ד"ר אופיר שפר כותבת לבחברת האדם על תהליך מחקרי שהחל בכיתה בדואית בדרום והמשיך להתגלגל רחוק מעבר לרגע סיום איסוף הנתונים. בפוסט היא מתארת כיצד עבודת השדה אינה מסתיימת עם החזרה מהשטח, אלא משנה צורה לרשת מורכבת של תרגומים, יחסים ומשא ומתן- מהמפגש בין סטודנטים וסטודנטיות כחוקרים שותפים ועד עמידה מול דרישות, דחיות ומערכות הגשה בעולם האקדמי הבינלאומי. בין מלחמה, חרם אקדמי ושאלות של שייכות ומיצוב, שפר עוקבת אחר הדרך שבה ידע מקומי נפרם ונארג מחדש לכדי מסמך מדעי, ומתבוננת בעבודת השדה כפעולה מתמשכת של יצירת גשרים, זהויות וקשרים גם כשהרשת כולה רועדת.

רותם קליגר חליוא כותבת ״סמלי מפתח״, והפעם היא מסבירה את המושג – ״עצמי ממוסחר״, לכבוד החג החשוב בשנה, הלוא הוא – BLACK FRIDAY.

בשבוע שעבר הוקרן הסרט "מתתי", במסגרת פסטיבל הסרטים האנתרופולוגי שמתקיים זו השנה ה14. הנשים המצולמות בו, משבט הצוציל במדינת צ'יאפס שבדרום מקסיקו, מספרות במהלך הסרט על אלימות שחוו. זו אינה אלימות שעושה כותרות, אלא אלימות יומיומית, ממוגדרת וממגדרת שמשוקעת בסדר החברתי. זו אלימות מנורמלת ומתאפיינת בפחיתות ופיחות ערך של נשים. טל ניצן כותבת על הסרט, על הדוקטורט שעשתה בגואטמלה הסמוכה לצ'יאפס, ועל היום הבינלאומי למיגור אלימות נגד נשים שחל השבוע – ב25 בנובמבר.

ד"ר רוית תלמי־כהן כותבת לבחברת האדם טקסט אישי־אתנוגרפי על שפה, הקשבה, והאפשרות להבין גם כשהמילים אינן מספיקות, בעקבות חוויותיה בכנס האנתרופולוגי העולמי שהתרחש לאחרונה בגואטמלה.

ד״ר גיא שלו, אנתרופולוג רפואי ומנכ״ל הארגון ׳רופאים לזכויות אדם׳ זכה בפרס New Directions של קהילת האנתרופולוגיה הכללית באגודה האמריקאית. זהו פרס המכיר בהישגים של יחידים וקבוצות על הישגים באנתרופולוגיה ציבורית.

כיצד מנגנוני הפיקוח, ההשתקה והציות באקדמיה הישראלית פועלים בזמן המלחמה? בחודשים הראשונים של המלחמה שהחלה באוקטובר 2023, חקרו ד"ר מהא כרכבי סבאח ופרופסור סראב אבו-רביעה קווידר מאוניברסיטת בן-גוריון את הפוליטיקה של השתיקה באקדמיה הישראלית. כרכבי סבאח ואבו-רביעה קווידר בחנו את ההתמודדות של הסגל הפלסטיני במאבק על קול באקדמיה הישראלית בזמן המלחמה. במאמר שפירסמו הן מצביעות על מנגנונים שמייצרים שתיקה והשתקה, ביניהם פחד, הדרה ופיקוח וחיזוק האחרות הפלסטינית. 

ד"ר תהילה גאדו ופרופ' מיכל פרנקל (האוניברסיטה העברית) כותבות לבחברת האדם על מאמרן המבוסס על עבודת הדוקטורט של ד"ר גאדו שפורסם בכתב העת International Journal of Sociology and Social Policy. המאמר מרחיב את המבט על תופעת האלימות נגד נשים, ומציג צורה פחות נראית לעין של אלימות זוגית – אלימות דתית: שימוש בשפה, בסמלים ובמנגנונים דתיים כאמצעי להפעלת כוח ושליטה בתוך זוגיות.

רפי גרוסגליק, אריאל הנדל ודניאל מונטרסקו כותבים לבחברת האדם על מסע הבלדי – מושג טעון של טעם, זהות וגבולות בישראל/פלסטין. דרך חומרי גלם, מאכלים, דימויים וסיפורים אישיים, הם עוקבים אחר גלגוליו של ה"בלדי" — מהמטעים בגדה המערבית ועד למסעדות שף בתל אביב — ובוחנים כיצד קטגוריה חקלאית-קולינרית הופכת לשדה מאבק פוליטי, כלכלי ותרבותי. החוקרים מראים כיצד הבלדי נע בין ילידיות להתמערבות, בין התנגדות לניכוס, וכיצד מאחורי "החציל הבלדי" או "שמן הזית הבלדי" מסתתרת ביוגרפיה פוליטית של המקום – כזו שבה גם הטעם עצמו הופך לזירה של כוח, שייכות וזיכרון.

לכבוד צאת האסופה "גוף משלך: רפואה, מין ומגדר", ד"ר יעל השילוני דולב וד"ר שרון אורשלימי כותבות על יחסי הכוח, ההטיות המגדריות והמאבקים לשוויון בתחום הרפואה. דרך סקירה של התפתחות החשיבה הפמיניסטית ברפואה ושל מאמרי האסופה, הטקסט מתאר כיצד ידע מדעי, תפיסות מגדריות ופוליטיקה של גוף נשזרים זה בזה – ומציע קריאה מחודשת במושגים כמו בריאות, טיפול ואמת מדעית בעידן של פוסט־אמת.

פסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי, אחד האירועים המרכזים של הקהילה האנתרופולוגית בארץ, חוזר בפעם ה-14, עם סרטים אשר פותחים צוהר לעולם ולחוויה האנושית על גווניה והקשריה השונים. הפסטיבל הוא שיתוף פעולה בין המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית לבין סינמטק ירושלים וביחד הם פועלים לקדם סרטים דוקומנטריים בעלי אוריינטציה אתנוגרפית. סרטים אלה, מתארים בכלים קולנועיים את המורכבויות של חיי היחידים והקהילות בעולם הרחב, ואת היחס בין האנושי ללא אנושי. ויש גם קוד הנחה לעוקבי בחברת האדם.

בעקבות הסרטון "הלם קרב" שהעלה הסטנדאפיסט אודי כגן לרשתות החברתיות, יעל סקורקוביץ כותבת ל"בחברת האדם" על התביעה להכרה ונראוּת רגשיים בשדה של פוסט טראומה ומצוקות נפשיות. בסרטון, המהווה קטע מהופעת סטנדאפ, כגן משתף את הקהל בהתמודדותו האישית עם הלם קרב בעקבות שירותו הצבאי כלוחם. הקטע זכה לכחצי מיליון צפיות ביוטיוב ולסיקור תקשורתי נרחב. אז מה הפך את הסרטון לקונצנזוס דווקא בימים של מחלוקת ציבורית חריפה סביב המלחמה בעזה?

היום התקיימה "עצרת המיליון", כנגד חוק הגיוס בכניסה לירושלים. בעקבות העצרת, האנתרופולוג שלמה גוזמן כרמלי (מרצה באונ׳ בר אילן וחבר צוות בחברת האדם), מנתח את משמעות האירוע עבור החברה החרדית, ומסביר מדוע הוא שונה מהפגנות קודמות שנגעו בנושאים דומים. גוזמן כרמלי מראה כיצד בשנים האחרונות החרדיות הפכה הטרוגנית, מפוצלת ומפולגת יותר מתמיד, והאויב המשותף שפעם היה ברור ומוסכם על כל שותפיה, הפך שנוי במחלוקת

ד"ר גילי המר, אנתרופולוגית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, כותבת לבחברת האדם על מאמרה החדש בו הקוראים/ות מוזמנים/ות להיכנס לעולם שבו התקשורת אינה מובנת מאליה, אלא תוצר של יצירתיות, רגישות ומודעות בין-חושית.

כיצד על האנתרופולוג לנהוג בסיטואציה של ריטאול דתי שמקיימת הקהילה הנחקרת? ד"ר אלעזר בן לולו עומד על האתגר של ביצוע עבודת שדה בזמן קיום ריטואל דתי ומציע את המושג "תצפית מתחמקת"; החושפת את המתח בין השתתפות לבין צפייה. בן לולו כותב לבחברת האדם לאחר פרסום מאמרו בנושא בכתה העת The Qualitative Report.

בחברת האדם מברכים את ד"ר מהא נאטור על מינויה באוניברסיטת חיפה, ומתמקידם בתחומי מחקרה של נאטור שסובבים אמונה, שפה, רגש, יחסי כוח ועוד.

ממה אנשים מפחדים במפגש הראשונה עם בינה מלאכותית, כמו צ'אט ג'יפיטי? רבים מדברים על כך שהצ'אט "מוטה פוליטית". במאמר שפורסם בכתב העת Information, Communication & Society, ד"ר מעיין כהן, חוקרת אורחת בעבר במעבדת IWIT והיום פוסט דוקטורנטית במעבדת AIMLAB שבבית הספר לניהול, וראש מעבדת IWIT פרופ' ערן טוך, מציעים ניתוח עומק של השיח הציבורי סביב ההוגנות וההטיות האלגוריתמיות של ChatGPT, בגישה שמשלבת ניתוח תימטי של טוויטים ויראליים לצד אתנוגרפיה דיגיטלית. השניים כותבים לבחברת האדם #אנתרופולוגיה_לשבת על מאמרם ועל שיח האלגורתימים, ההטיות הפוליטיות והחשד.

מה זה אומר לחוש רגשות עמוקים כלפי פטריות? לא במובן הקולינרי, אלא באופן העמוק, התחושתי, והכמעט מגנטי – זה שמושך אנשים אל "הטבע" ואל התכנסות בבית, בחיפוש ובטיפוח אחר אורגניזם חמקמק, לא מובן לחלוטין, ועם זאת מלא בחיים. מאמרם החדש של ריקי ענתבי ולירון שני שפורסם בכתב העת Ethnos: Journal of Anthropology, דן בסוגיה זו בדיוק – ברגעים בהם הגבולות בין בני האדם ופטריות מטשטשים ומעוצבים תחת רגשות של היקסמות ואהבה.

איזה מפגשים מייצרת הירידה למקלט במהלך מלחמה, כשרק השהות במרחב הזה הופכת לשגרה? מה הגבול בין זמן החירום והאיום לבין היום-יום? ד"ר עינב ארגמן מהמרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט כותבת לבחברת האדם על יום-יום שנמהל במלחמה ובחירום, ועל היבטים חברתיים ותרבותיים של השהות המשותפת במקלט השכונתי.

יוליה לרנר כותבת ל"בחברת האדם" על פרויקט התכתבות בין סטודנטית למשפטים במכללת ספיר לסטודנטית למשפטים מעזה. הפרויקט, שיזם כתב עת צרפתי, הגיעה לשיאו עם מפגש של השתיים בפריז ופורסם כספר. לרנר מסבירה לרנר מסבירה כיצד מכתביהן הפכו ממחווה אישית של היכרות והקשבה למסמך תרבותי ופוליטי, ועל האופן בו הוא התקבל במדינות שונות

הסוכה בביתו של גיא גלבוע דלאל לא פורקה בשנתיים האחרונות, עד שישוב הביתה. אתמול חזר גיא, אחרי 738 ימים בשבי. סוכות נראו ברחבי הארץ בשנתיים האחרונות, סוכות שנותרו בעוטף עזה ובישובי הצפון אחרי פרוץ המלחמה ולא פורקו במשך חודשים רבים. מיכל טל ביצעה עבודת שדה ארוכה במסגרת עבודת סמינר לקורס של ד"ר דיאגו רוטמן ואספה תיעודים וייצוגים של סוכות מהשנה הראשונה של המלחמה 2023-2024. לרגל חג הסוכות השני מאז המלחמה ושחרור החטופים, היא כותבת לבחברת האדם.

הכלנית נבחרה ב2013 לפרח הלאומי. היא עמדה כמוקד חג ונוף ב"דרום אדום" ובמרחבים אחרים, ובאוקטובר 2023 נצבעה באדום של דם וּפחד. עם פרוץ המלחמה היא ניצבה לפתע מול החרב – לא רק כפרח אלא כהתרעת מצפון: עד כמה מוכנה החברה הישראלית להקריב את הערכים ההומניים שלה בשם הכבוד הלאומי והמאבק? כחלק ממדור #צו_השעה כותבת ד"ר הגר חג'ג' ברגר, מהקריה האקדמית אונו ומכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, על זהות לאומית, בושה ואשמה.

עמליה סער כותבת לבחברת האדם, במסגרת מדור "צו השעה", על תהיות מוסריות שעולות בעת הנוכחית ומביאות אותה כאנתרופולוגית לבחון את עמדתה של ישראל. באמצעות מושג ה"בזות" היא בוחנת את כינונו של הסובייקט הישראלי ומצביעה על כך שהיחס אל הפלסטינים, המגלם תערובת של דחייה ומשיכה, חושף תהליך של התפוררות מוסרית ותודעתית בחברה הישראלית עצמה.

מה קורה כשהגוף הנשי, שהוא לכאורה טבעי, פוגש את אחת הטכנולוגיות הרפואיות המורכבות והרגישות ביותר? אורית הורוביץ בר־עם כותבת על פונדקאיות בישראל ועל האופן שבו הן מנווטות בין הידע הגופני והטבעי שלהן לבין המערכת הרפואית. היא משרטטת את המעבר בין "דור ראשון" של פונדקאיות שראו את עצמן כגוף מלאכותי בשירות האם המיועדת, לבין "דור שני" של פונדקאיות שמבקשות למנף את ניסיונן ויכולותיהן הטבעיות. דרך עדויות נשים, מחקר אתנוגרפי ותיאוריות על ידע רפואי, נחשפת תמונה מורכבת של משא ומתן בין טבע, טכנולוגיה וכוח נשי

אלעזר בן לולו כותב לבחברת האדם על מאמרו שפורסם לאחרונה בכתב העת "סוציולוגיה ישראלית". במאמר מציג בן לולו מחקר אתנוגרפי שערך בקהילת "הלב" הרפורמית בתל אביב, ובוחן כיצד נשים ולהט"ב מפרשים ומעצבים מחדש את טקסי הימים הנוראים באופן שוויוני, קווירי ויצירתי. בן לולו מסביר כיצד דרך שינויי נוסח, פרקטיקות ליטורגיות חדשות וביטויים גופניים ורגשיים, הופכים התפילה והפולחן למרחב של הכרה, העצמה ויצירת זהות דתית אלטרנטיבית המערערת על ההגמוניה האורתודוקסית.

מאיה לבקוביץ סגל, פרוייקטורית תיעוד והנצחה, המרכז למורשת מלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת, כותבת לבחברת האדם על הקשרים בין זיכרון היסטורי לשכול עכשווי, דרך פרויקט תיעודי רחב היקף העוסק במשפחות חללי מלחמת ששת הימים. בטקסט היא מתבוננת במתח שבין נרטיב הניצחון של 1967 לבין מציאות השכול המתמשכת בישראל, ובוחנת כיצד עדויות אישיות, תיעוד משפחתי ואתרי זיכרון משתלבים בתוך השיח הציבורי והדיגיטלי של ההווה.

מה המשמעות של תפילת "כל נדרי", שלאורך ההיסטוריה היהודית רבנים ראו בה בעיה הלכתית? כיצד היא הפכה לרגע משמעותי כל כך שמסמל את יום הכיפורים? שלמה גוזמן כרמלי חוזר לתפילת כל נדרי שפותחת את יום הכיפורים, ולאנתרופולוגיה של שלמה דשן שכתב על התפילה בסוף שנות השבעים. ממבט עכשווי, כותב גוזמן כרמלי גם על אנתרופולוגיה חומרית ותיאוריות פרפורמטיביות, וכיצד ניתן להבין דרכן שכבות נוספות של תפילת "כל נדרי".

איך נראה שוק ארבעת המינים מנקודת מבט אנתרופולוגית? מה הופך את האתרוג מפרי הדר פשוט לסמל חברתי, תיאולוגי וכלכלי? וכיצד נפגשים בשוק זה קפיטליזם, הון תיאולוגי ועקרון ההכבדה? תהילה גאדו ושמואל בן שלום כותבים לבחברת האדם על שוק ארבעת המינים החרדי כזירה תרבותית-דתית, שבה המפגש בין מצווה, סטטוס חברתי וכללי השוק יוצר מערכת מורכבת של קפיטליזם דתי.

היום לפני שנתיים החיים של כולנו השתנו. הבוקר של אותה שבת נחרט לנו ישירות על הנפש ופצעיו ממשיכים להעמיק ככל שהמלחמה ממשיכה. חשבנו בצוות בחברת האדם כיצד לציין את התאריך, הרי הדעות והצרכים בתוך ומחוץ לקהילה האנתרופולוגית כל כך מגוונים ומה כבר אפשר להגיד ביום הכואב הזה? ובכל זאת, אנחנו מאמינים שמילים יכולות לרכך ולעזור. אז אספנו עבורכם לקט כתבות בתחומים מגוונים שחוקרים וחוקרות כתבו לאורך השנתיים האחרונות, מאז אותה שבת. אתם מוזמנים לעצור לרגע את היום, לבחור את אחד הטקסטים ולקרוא איתנו.

ד"ר עידן ירון, סוציולוג ואנתרופולוג חברתי, המתמחה בימין קיצוני בישראל, כותב לבחברת האדם כחלק ממדור "צו השעה" על הדרכים שבהן סמלים פאליים, דימויי גבריות ועמדות פוליטיות-דתיות נשזרים בשיח הציבורי בישראל. במאמרו, "המלחמה בעזה – מדד 'מצב הפאלוס הלאומי': סוכת דוד הנופלת וזקיפות הלולב", הוא נשען על יותר מעשור של מחקר שדה בחוגי הימין הרחוק, ובוחן כיצד מושגים של גבריות, כבוד לאומי וסמלים דתיים מתפקדים כחלק ממאבק רחב יותר על דימוי המדינה, החברה והאמונה.

עבודת הדוקטורט של מהכני-בלקין, ״להפוך לבהאיים באירלנד: משא ומתן על זהויות דתיות, לאומיות ואתניות״, נכתבה במסגרת המחלקה לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה בבן גוריון, ובהנחיית פרופ׳ גקי פלדמן. מהכני-בלקין עוסקת בעבודת הדוקטורט שלה בתהליך המרת דת לבהאית, או ב"בהאים דור ראשון" כפי שנחקריה מכנים עצמם, וקיימה את עבודת השדה שלה בקרב הקהילה הבהאית באירלנד.

תושבי שדרות פונו מבתיהם אחרי ה7 באוקטובר. בפסח 2024, רבים מהם טרם שבו הביתה. הם ציינו את המימונה במלונות המפונים, עקורים מבתיהם ומקהילותיהם. מוטי גיגי, יליד שדרות בעצמו, כותב על חגיגות המימונה בקרב המפונים משדרות, כמרחב לימינלי של התמודדות עם המשבר הגדול שפקד את התושבים. גיגי מתייחס לאופן בו המימונה של הפליטים הפכה למעין מעבדה חברתית לעיצוב זהות חדשה. השאלה "איך חוגגים מימונה בלי בית?" היא למעשה השאלה "איך נשארים מי שאנחנו כשכל מה שהגדיר אותנו נלקח?". התשובות של המפונים מגוונות ואותנטיות, חלק מהמציאות שנקלענו אליה.

איך החברה היהודית בישראל מציינת את סוף השבוע? מה משמעויות זמן השבת בתרבות היהודית-ישראלית? מה משותף בסופי השבוע של יהודים שאורח חייהם ואמונותיהם שונות? סתיו שופן-ביטון כותבת לבחברת האדם על הדוקטורט שלה שעוסק בחווית סוף השבוע בחברה היהודית בישראל. עבודת הדוקטורט נכתבה בהנחיית פרופ' נסים ליאון ופרופ' חזקי שוהם במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן.

רעיה שירה כהן, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה, כותבת לבחברת האדם על תובנות ראשוניות מעבודת שדה בסליחות במירון. דרך התבוננות במרחבי תפילה, מחיצות מאולתרות ושילוב בלתי צפוי בין פיוטים מסורתיים לשיר הילדים ברבאבא, היא בוחנת כיצד פרקטיקות נאו־חסידיות מעצבות מחדש את טקסי הסליחות, ומציעה קריאה מחודשת גם לתפיסות נשיות במרחב המקודש.

דגנית הרטמן, סטודנטית מתקדמת בתואר שני לאנתרופולוגיה/תרבות דיגיטלית באוניברסיטה הפתוחה כותבת לבחברת האדם על תמונות משפחתיות (בעיקר דיגיטליות) כמרחב זיכרון רגשי וגופני, המדגים כיצד דימויים מצולמים אינם רק תיעוד של עבר אלא גם כלי לעיבוד חוויות, לעיצוב זהות משפחתית ולריפוי אישי מול טראומות וזיכרונות.

ברחוב הראשי בבני ברק חנויות אופנה עם שמות אירופאים: אלגנט פאריז, אופנת מילאנו. הבגדים שנמכרים שם הגיעו ברובם מסין, ונמכרים לנשים פשניסטיות דתיות – יהודיות ומוסלמיות כאחד. זירת האופנה השמרנית מהווה מרחב של חציית גבולות, כשפשניסטה מוסלמית מזמינה "בגד ים חרדי",  ופשניסטה יהודייה מתרגמת את אתר האופנה שלה לשפה הערבית. עמליה סער ודלית שמחאי כותבת לבחברת האדם על מאמרן שעוסק באופנה של נשים דתיות באזורנו. המאמר, שהתפרסם ב Journal of Contemporary Ethnography מתייחס לבחירות האופנתיות של נשים יהודיות ומוסלמיות בישראל/פלסטין, שבוחרות כיצד להתלבש מתוך אסתטיקה והנאה ולאו דווקא מתוך מוסרנות פטריארכלית מחמירה. נשים דתיות מוסלמיות ויהודיות חולקות תפיסות משותפות של נשיות, גוף, אמונה וניראות, אבל הדימוי הרומנטי של "הכרת האחר" לא מתקיים כאן. להפך, החיבור מתקיים סביב המאפיינים הא-ליברליים המשותפים. שדה האופנה הצנועה מתהווה סביב התשוקה לסגנון צנוע, אלגנטי ועדכני של נשים "רגילות". הוא מאפשר להן שיטוט מדומיין בין מרחבים וזהויות, ודילוג נונשלנטי מעל מחסומי השוני, השנאה והגזענות.

מאז ה־7 באוקטובר 2023, החברה בישראל והאזור כולו מצויים ברגע היסטורי טעון, סוער ומטלטל. המלחמה בעזה, ההרס האנושי והחומרי, האובדן, השסעים הפוליטיים, החרמות האקדמיים, שאלות של אתיקה, מוסר, זהות, גבול, קול ושתיקה — כל אלה מעלים שאלות עמוקות ומהדהדות שאנתרופולוגיה לא יכולה ואסור לה להחמיץ. הזמנו את קהילת האנתרופולוגים והאנתרופולוגיות בישראל, להציע טקסטים קצרים שמביאים את נקודת המבט האנתרופולוגית אל תוך צו השעה, בכל היבט של התקופה. היום אנחנו מפרסמים את הטקסט השני מבין התשובות שקיבלנו- ובו מאירה וייס כתבה לנו את מחשבותיה על כתיבה אנתרופולוגית ברגע משבר.

ברכות חמות לדן קוטליאר על הקידום למרצה בכיר וקבלת קביעות! קוטליאר, מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, עוסק במחקר ביקורתי של אלגוריתמים הבוחן כיצד אלגוריתמים (ו"בינה מלאכותית") משנים את המציאות החברתית, וכיצד ערכים חברתיים מוצאים את דרכם לתוך מערכות אלגוריתמיות. למשל, מחקריו של קוטליאר חשפו את האופן בו אלגוריתמים מבנים זהות, דוחפים אנשים לבחירה, או מבינים את ה"אחר"; את האופן בו אתיקה אלגוריתמית מובנת ומפורשת על-ידי מפתחים, ואת האופנים בהם הגיונות תרבותיים משפיעים על אלגוריתמים.

אם הוזמנתם לחתונה חברתית, אל תביאו צ'קים. דנה קפלן כותבת לבחברת האדם על חתונות כאלו, שמתרחשות לרוב בחיק הטבע ולא באולם, ובהן האורחים מתבקשים להימנע מצ'קים ומתנות, ולהביא במקומם תבשילים ביתיים. במחקרה, שואלת קפלן מה ייחודי בחתונות חברתיות? מה מסמלות חתונות אלו, המאפיינות את מעמד הביניים? כיצד חתונות 'חברתיות', שבמרכזן עומדת תפיסה מוצהרת של הפחתת צריכה והתנגדות להפגנת עושר, משרתות את צורכי ההיבדלות המעמדית של בני ובנות מעמד הביניים?

אלעזר בן לולו כותב לבחברת האדם על מאמרו החדש שפורסם ב Sociological Spectrum שעוסק ברדיו התפילות, ובמשמעויות של התפילות שכתבו אנשים חילוניים בתל אביב. מהלך זה מאתגר את הקאנון היהודי המסורתי ומערער על המנדט הדתי-רבני בישראל. טקסט זה נכתב כחלק ממדור "צו השעה" שעוסק במלחמה ובמתרחש בחברה הישראלית בימים אלו.

רותם קליגר חליוא (מצוות בחברת האדם) כותבת על טרנד "הדמות הראשית" ברשתות החברתיות. באמצעות מושגי האינדיבידואליזציה והבדידות במודרניות המאוחרת היא בוחנת כיצד רעיון שנראה במבט ראשון מעצים ומלא השראה- לחיות את חיינו כאילו אנחנו הכוכבים הראשיים- עשוי להוביל גם להשלכות מורכבות יותר.