אנתרופולוגיה לשבת

אם גלשתם ברשתות החברתיות בתקופה האחרונה, כנראה נתקלתם בסערה סביב סרטון ברכת החג שפרסם ראש הממשלה בנימין נתניהו תחת הכותרת "ביביסט, לא חצי בן אדם". עבור תומכיו של נתניהו, הסרטון ביטא את התחושה שהם זוכים ליחס מזלזל ומתנשא; עבור מבקריו, הוא נתפס כמהלך פוליטי מחושב. אבל מבחינת תמר פרידמן (אוניברסיטת בר אילן) וד"ר אסף סעדון (אוניברסיטת בן גוריון), הסיפור הרחב יותר אינו הסרטון עצמו, אלא האופן שבו אנשים מגדירים כיום את הזהות הפוליטית שלהם — בעיקר דרך ההבחנה בינם לבין "הצד השני".

במאמרם ״יצירת אוריינטציה מבוססת מרחק: זהות פוליטית דרך מיצוב יחסותי בישראל״, שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Symbolic Interaction טוענים פרידמן וסעדון כי בעולם שבו הגבולות האידיאולוגיים בין מפלגות נעשים מטושטשים ומבלבלים, אנשים יכולים להגדיר את הזהות הפוליטית שלהם דרך השאלה ממי הם רוצים להיבדל – לפי מרחק מקבוצה מסוימת – כסוג של פתרון זמני (אבל למעשה הוא מתמשך). דרך מקרה הבוחן של "ביביסט" בפוליטיקה הישראלית – כינוי המזוהה עם תומכיו הנאמנים של ראש הממשלה בנימין נתניהו – המאמר בוחן כיצד המונח מופיע בשיח הציבורי, בתקשורת וברשתות החברתיות. בתחילה ככינוי גנאי שנועד לערער על הלגיטימיות של קבוצת תומכיו, ובהמשך המאמר מציג שהמונח נוכס מחדש. 

תיאוריית התיוג של תומפסון (2014) מציגה את האופנים שבהם תיוג שלילי יכול ״להידבק״, ובמאמר פרידמן וסעדון מנתחים את התבססותו של המונח ״ביביסט״, ואת האופן ששנות כהונתו הממושכות של נתניהו ומורכבותן הגוברת של אידיאולוגיות מפלגתיות תרמו לביסוסו כנקודת ייחוס יציבה. שימוש חוזר ונשנה בכינוי למטרות תיוג שלילי, וניסיונו של הציר האופוזיציוני לבייש באמצעותו, ממשיכים להשריש את תכונות העוגן, כך המונח הפך למרכז כובד לביסוס זהות פוליטית לפי מרחק עבור כל השחקנים בזירה. 

תיאוריות פוליטיות קלאסיות מניחות שאנשים מגדירים את עצמם פוליטית לפי אידיאולוגיה מפלגתית ברורה. בפועל, המציאות הרבה יותר מורכבת. כדי להבין אידיאולוגיה של מפלגה לעומק, צריך היכרות עם תחומים רבים, כמו כלכלה, משפט ויחסים בינלאומיים. לא תמיד לאנשים יש רצון או עניין להתעמק בנושאים אלו. בנוסף, עמדות פוליטיות של מפלגות עשויות להשתנות, והרבה פעמים המפלגות מציגות הרבה עמדות שהבוחר יכול שלא להזדהות עם כולם. לדוגמה, אדם יכול לתמוך במדיניות כלכלית ימנית אבל להחזיק בעמדות ליברליות בנושאי מגדר; לבקר את מערכת המשפט מבלי לתמוך בממשלה; או להזדהות עם השמאל הפוליטי ובמקביל להחזיק בעמדות נוקשות בסוגיות ביטחוניות. במציאות כזו, שיוך פוליטי מפלגתי מסובך לעומת האפשרות הפשוטה של הצגת זיהוי פוליטי לפי מרחק ממחנה אחר. 

במחקר מצאו פרידמן וסעדון שתהליך של זיהוי פוליטי מתרחש בפרטים הקטנים של היומיום הדיגיטלי – בשמות משתמשים, טוקבקים, האשטגים, תיאורי פרופיל ופוסטים. כך למשל שמות משתמשים כמו ״ביביסט גאה״ או ״ביביסט לשעבר״ לא נבחרים במקרה, הם מאפשרים לאנשים למקם את עצמם ביחס לקבוצות אחרות. גם הגדרות כמו ״ימני לא-ביביסט״ ממלאות תפקיד דומה, גם כשהבסיס הוא שלילי. כך זהות פוליטית לא רק נבנית סביב תמיכה מסוימת, אלא שאפשרית גם דרך התרחקות ממשהו. 

פרידמן וסעדון זיהו כמה דפוסים שונים של שימוש במונח "ביביסט". אחד מהם הוא אימוץ חיובי של הכינוי, דרך ביטויים כמו "ביביסט אמיתי", "גם אני ביביסט" או "ביביסטית גאה". בצורה הזאת חלק מתומכי נתניהו משתמשים במונח להצגת סמל של נאמנות וגאווה פוליטית. המהלך הזה מעניין במיוחד משום שהמונח "ביביסט" שימש בתחילה כדי להציג את תומכיו של נתניהו בצורה שלילית: כעדר חסר חשיבה עצמאית. בהקשר הזה, פרידמן וסעדון מזכירים מחקר על תומכי דונלד טראמפ בארצות הברית, שהראו כיצד תיוגים שליליים נתפסים כמחיר קטן לעומת הרווח: תחושת ביטחון גדולה שנותן מנהיג כריזמטי. 

דפוס נוסף הוא דרך מושגים כמו ״ביביסט פורש״ או ״ימני לא-ביביסט״ שנעשים על ידי אנשי הימין של המפה הפוליטית, שמסמנים את עצמם בצורה מדויקת – כן מחזיקים באידיאולוגיה של מפלגות הימין, אך לא בהכרח תומכים בנתניהו. 

דפוסים שנפוצים בקרב המתנגדים מהאופוזיציה לנתניהו, משתמשים ב״ביביסט״ בצורה שלילית כדי לזהות את עצמם ואת אחרים בזירה. באמירות כמו "הוא ביביסט" מסמנים אדם אחר באופן שלילי, ולא רק פוליטית, אלא גם מתייגים מוסרית ואינטלקטואלית. לעומת זאת, הגדרות כמו "אני אנטי-ביביסט" בונות זהות עצמית דרך התנגדות מובהקת לנתניהו ולמה שהוא מייצג. לדברי פרידמן וסעדון, לתיוגים שליליים כאלה אין תמיד את האפקט שמצפים מהם ליצור. במקום להרחיק או לבייש, הם עשויים דווקא לחזק את תחושת השייכות של הקבוצה המתוייגת, להגביר תחושת "אנחנו נגד העולם", ולהפוך את עצם ההדרה למקור של גאווה ולכידות קבוצתית.

משפטים כמו "אני ימני אבל לא ביביסט" לא רק מבטאים הסתייגות, אלא מנסים דייק – באיזה נקודה על ציר נמצא אדם מסוים במפה הפוליטית, גם בביטוי הפוך כמו "אני יותר ביביסט מימני". 

בלומרט (2005) טוען ששימושים חוזרים ונשנים במונח מסוים מבססים אותו בשיח, כך שכל שימוש חוזר מייצר אותו כמרכז כובד שסביבו מתארגנים האחרים בזירה הפוליטית. פרידמן וסעדון עורכים השוואה עם תיוגים אחרים בפוליטיקה הבינלאומית (deplorable, remoaner), ומראים כי המונח ״ביביסט״ למעשה תיאורי למדי, הוא די ניטרלי – מה שאפשר את ההתבססות שלו לאורך זמן. הם משווים את המונח לקריאות גנאי אחרות בפוליטיקה העולמית – גנאי אמריקאי שנתפס כשיפוט מוסרי, וגנאי בריטי שהיה מסורבל ותלוי זמן. 

בהשראה מארווין גופמן, פרידמן וסעדון טוענים שאין משמעות קבועה לתיוגים פוליטיים. מונחים כמו ״ביביסט״ הם לא חיובים ולא שליליים בפני עצמם – המשמעות שלהם משתנה לפי הקשר. מה שיכול להיתפס כסטיגמה בהקשר אחד, יכול להיתפס כתג של כבוד בהקשר אחר – תלוי מי אומר אותו, מי שומע אותו ואיפה זה נאמר או נשמע. לדבריהם, גנאי וניכוס מחדש של כינויים הם תהליכים חברתיים שנוצרים באינטראקציה עם אנשים אחרים, ולא תכונה קבועה של הכינוי עצמו. 

התמונה הראשית מתוך סרטון חג השבועות 2026 של בנימין נתניהו.

עוד בנושא: