתלבים במסורת הפוליטית ארוכת השנים של תרבות הסטיקרים, והופכים לכלי בפוליטיקה של הזיכרון.

הסטיקרים מטשטשים אפוא את הגבול בין שכול פרטי לאבל ציבורי. הזיכרון יוצא מן המעגל המשפחתי אל המרחב הציבורי, נחשף לעיני זרים ומזמין אותם להשתתף בעבודת הזיכרון וההנצחה. רגעים יומיומיים כמו המתנה בתחנת אוטובוס הופכים באמצעות הסטיקרים למפגש קצר עם סיפור חיים. הצטברות הרגעים הללו טוענת את המרחב במשמעות רגשית.

אך ריבוי הסטיקרים מעלה גם שאלה: מה קורה לזיכרון כשהוא נמצא בכל מקום? האם הוא שומר על עוצמתו, או נטמע ברקע? בדומה לכך, גם אתרי ההנצחה המקוונים שאליהם הסטיקרים שולחים באמצעות הקוד מתמזגים בשטף האלגוריתמי של תוכן יומיומי. מצד אחד נוצרת נוכחות חזקה של הנצחה וזיכרון, ומצד שני תחושת עייפות והתרגלות לתוכן זה; נדמה ששני התהליכים מתקיימים בו־זמנית ומשתלבים זה בזה.

ייתכן שהסטיקרים מצביעים על שינוי עמוק יותר בתרבות הזיכרון בישראל או לפחות על תוספת עכשווית למוכר וידוע בה: לזיכרון ה"כבד", היציב, ההיררכי והמרוכז, נוסף רכיב של זיכרון נייד, מהיר ומתכלה, מבוזר ומחובר תמיד. הסטיקרים הפכו לחלק מהנוף, אך גם לתזכורת מתמדת לאובדן ולניסיון לתת לו צורה ומשמעות. אולי דווקא בפשטות-לכאורה שלהם – פיסת נייר דביקה, תמונה, כמה מילים – הם מצליחים ללכוד משהו עמוק ברגע התרבותי הנוכחי.

המאמר המלא.

עוד בנושא: