צו השעה

תושבי שדרות פונו מבתיהם אחרי ה7 באוקטובר. בפסח 2024, רבים מהם טרם שבו הביתה. הם ציינו את המימונה במלונות המפונים, עקורים מבתיהם ומקהילותיהם. מוטי גיגי, יליד שדרות בעצמו, כותב על חגיגות המימונה בקרב המפונים משדרות, כמרחב לימינלי של התמודדות עם המשבר הגדול שפקד את התושבים. גיגי מתייחס לאופן בו המימונה של הפליטים הפכה למעין מעבדה חברתית לעיצוב זהות חדשה. השאלה "איך חוגגים מימונה בלי בית?" היא למעשה השאלה "איך נשארים מי שאנחנו כשכל מה שהגדיר אותנו נלקח?". התשובות של המפונים מגוונות ואותנטיות, חלק מהמציאות שנקלענו אליה. 

אירועי ה-7 באוקטובר 2023 הציבו את החברה הישראלית בפני שבר עמוק, שניסוחו כטראומה לאומית אינו מספיק לתיאור מלוא היקפו. בהקשר האנתרופולוגי והסוציולוגי, טקסים וחגים משמשים כמנגנון חברתי חיוני לחיזוק ועיצוב זהות קולקטיבית, יצירת לכידות ושימור מסורת. כפי שוויקטור טרנר (Turner, 1969) הגדיר, טקסים מתפקדים כ"מרחבים לימינליים" – מצבי ביניים בהם הסדר החברתי הרגיל מושעה, ומתאפשרת טרנספורמציה חברתית ואישית.

חגיגת המימונה, תופעה תרבותית ייחודית בחברה הישראלית המשלבת היבטים אתניים, דתיים וחברתיים, עברה טרנספורמציה משמעותית בעקבות אירועי אוקטובר. בהקשר זה, המימונה מהווה מקרה מבחן למצב לימינלי בו קהילה מנסה לקיים את טקסיה המסורתיים בעת שכל הוודאויות הקודמות התערערו. עצם הניסיון לקיים את המימונה לאחר הטראומה מהווה אקט של התנגדות לערעור המציאות, בניסיון לשמר רציפות תרבותית-היסטורית למרות ובגלל מה שקרה.

המושג "עירהורים" שבחרתי כמסגרת מושגית משלב בתוכו את ה"עיר" – המרחב הפיזי של שדרות שננטש, את ה"ערעור" – הזעזוע בביטחון האונטולוגי, ואת ה"הרהור" – התהליך הרפלקטיבי של יציקת משמעות חדשה לחג או במובן מסוים להחזיר את מקומה של המימונה למקום הקהילתי והמשפחתי כפי שהייתה. המימונה של 2024 הפכה ממוקד של חגיגה קולקטיבית ל"הטרוטופיה של משבר" (Foucault, 1986) – מרחב אחר, שבו הנורמות הרגילות אינן חלות, והמשמעויות המסורתיות דורשות ניסוח מחדש.

כיליד שדרות שמשפחתי עודנה מתגוררת בעיר, אני נושא בתוכי את הדואליות של המרחק והקרבה, של הצופה מבחוץ והחווה מבפנים. המימונות של ילדותי בשדרות היו חוויה תרבותית יוצאת מגדר הרגיל, מין מרוקו קטנה שנשמרת ומשמרת את עצמה "מהחיצונים" שרוצים לשנות אותנו ואת מי שאנחנו. מסורות של מאות שנים שלא רצינו שישכיחו לנו ולא רצינו לשכוח. השבעה באוקטובר יצרה לזה משנה תוקף. 

מה שעשיתי הוא שפניתי לאנשים משדרות שאני מכיר וביקשתי מהם לייצר עדויות אישיות של תושבי שדרות והעוטף על איך הם חוו את המימונה בעת שהיו מפונים. רציתי לבחון את המעבר מחגיגה המבוססת על "קהילה מדומיינת" (במונחיו של בנדיקט אנדרסון) לחוויה מפוצלת, מקוטעת, ולעיתים וירטואלית. זאת על מנת לאפשר לי לבחון היבטים של חוסן קהילתי, מנגנוני התמודדות, וטרנספורמציה של סמלים תרבותיים. חיבור זה בוחן את הדיאלקטיקה בין שימור מסורת לבין התמודדות עם משבר קיומי, בין קהילתיות לבין פירוק מרחבי, ובין זהות תרבותית לבין טראומה לאומית. כמו גם להחזיר את המימונה למרחב הפרטי והקהילתי, החזרתה של המימונה למקום הטבעי והנכון לה, ופחות הגוון הפוליטי והפסטיבלי שהמימונה קיבלה בעשורים האחרונים.

מעבר למימונה שונה לחלוטין

אורלי (שם בדוי) משדרות כתבה במילים כואבות: "חגיגת המימונה היא אחת מהאהובות עלי מאז שאני ילדה. מפגש משפחתי וחברתי, מלא צבע וטעמים, עושר ואושר תרבותי, בוסט של סוכר מעיף אותך גבוה, אירוח מרחיב לב. ה-7 באוקטובר טרף את הקלפים. המימונות המפוארות שפעם היו חלק ממסורת יפה בשדרות נשכחו. בחג שלאחר הטבח לא חגגנו במשפחה. עצב מהול בעצב".

במשפטים פשוטים אלו, אורלי מקפלת את הפער העצום בין ה"לפני" וה"אחרי", בין חגיגה שהיא "מלאת צבע וטעמים" לבין "עצב מהול בעצב". זהו הפער שרבים מתושבי שדרות והעוטף חוו – כיצד לחגוג כשהלב שבור? כיצד לקיים מסורת של שמחה כשהנפש עדיין מדממת? התיאור של אורלי על ה"בוסט של סוכר" מדגים את מה שמרסל מוס (Mauss, 1973) כינה "טכניקות הגוף" – הדרכים בהן תרבות נחקקת בגוף דרך פרקטיקות. המימונה אינה רק אירוע תרבותי אלא חוויה גופנית מלאה – הטעם המתוק של המופלטות, הריחות, המגע החם של הבית הפתוח. כשכל אלה נעדרים, הגוף עצמו מתאבל על אובדן הטקס.

מעבר לאמונה ותקווה בתוך הכאב

למרות הכאב הזה, רבים מצאו את הכוח למצוא משמעות חדשה בחג העתיק. רחל משדרות מספרת על שיחה מרגשת עם בתה: "אמא, שאלה אותי הילדה, מותר לחגוג את חג המימונה השנה? עניתי לה שדווקא השנה יותר מתמיד חייב לחגוג את חג המימונה". ובהמשך היא מסבירה לבתה את המהות האמיתית של החג: "סבתא עיישה הייתה אומרת במרוקאית 'רבי יפקנה מהד אלעולם' (אלוהים יציל אותנו מצרות העולם)… וזאת הסיבה שבחג זה הבית פתוח לרווחה לשכנים, חברים ועוברי אורח, שרק ישתתפו בשמחתנו". כיליד שדרות, אני מזהה בשיחה בין רחל לבתה את מה שמריאן הירש (Hirsch, 2012) מכנה "פוסט-זיכרון" – העברת טראומה וגם חוסן בין דורות. סבתא עיישה, שחוותה את המעבר ממרוקו, הנחילה מנגנון התמודדות שמקבל משמעות חדשה בהקשר העכשווי. הביטוי "רבי יפקנה" אינו רק תפילה אלא אסטרטגיית הישרדות תרבותית.

מעבר למימונה של תקווה בתוך אבל

האמונה במסורת הזו עומדת במבחן קשה במיוחד כשהיא פוגשת אבל אישי כבד. דוד מספר: "לאור השבעה באוקטובר עזבנו כל משפחתי לאילת למשך כמה חודשים. בתחילת פברואר 2024, אשתי ז"ל לא הרגישה טוב ונפטרה בסוף פברואר תוך פחות מחודש… אבל כנראה שזיכרון ילדות ומסורת יותר חזקים מהכל… בערב המימונה הבת שלי הבכורה, שאלה: 'אבא, לא עושים מופלטה? היום מימונה.' למרות האבל הכבד והקושי, לא היססתי והלכתי למכולת לרכוש קמח. זה היה חג מהול בשמחה ובעצב, אבל קיימנו את המסורת". הסיפור של דוד ממחיש את הצומת הטרגי בין אבל פרטי לאבל קולקטיבי. בתרבות היהודית, האבל הפרטי מושעה בחגים, אך כאן האבל הקולקטיבי והפרטי מתמזגים. הבת ששואלת "אבא, לא עושים מופלטה?" מבצעת מה שניתן לכנות "עבודת זיכרון אקטיבית" – היא לא רק זוכרת את המסורת אלא דורשת את קיומה כאקט של חיים.

מעבר למימונה מרחוק ובלב – הממד האישי

עבור רבים, המימונה השנה לא התקיימה בבית המוכר, אלא במקומות זרים, במלונות, בדירות ארעיות. יפה (שם בדוי) מקיבוץ אור-הנר מתארת: "אצלנו במשפחה בשנים האחרונות אנחנו נוסעים להורים שלי למושב ועושים איתם את המימונה בפורום משפחתי ומצומצם… אך השנה התנפץ גם המעט הזה: "לפני שנה המימונה הייתה חודש אחרי שחזרתי מהפינוי לירושלים. הוריי גרים במושב בקצה של כביש 232 ולא היה סיכוי שאסע בכביש הזה… אז את מימונה 2024 – כל אחד עשה לבד בבית ושלחנו תמונות של מופלטות אחת לשנייה”.

דליה (שם בדוי) שואלת את השאלה שרבים הרגישו: "מה נשתנה המימונה הזו מכל המימונות?". ועונה: "במימונה שלאחר ה-7.10.23 היינו מפונים למלון… ביתנו ובית הוריי בשדרות היה סגור, חשוך וריק מאדם… מזפזפים בין ערוצי שירים מרוקאים לעדכוני חדשות שוטפות, אווירת מלחמה, תחושות מעורבות בין הרצון להמשיך את המסורת לבין תחושת המחנק, הפחד, החטופים שטרם זכו לחירותם. הלב לא היה שלם, הראש היה טרוד והגוף תשוש ומתוח". 

שני (שם בדוי) מתארת מאמץ מרגש שנעשה במלון שאירח אותם: "צוות מלון הרודס בהובלתה של המנכ"לית המדהימה… הרימו ערב מימונה כהלכתה עבורנו המפונים". אך למרות ש"כל הסממנים של המימונה היו שם", היא מוסיפה: "לא הרגשנו שום שייכות או שמחה. נהפוך הוא, זה רק חידד והגביר את העצב, הכאב ובעיקר את הבדידות והגעגועים לבני המשפחה שהיו מפוזרים ברחבי הארץ, לבית עם כל המשתמע ולחיים שהשארנו מאחור".

קרן (שם בדוי) מוסיפה מזווית אחרת: "כשהייתי ילדה ונערה חיכינו למימונה 'סופר מימונה' זה היה יום של חגיגה, שמחה, מגדנות ומתוקים ללא הגבלה… במימונה קיבלת תחושה שכל אחד מתקבל בלי לשאול מי אתה? ומהיכן באת אבל השנה: "שנה שעברה שאף חג לא היה באמת חג במלון… שארית הפליטה השדרותית שבמלון שאלו היכן נעשה את החג? ומה יהיה במימונה?… בערב חג שני באנו בחטף לשדרות כדי להרגיש את הבית שנעקרנו ממנו לאכול מופלטה שהפעם המימונה היא בצנעה בלי חגיגות והצהלולים, שמחה שהיא ב'ננו מימונה'… החזרה לבית היא במהות שלו לא רק פיזית אלא גם ברצון שהדלתות יהיו פתוחות לכל דכפין לאחר הסתגרות ונעילת הבתים לאורך זמן."

הבית כקונספט נזיל

המימונה מסורתית מבוססת על  עקרון "הבית הפתוח" – מטאפורה ופרקטיקה של הכנסת אורחים. אך מה קורה כשאין בית? כשהבית בשדרות נעול וריק, והמפונים במלונות? הבית הופך מ"מקום" (place) ל"חלל" (space) במונחיו של דה סרטו  (de Certeau, 1984). המלון, שאמור להיות מרחב זמני, הופך לבית ארעי, אך המימונה במלון היא סימולקרה – העתק ללא מקור, טקס ללא עוגן מרחבי. המימונה היא חג של גוף קולקטיבי – אכילה משותפת, ריחות משותפים, מגע פיזי. הפיזור הגאוגרפי יוצר "גוף פנטום" – תחושת איבר קטוע של הקהילתיות.  שני מתארת את המאמץ במלון הרודס: "כל הסממנים של המימונה היו שם… לא הרגשנו שום שייכות או שמחה. נהפוך הוא, זה רק חידד והגביר את העצב". הסממנים החיצוניים לא יכולים לשחזר את החוויה היומיומית והעמוקה של נטיות ותחושות שיוצרות את החג. הטראומה יוצרת זמניות מעוותת – העבר חודר להווה, העתיד נעשה בלתי ודאי. המימונה, שאמורה לסמן מעבר מחג החירות לימי הספירה, נתקעת בלימבו של "זמן קפוא". כפי שדליה שואלת: "מה נשתנה המימונה הזו מכל המימונות?" – שאלה המהדהדת את שאלת ההגדה אך מקבלת משמעות טראומטית. השינוי אינו חלק ממעגל החיים הטבעי אלא קרע בזמן עצמו. קיום המימונה בתנאים בלתי אפשריים הופך למעשה התנגדות תרבותית. זו לא רק שמירת מסורת אלא יצירה מחדש של משמעות בתוך החורבן. כפי שסקוט (Scott, 1985) מתאר ב"נשקם של החלשים", הפרקטיקות היומיומיות הופכות לצורות התנגדות סמויות. המופלטה הבודדה שדוד מכין לילדיו אינה רק מאכל אלא אקט פוליטי של סירוב להיכנע.

סיכום מורחב: בין פרטי לקולקטיבי, בין עבר לעתיד

הסיפורים של תושבי שדרות והעוטף מלמדים אותנו שהמסורת היא הרבה מעבר לטקסים ולמאכלים. היא עוגן בזמנים של סערה, היא חוט מקשר בין העבר להווה, היא תקווה לעתיד. גם כשכל העולם מתהפך, יש משהו במסורת שמזכיר לנו מי אנחנו.הבחירה לתעד את החוויות הללו, לאסוף את הקולות לאחר כמעט שנה של פינוי ומלונות, נבעה מהבנה שאנחנו עדים לרגע היסטורי של טרנספורמציה תרבותית. המימונה – חג שנולד מתוך דו-קיום יהודי-מוסלמי במרוקו, שסימל בית פתוח ואחווה – עוברת כעת מוטציה כואבת. היא נאלצת להתקיים ללא הבית, ללא הפתיחות, ללא האמון הבסיסי באחר.

אך מעבר לכך, הסיפורים האלה חושפים תהליך עמוק יותר – את הלידה מחדש של המסורת מתוך הטראומה. המימונה של 2024 לא הייתה רק חזרה חלקית על מסורת קיימת, אלא יצירה של משהו חדש – "מימונה של גלות בתוך הבית", מימונה של פליטים בארצם, מימונה שמנסה לשמר את זיכרון הדו-קיום גם כשהמציאות סותרת אותו. כיליד שדרות, אני נושא בתוכי את הכאב הכפול של המרחק והקרבה. הקרבה לתרבות היהודית ערבית, למנהגיה ומסורותיה לצד המרחק והכאב העצום של השבעה באוקטובר שהתחולל בשדרות ובעוטף. מה שהסיפורים האלה חושפים הוא שהפליטות אינה רק מצב פיזי של עקירה, אלא מצב קיומי חדש. להיות פליט בארצך פירושו לחיות בדיסוננס מתמיד – הבית קרוב ורחוק, המסורת חיה ומתה, העתיד מובטח ומעורער. המימונה הפכה למעין "אתר זיכרון" (lieu de mémoire) במונחיו של פייר נורה (Nora, 1989) – מקום שבו הזיכרון הקולקטיבי מתגבש ומתעצב מחדש. אך בניגוד לאתרי זיכרון קלאסיים, זהו אתר נייד, ארעי, קיים בעיקר בדמיון ובפרקטיקה ולא במרחב פיזי קבוע.

המימונה כמעבדה חברתית

המימונה של הפליטים הפכה למעין מעבדה חברתית לעיצוב זהות חדשה. השאלה "איך חוגגים מימונה בלי בית?" היא למעשה השאלה "איך נשארים מי שאנחנו כשכל מה שהגדיר אותנו נלקח?". התשובות המגוונות – מהמופלטות הבודדות של דוד, דרך התמונות בווטסאפ של יפה, ועד הסירוב של אורלי ועד הרצון לעשות ננו מימונה – כולן לגיטימיות, כולן אותנטיות, כולן חלק מהמציאות החדשה שנקלענו אליה. 

תקווה בתוך השבר

ובכל זאת, מה שבולט בכל הסיפורים הוא הסירוב להרפות. גם מי שלא חגג, מדבר על כך. גם מי שחגג בצמצום, שומר על הטקס. זו אולי התקווה האמיתית – לא שהכל יחזור להיות כמו שהיה, אלא שנמצא דרך להיות, גם אחרי שהכל השתנה.

כפי שאמר אותו רבי לרחל, "במקום שבו נגמר השכל, שם מתחילה האמונה". האמונה כאן אינה דתית בהכרח, אלא אמונה בשמירת המסורת כפי שנעשה מאות שנים בגלות, ביכולת האנושית ליצור משמעות גם מתוך החורבן, ליצור קהילה גם מתוך הפיזור, ליצור חג גם מתוך האבל. ליצור ביחד יהודי ערבי, יחד שנותן מקום לכל קבוצה. 

אפילוג אישי: הבית שבלב

בסופו של דבר, המימונה של 2024 לימדה אותנו שהבית אינו רק מקום פיזי. הבית הוא הזיכרונות שאנחנו נושאים, המסורות שאנחנו משמרים, האנשים שאנחנו אוהבים. כשאמא שולחת לי תמונה של מופלטה בודדה מהדירה הריקה בשדרות, היא שולחת לי למעשה את כל הבית – את כל השנים, את כל הזיכרונות, את כל התקוות.

המימונה תמיד הייתה חג של מעבר – מעבר מעבדות לחירות, מחורף לאביב, מסגירות לפתיחות. השנה, היא הפכה לחג של מעבר מסוג אחר – מעבר מתמימות לבגרות כואבת, מביטחון לפגיעות, מבית לגלות. אך גם, ואולי בעיקר, מעבר מייאוש לתקווה, מפיזור לחיבור מחדש, משבר ליצירה.

"תרבחו ותסעדו" – הברכה המסורתית של המימונה – מקבלת משמעות חדשה. לא רק שתזכו לשפע חומרי, אלא שתצליחו לרבות ולהתרבות, להתחדש ולחדש, למרות הכל ובגלל הכל. כי זו, בסופו של דבר, המשמעות האמיתית של המימונה – האמונה שגם אחרי הליל החשוך ביותר, יבוא הבוקר. בוקר של חיים משותפים לנו ולשכנינו. גם אם הוא יהיה שונה מכל הבקרים שהכרנו. כמו גם שהחג יחזור להיות קהילתי, חברתי וסמל לחיים ביחד שנותן מקום ליהודים, למוסלמים ובני כל הדתות. בסוף בסוף כולנו פה להישאר. 

מקורות נבחרים

Anderson, B. (1983). Imagined Communities. Verso. 

Foucault, M. (1986). "Of Other Spaces: Utopias and Heterotopias". Diacritics, 16(1). 

Hirsch, M. (2012). The Generation of Postmemory. Columbia University Press. 

Nora, P. (1989). "Between Memory and History: Les Lieux de Mémoire". Representations, 26. 

Scott, J. C. (1985). Weapons of the Weak. Yale University Press. 

Turner, V. (1969). The Ritual Process. Aldine Publishing.