רק היום

מה המשמעות של תפילת "כל נדרי", שלאורך ההיסטוריה היהודית רבנים ראו בה בעיה הלכתית? כיצד היא הפכה לרגע משמעותי כל כך שמסמל את יום הכיפורים? שלמה גוזמן כרמלי חוזר לתפילת כל נדרי שפותחת את יום הכיפורים, ולאנתרופולוגיה של שלמה דשן שכתב על התפילה בסוף שנות השבעים. ממבט עכשווי, כותב גוזמן כרמלי גם על אנתרופולוגיה חומרית ותיאוריות פרפורמטיביות, וכיצד ניתן להבין דרכן שכבות נוספות של תפילת "כל נדרי". 

מחר, עם רדת החשכה, יעמדו יהודים בבתי כנסת ברחבי העולם וישמעו את הניגון המוכר של כל נדרי. התפילה, הפותחת את יום הכיפורים, מעוררת בקרב רבים התרגשות עמוקה שעולה על תוכנה, ועל משקלה או תפקידה ההלכתי הפשוט. אך מדוע דווקא תפילה מעט טכנית על ביטול נדרים הפכה לרגע כה משמעותי? ואיך דווקא נוסח שרבנים רבים ניסו לבטל או להגביל הפך לאחד הסמלים המרכזיים של היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי?

את החידה הזו ניסה לפתור האנתרופולוג שלמה דשן, מחלוצי האנתרופולוגיה הישראלית, במאמרו "חידת כל נדרי": בירור אנתרופולוגי, שפורסם ב1979. דשן היה בין החוקרים הראשונים שנעזרו בכלים תיאורטיים אנתרופולוגיים לניתוח של תופעות בתרבות היהודית המסורתית. במאמר, שיצא לאחרונה מחדש כחלק מספר מרתק המאגד את מאמריו של דשן, הוא מציע הסבר המבוסס על תיאוריות סטרוקטורליסטיות שרווחו בזמנו.

הדילמה הלכתית, הפתרון טקסי

דשן מתחיל בהצגת תעלומה היסטורית. למרות השפה הטכנית-הלכתית שלו, תפילת כל נדרי לא מגיעה ממקור רבני הלכתי. על פי חוקרים רבים מקור הנוסח ביהודים בארץ ישראל או בבבל. דשן מתאר כיצד רבנים רבים מן המאה התשיעית עד לתקופה המודרנית, ראו בתפילת כל נדרי מעין בעיה הלכתית. הרי התפילה מבטלת נדרים בצורה גורפת, ללא בחינה פרטנית של כל נדר ונדר. מצד שני, "העם" התעקש עליה. דשן מצטט עדויות היסטוריות שמתארות כיצד קהילות סירבו לוותר על התפילה, גם מול התנגדות רבנית מפורשת, ומתאר בהתאמה כיצד הפרשנות הנוגעת למשמעות התפילה השתנתה, והפכה עם הזמן למיסטית יותר, וקשורה לנדרים בין בני אדם לאל. זו דוגמה יפה למקרה בו תרבות מלמטה, שאומצה על ידי הקהל הרחב מצליחה להתחזק ולחלחל עד שהיא מתקבלת "למעלה" כלומר משנה את הקאנון, ומתקבלת כחלק ממנו על ידי הממסד הדתי. 

על הסף: הגישה הסטרוקטורליסטית 

הניתוח של דשן נשען בעיקר על תפיסת התהליך הטקסטי, ובמרכזה הסיפיות (לימינאליות) שהייתה רעיון מרכזי בעבודתו של ויקטור טרנר, שהשתמש במושג לתיאור מצבי ביניים בטקסים. את יום הכיפורים כולו ניתן לבחון לדעתו בעזרת הפריזמה של טקס המעבר. יום הכיפורים הוא מאורע טקסי עונתי, בו מתבונן אדם בעצמו, ובמקביל מחדדת החברה את המודעות העצמית שלה. זהו יום המביא לידי ביטוי עימות חד ודרמטי עם נושאים מרכזיים בהוויה האנושית: חטא וכפרה, טומאה וטהרה, דין ורחמים, וגם חיים ומוות. בתוך המהלך הזה תפילת כל נדרי מתפקדת כטקס היפרדות, חוליה ראשונה בתהליך טקסי מעברי המוביל את הקהילה מזמן החול אל הזמן הקדוש של יום הכיפורים. התפילה מסמנת רגע של פרידה וביטול, נקודתית של ביטול הנדרים, אך גם במובן רחב יותר, ביטול של עבר שלם. היא פותחת מרחב לימינלי, מעין "לא-מקום" שבו הכללים הרגילים מושעים. ובמקום בו מושעים לרגע הכללים נפתחים יותר גם שערי היכל התפילה, ולכן הם יכולים לכלול בתוכם סמלית גם את אלו שלא מגיעים להתפלל בבית הכנסת במהלך השנה.

דשן מתחבר כאן למסורת אנתרופולוגית עשירה, הוא משתמש ברעיונות של קלוד לוי-שטראוס על סמלים בינאריים (בין חול לקדושה וזמן רגיל ומיוחד) ושל מרי דאגלס על המרחבים שבין קדושה וטוהר, לזיהום וסכנה. בתוך המבנה הטקסי תפילת כל נדרי מבטלת את כל מה שעלול לאיים על המעבר אל הקדושה. הנדרים הם המחויבויות של העולם הרגיל, ואלו צריכות להישאר מאחור כדי שניתן יהיה להיכנס אל היום הקדוש.

קישורים לביצועים של כל נדרי ביוטיוב:

פתיחת חלונות: כיווני פרשנות משלימים

הניתוח של דשן מאיר היטב את הממד הסמלי-מבני של התפילה, אך כיום אנו יכולים להוסיף שכבות נוספות לניתוח, לא כדי להחליף את גישתו אלא כדי להעשיר אותה, וכדי להדגים איך תיאוריות מוסיפות ומשלימות ולא בהכרח מבטלות זו את זו.

ראשית, הפרספקטיבה הפרפורמטיבית. דשן עצמו שם לב לניגון העמוק והמרטיט של התפילה. אם נסתכל על כל נדרי דרך עדשה פרפורמטיבית, שהתחילה אצל טרנר ופותחה על ידי שכנר ואחרים, נראה שהמשמעות לא רק מיוצגת בטקס אלא נוצרת בו. אדרבה, התפילה הכתובה בחלקה הגדול בארמית לא בהכרח מובנת מילה במילה על ידי כל קהל השומעים. כך, המנגינה עצמה, האופן שבו הקהל שר יחד, תנועות הגוף של המתפללים – כל אלה אינם רק "אריזה" של תוכן סמלי, אלא הם עצמם מייצרים את החוויה הדתית. יש כאן הבחנה בין "תסריט" (נוסח התפילה) ל"ביצוע" (מה שקורה בפועל בבית הכנסת), והמתח בינם הוא חלק ממה שהופך את התפילה לכה משמעותית. 

שנית, החומריות של הקול. אם נתייחס למנגינה ולקול לא כסמלים אלא כאובייקטים תרבותיים בפני עצמם – כפי שמציעה אנתרופולוגיה של החומר – נראה שהקול של תפילת כל נדרי פועל בעולם. הוא נע במרחב בית הכנסת, חודר לגופות המתפללים, מהדהד בזיכרון. הניגון הוא "דבר" שמועבר מדור לדור, שמשנה את האווירה הפיזית, שיוצר את הגבול בין הרגיל והקדוש לא רק באופן סמלי אלא חושי, גשמי.

ושלישית, ממד הרגש. אם נשים את הרגשות במרכז הניתוח, כפי שעושה האנתרופולוגיה של הרגשות, נגלה עומק נוסף. תפילת כל נדרי אינה רק פתרון לוגי לדילמה הלכתית; היא מעוררת געגוע, חרטה, תקווה, פחד. המנגינה נושאת זיכרונות קולקטיביים של דורות, והקול המשותף של הקהילה יוצר קשר רגשי שעובר מעבר למילים. הרגשות כאן אינם תוצר של הטקס אלא חלק בלתי נפרד ממנו, הם מה שמאפשר את ההליכה על הסף ואת המעבר.

כוח וסמכות: מאבק ושינוי מלמטה למעלה

נקודה אחרונה, קצרה יותר אך מרכזית. המתח שדשן מזהה בין הרבנים לעם הוא למעשה מקרה מרתק של מאבק על סמכות דתית. העם, בהתעקשותו על התפילה, לא רק "שמר מסורת" אלא השפיע באופן אקטיבי על עיצוב הקאנון הדתי. כל נדרי לא רק שנכנסה למחזור יום הכיפורים למרות התנגדות הלכתית, היא הפכה לאחד מרגעיו המשמעותיים ביותר. כאן אנו נוגעים באנתרופולוגיה פוליטית של הדת: כיצד נקבע מה "אותנטי", מי בעל הסמכות להגדיר קדושה, ואיך פרקטיקות עממיות מעצבות מסורות "גבוהות". ובהקשר זה ראוי גם להזכיר כיצד עם השנים ועם שינוי "סדרי עולם" משתנים גם סדרי תפילה, עם פריחתן של קהילות משתפות או שוויוניות ותחילתו של דיון הלכתי אודות השאלה האם נשים יכולות לומר תפילת כל נדרי במניין רבים (ראו למשל אצל הרב פרופ' דניאל שפרבר בספרו סדר נשי).

אנתרופולוגיה כפריזמה

שלמה דשן היה אנתרופולוג פורץ דרך בכך שהביא כלים אנתרופולוגיים לניתוח ופרשנות של התרבות היהודית. הניתוח הסטרוקטורליסטי שלו של תפילת כל נדרי כמייצגת את טקס ההפרדות במהלך הטקסי של יום כיפור נותר רלוונטי ומאיר, אך, וזה גם היופי, אפשר ואף רצוי להמשיך ממנו. תופעה תרבותית אחת, כמו התפילה שפותחת את יום הכיפורים, יכולה להיראות אחרת דרך עדשות תיאורטיות שונות. כל עדשה מוסיפה שכבה של הבנה, ממד חדש למציאות. התיאוריות לא מבטלות זו את זו אלא בונות זו על זו, כמו שכבות של פרשנות המעשירות תמונה אחת.

ומחר, שרבים מאיתנו ישמעו את הניגון המוכר בקהילתם, כדאי לחשוב על כל השכבות האלה: הסף בין רגיל לקדוש, הקול שנע במרחב, הרגשות שעוברים בגוף, ותהליך ההתקבלות ההיסטורי שהפך טקסט לא מרגש לאות הפתיחה הדרמטי המובהק של היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. ואפשר, וכאמור רצוי, גם להוסיף שכבה, ולחשוב על פרשנות חדשה.לקריאה נוספת:

מבטים אנתרופולוגיים דרך מאמריו של שלמה דשן