מאמרי אורח

האנתרופולוג אורי מאוטנר, עמית באקדמיה ע״ש פולונסקי במכון ון ליר, כותב תובנות מעבודת השדה שלו בקרב מזרחים מסורתיים ברמלה ועל הניכור של רוב בני שיחו מהאופוזיציה ומהמחאה כנגד הרפורמה והממשלה. בעקבות עבודתו הוא טוען שכל עוד חלקים מובילים במרכז־שמאל אינם רואים במזרחים מסורתיים בפריפריה ציבור בעל עמדות מובחנות, ואינם פונים אליהם באופן משכנע כאל שחקנים פוליטיים שווים, קשה לצפות שהברית של מסורתיים עם הימין החרד״לי תיחלש, על אף עמדותיהם השונות ואך המנוגדות בסוגיות מפתח.

כחודש אחרי 7 באוקטובר ישבתי בשוק רמלה עם יוסף, סוחר מזרחי־מסורתי בשוק ואוטו־אתנוגרף מוכשר של סביבתו הפוליטית. הוא חזר מחלוקת מזון וציוד לחיילים. ״לא רק נתניהו חייב ללכת הביתה״, הוא אמר לי, ״כל המנגנון הרקוב והמסואב של הליכוד צריך ללכת״. עם זאת, מיד לאחר מכן יוסף הוסיף שלמרות הכול, הוא כנראה יצביע שוב לליכוד בבחירות הבאות. האופוזיציה, לדבריו, מנהלת ״מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות עם אפס אחוז הצלחה״ משום שהיא ״יורדת לא רק על נתניהו אלא גם על הציבור שלו״. במצב כזה, הוא אמר, ״לא תהיה לאחד כמוני אלטרנטיבה״.

במשך 14 חודשי מגורים ועבודת שדה ברמלה, שכללו עשרות שעות של מפגשים בין תושבים לפעילי המחאה נגד הממשלה, ובקשרים היומיומיים שלי עם תושבים מאז, אני שומע שוב ושוב גרסאות של הטענה הזאת. רבים מבני השיח המזרחים־מסורתיים שלי מבקרים בחריפות שחיתות, מינויים גרועים וכישלונות של הליכוד והממשלה, אך ממשיכים לראות בליכוד ובמפלגות ה״גוש״ שלו את ביתם הפוליטי. זאת, במידה רבה משום שהם חשים ניכור עמוק עוד יותר מתנועת המחאה ומהמרכז־שמאל, שבעיניהם אינם מכירים באופן מלא בהם ובתפיסת עולמם כשחקנים פוליטיים לגיטימיים ושווים.

הדברים שאביא כאן מבוססים בעיקר על נקודות המבט של בני השיח שלי. כתומכי מפלגת השלטון והמפלגות שסביבה, יש להם אחריות משמעותית למצב הפוליטי הנוכחי. עם זאת, מטרתי כאן היא לסכם תובנות והצעות ששמעתי מהם שוב ושוב דווקא לגבי מה שישראלים המכונים לעתים קרובות ״ליברלים״ – אנשי שמאל ומרכז־שמאל מהאופוזיציה – יכולים לעשות אחרת כדי להתמודד טוב יותר עם המשבר הפוליטי והמשטרי, לפי אמות המידה והאינטרסים של הליברלים עצמם. אולי באופן מפתיע, רבים מבני שיחי מעוניינים לשתף יותר פעולה עם ״ליברלים״ ומתוסכלים מכך שזה לא קורה. לדעת בני שיחי, תחרות משמעותית ואפקטיבית יותר של האופוזיציה על תמיכתם של אנשים כמוהם תיטיב איתם בפרט ועם הפוליטיקה בישראל בכלל.

כדי להבין את הניכור של רוב בני שיחי מהאופוזיציה ומהמחאה, יש לדעתם לחשוב מחדש על המפה הפוליטית. נטייה רווחת היא להציב את מה שנהוג לכנות המרכז־שמאל הליברלי ומולו את המחנה הימני־דתי. אבל החלוקה הזו מטשטשת לדבריהם הבדל חשוב. בסוגיות מרכזיות, עמדותיהם של מזרחים מסורתיים רבים בפריפריה החברתית שונות באופן משמעותי מאלה של אנשי הזרם החרד״לי של הציונות הדתית – היריבים האידיאולוגיים העיקריים של הליברלים – ונמצאות בין אלה של שתי הקבוצות. כפי שטענו למשל יצחק ששון ויוסי הרפז, מסורתיים, שרובם מזרחים, הם ״לשון המאזניים״: הם שיכריעו במידה משמעותית מה יהיה התמהיל במדינה בין יהדות דתית־לאומית לחילוניות ליברלית.

בני שיחי נוטים לראות בעצמם יהודים לפני הכול, המחויבים להעביר לדורות הבאים את המסורת הקדושה שקיבלו ממשפחותיהם. הם גם נוטים לחשוד בכוונות ההנהגה הפלסטינית ובאפשרות להגיע איתה להסדר יציב בעתיד הנראה לעין, בעיקר משום שלדעתם רוב הפלסטינים אינם מכירים בזיקה הלאומית של יהודים לארץ. בין מסורתיים בפריפריה החברתית כמו בני שיחי לאנשי הזרם החרד״לי – המחויבים עמוקות להתנחלויות ולמרכזיות הדת במרחב הציבורי – יש אם כן בסיס משמעותי לשיתוף פעולה פוליטי.

עם זאת, קיימים ביניהם גם הבדלים ניכרים. אצל בני שיחי, הזיקה לאורתודוקסיה מתורגמת לציפייה מהפרט לשמירה מינימלית בלבד על המצוות. בארוחות שישי שאני מתארח בהן ברמלה אצל תושבים שמגדירים עצמם שומרי שבת, אורחים יהודים אחרים מגיעים בנסיעה, צופים בסרטונים ומביאים סלטים ממסעדות בבעלות נוצרית. מסורתיים רבים מביעים דאגה מהתחרדות העיר, ורוב בני שיחי מגלים עניין מועט מאוד בהתנחלויות ובמאחזים. בשאלות מפתח כאלה הם קרובים אם כן, מבחינה מעשית, לחילונים במרכז־שמאל לא פחות מאשר לחרד״לים. גם בנוגע לכלכלה, רבים מהם מחזיקים בעמדות שסוציאל־דמוקרטים יכולים להסכים איתן, כמו שילוב של שוק חופשי עם התערבות ממשלתית ליצירת שוויון הזדמנויות. לכן שיתוף הפעולה הפוליטי הרחב כיום בין נציגי המסורתיים בפריפריה לימין החרד״לי – שיתוף פעולה שמאפשר, למשל, לבצלאל סמוטריץ׳ לחולל כעת מהלכים הרי־גורל בגדה – אינו חסר בסיס, אך גם אינו מובן מאליו.

בעיני בני שיחי, גורם מרכזי שמחזק את הברית עם החרד״לים הוא ההתנהגות של גורמים משפיעים במרכז־שמאל. הם אינם מצפים להסכמה מלאה עם כל מפלגות האופוזיציה, ויש כאלה שעמדותיהן קרובות אליהם יחסית. הבעיה מתחילה, מבחינתם, כשחלקים משפיעים מתנועת המחאה ומהאופוזיציה מציגים אותם כמי שמסכנים את הדמוקרטיה, דוחים את טענותיהם בדבר יחס לא שוויוני כלפיהם במוסדות עילית, ומפגינים, לדבריהם, זלזול ואף התנגדות לעניינים שהם רואים כקדושים – בעיקר המשכיות המסורת ושימורה. עבור רובם, מצבים כאלה הופכים את גוש האופוזיציה כולו למוקצה, ואת הניכור כלפיו לחזק יותר מהביקורת שלהם על הליכוד ושותפיו.

כאן נכנס לתמונה מה שאני מכנה ״הפופוליזם של המצליחים״. הסברים נפוצים להצלחתן העכשווית של תנועות פופוליסטיות ברחבי העולם מדגישים מצוקה כלכלית וכעס של מי ש״נותרו מאחור״. רבים מבני שיחי, לעומת זאת, מרוצים ממצבם הכלכלי, לעתים יותר מאי פעם. רובם בעלי עסקים קטנים או שכירים ללא השכלה גבוהה (בכך הם חורגים מהדגש של אורי כהן ונסים ליאון על השכלה גבוהה בדיונם במעמד הביניים המזרחי). אך דווקא ככל שבני שיחי ואנשים מרקע דומה משתלבים יותר בתעסוקה, בשירות הצבאי, בפוליטיקה ובהשכלה, כך גוברות ציפיותיהם להכרה ולהשפעה במערכת המשפט, בתקשורת ובמוסדות עילית נוספים. במובן הזה, לא מדובר במרד של ״מפסידנים״ נגד מצליחים, אלא במרד של מצליחים החשים שנותרו תחומים שהם אינם מתקבלים בהם כשווים. יוסף אומר לי שוב ושוב: ״רוב האנשים ברמלה לא מבינים בעילת הסבירות. זה לא העניין. העניין הוא הקול שלנו, היכולת שלנו לבחור, שאנחנו לא סוג ב׳. וגם הייצוג של אנשים שגדלו איפה שאנחנו ועם הדעות שלנו בעמדות מפתח… בצבא, בתקשורת, באקדמיה״.

ואכן, התמיכה של רבים מהם במהפכה המשפטית קשורה לטענות על ״איפה ואיפה״ במערכת המשפט ועל הדרה ממוקדי כוח ויוקרה נוספים של אנשים מרקע דומה לשלהם ובעלי תפיסות עולם קרובות. מקרים המתפרסמים תדיר בתקשורת הימין וברשתות החברתיות מצטרפים למפגשים עם המשטרה והרשויות לאורך השנים, ולסיפורים משפחתיים ותיקים על יחס לא שוויוני. ביחד, הם יוצרים אצל בני שיחי רושם יציב בדבר קיומה של אפליה.

יוסף טוען שאם חלקים מ״האליטות״ החילוניות היו מנסים לשתף פעולה עם מסורתיים בפריפריה החברתית, ״הם היו מקבלים מאתנו חיבוק דוב״. הוא מכנה את העמדה של אנשים סביבו כלפי אליטות כאלה ״יחסי הערצה־שנאה״: מסורתיים בפריפריה מעריכים את השכלתם של חברי האליטות ואת תפקידם ההיסטורי בבניית המדינה, אבל חשים שאלה רואים בהם איום. העצה המרכזית שלו ושל אחרים למרכז־שמאל היא להפסיק לראות במסורתיים בפריפריה ציבור שהאפשרות לשתף איתו פעולה אבודה מראש. המשמעות המעשית היא להציע מענים לבעיות שמטרידות אותם – מטענות על אי־שוויון בערכאות השיפוטיות הנמוכות כלפי אנשים כמוהם ובעלי תפיסות עולם דומות, ועד חוק הגיוס ובעיות ברבנות הראשית וברבנויות הערים.

***

אפשר כמובן לחלוק על בני שיחי – אני מתווכח איתם בקביעות על שלל נושאים – וגם הם נושאים כאמור באחריות משמעותית למציאות הנוכחית. מקס ובר הבחין בין ״אתיקה של שכנוע פנימי״, שדבקה בעקרונות מוסריים ללא תלות בתוצאותיהם המעשיות, לבין ״אתיקה של אחריות״, שמדגישה את השלכות המעשים. מנקודת המבט של אתיקה של אחריות, השאלה החשובה עבור המרכז־שמאל אינה ״מי אשם״, אלא מה ניתן לעשות ביחס למציאות כפי שהיא. במצב של קיטוב רגשי וזהותי עמוק, הייאוש מהאפשרות לשתף פעולה עם יותר מסורתיים בפריפריה החברתית עלול לפטור את המרכז־שמאל מהאחריות לשאול מה הוא יכול לעשות אחרת כדי לקדם את הערכים והאינטרסים שלו עצמו. כך הוא עלול לפספס את האפשרות לשותפות רבה יותר עם ציבור שבשאלות חשובות נבדל מהימין החרד״לי, ושעל שיתוף הפעולה איתו יכולים ליברלים להתחרות.

בעיני בני שיחי, לליברלים אין אמנם בסיס לקוות שמזרחים מסורתיים רבים בפריפריה יעברו לתמוך במפלגות שמאל, אך עדיין קיימות אפשרויות ביניים רבות. חלקם, בעיקר הביקורתיים יותר כלפי הליכוד, תמכו בעבר – ובקונסטלציה אחרת יכולים לתמוך שוב – במפלגות שנחשבות היום מרכז או ימין פרגמטי יחסית, כמו אלה שבהובלת גנץ, איזנקוט או ליברמן. בפועל, רבים מהם תומכים כיום במפלגתו של בן גביר. הם מסבירים את התמיכה הזאת לא באימוץ תפיסת עולם כהניסטית (לרבים מהם חברים קרובים ערבים), אלא בשילוב של רצון להעניש את הליכוד וסירוב לתמוך בכל מפלגה מגוש האופוזיציה, שבעיניהם מחויב לשמר את היחס הלא שוויוני כלפיהם מצד מוסדות עילית.

לכן, השאלה החשובה עבור ליברלים היא אילו שותפויות פוליטיות יכולות להיווצר, אפילו עם מיעוט מהם, במקום שיתוף הפעולה הנרחב כיום בינם לבין נציגי האידיאולוגיה החרד״לית. מכאן נובעת מסקנה שגם אני שותף לה: המרכז־שמאל לא יוכל להשיג לאורך זמן הישגים משמעותיים ״מעל ראשיהם״ של מסורתיים בפריפריה. אם הוא מעוניין לקדם מטרות כמו הגנה על מוסדות דמוקרטיים, הפחתת אלימות כלפי פלסטינים, או חיזוק הקשרים של יהודים ישראלים איתם, עליו למצוא דרך לשתף פעולה עם רבים יותר בקרב ציבור המפתח הזה של המסורתיים בפריפריה החברתית.

***

התחזקותן של תנועות שנהוג לכנותן פופוליסטיות היא אתגר עכשווי משמעותי במדינות רבות בעולם. לאתגר הזה אין פתרונות מוכנים שישראלים יכולים פשוט ״לייבא״. רבים במרכז־שמאל, ובמיוחד במחאת קפלן, נוהגים לראות עצמם כמי שמצטיינים בחדשנות ובהתמודדות עם בעיות מורכבות. האם הם מסוגלים להפנות את השאיפה הזאת גם לניסיון לצמצם את הניכור של מסורתיים בפריפריה החברתית כלפי אנשים כמותם – ניסיון שאם יצליח, יוכל לעורר השראה במקומות שונים בעולם?

הבחירות הקרובות עשויות להסתיים בהחלפת הממשלה, אך הן לא יפתרו את בעיית העומק הזו. כל עוד חלקים מובילים במרכז־שמאל אינם רואים במזרחים מסורתיים בפריפריה ציבור בעל עמדות מובחנות, ואינם פונים אליהם באופן משכנע כאל שחקנים פוליטיים שווים – אנשים שאפשר להתווכח איתם אך גם ללמוד מהם – קשה לצפות שהברית של מסורתיים עם הימין החרד״לי תיחלש, על אף עמדותיהם השונות בסוגיות מפתח. לדעת בני שיחי, שינוי עמוק יחייב, קודם כול, לקרוא את המפה הפוליטית באופן מדויק יותר.

לאחרונה פורסם ראיון בעיתון הארץ עם מאוטנר בנושא, לראיון.

עוד בנושא: