"> שלמה דשן במילותיו – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

שלמה דשן במילותיו

קטעי ריאיון עם שלמה דשן, מחלוצי האנתרופולוגיה בישראל שנפטר לאחרונה, שערכה אורית אבוהב בעבודתה על האנתרופולוגיה הישראלית, וכן מדבריו של דשן עצמו באירוע לרגל פרישתו.

קטעי ראיון עם שלמה דשן מ-2001, שערכה אורית אבוהב לעבודת הדוקטורט שלה על האנתרופולוגיה בישראל. העבודה של אבוהב פורסמה גם כספר "קרוב אצל אחרים: התפתחות האנתרופולוגיה בישראל" (רסלינג, 2010). בנוסף, אנחנו מצרפים עוד קטעים מתוך הספר של אבוהב על דשן, שבו הוא מסביר את תפיסתו על האנתרופולוגיה בכלל והאנתרופולוגיה הישראלית בפרט, וכן מדבריו של דשן עצמו באירוע לרגל פרישתו ב-1999.

מתוך הראיון שערכה אבוהב מ-2001

הייתי ניצול שואה, יליד פרנקפורט 1935. השנים הראשונות לחיי נמחקו לי מהזכירון. אני בא ממשפחה מאוד מיוחסת של יהודי גרמניה, אחת מאמהותיה היא גליקל מהמלין. מצד אבי המשפחה היתה מעורבת במאבק של הנאו-אורתודוכסיה. המשפחה התפזרה ונהרסה.  כילד קטן יצאנו מגרמניה, ושמו אותי במסגרת לילדי פליטים בבלגיה. בתקופת השואה הייתי בבית יתומים של מנזר ואחר כך אימצה אותי משפחה נוצרית. בתום המלחמה התאחדתי עם אמי באנגליה ולמדתי שם לקרוא ולכתוב. כשהגענו לארץ ניסו לדחוף אותי למוסדות של השכלה יהודית דתית והתוכניות היו נוראיות. למדתי במסגרת דתית בחיפה שנתיים והיה בו גם השכלה כללית. הייתי אוטודידקט, קראתי הרבה פסיכולוגיה והיסטוריה.

היתה לי מודעות מאד עמוקה של חורבן יהדות אשכנז, ואת זה הרגשתי ככשלון ולכן היתה לי רתיעה מחסידים. הכשלון היה בכך שההנהגה החסידית עשתה תעמולה נגד היציאה מפולין, אלמלא כן היתה יכולה להציל אותה. כשהייתי בגיל 13 הגענו לבאר יעקב והיתה לי חוויה עמוקה של מפגש עם בית כנסת ספרדי לראשונה בחיי. באר יעקב היתה מושבה קטנה שהיו בה חול, תפוזים וחיים. הענין הדתי היהודי היה מאוד חזק אצלי מתמיד, והפניתי אותו לכיוון של המזרחיים. יצאתי לחפש את עצמי במקומות אחרים וכבר לפני הלימודים ולפני הצבא היתה לי משיכה למזרחים ובתי הכנסת שלהם ריתקו אותי. מאז כבר הייתי ערוך לעבודת שדה: בשכונה היה בית כנסת של קווקזים שהיה נעול תמיד ונהגתי להציץ דרך החלון. הגרעין הראשון שצמח בי לאנתרופולוגיה היה מהמפגש עם יהדות אחרת. אני זוכר את התימנים שהגיעו ב-1949 וגם את הטריפוליטנים, לימדו אותם בישיבה באידיש. הגיע חכם טריפוליטאי, הסתכל על הישיבה, הסתכל על הנערים שלמדו באידיש וחווה משהו מהתרבות הישנה מול המעברה.

בצבא נפגשתי לראשונה עם המרוקאים. עשינו טירונות ילד בבסיס של אנשי מילואים. הייתי מש"ק דת. פגשתי אנשים עם קהילתיות אדירה שסיקרנה אותי. הקהילתיות שהביאה אותם למרד משלהם, לנהל את העניינים כפי שהיו רגילים. ניהלו בצורה מרשימה מאד את התפילה. מרוקאים זה יותר מסכין וצעקות ואלימות. פגשתי גם עוד מרוקאי מוזר – הרב הצבאי גד נבון, שהיה משכיל ובעל מבטא צרפתי כבד, התנהג מאוד שונה מהאשכנזים שהכיר. היה פרוע ומרדן אך גם ישיר וחם.

המשיכה להיסטוריה והגיאוגרפיה היתה קשורה במלחמה: מפות, סיכות, מהלכים.

מתוך דבריו של דשן בארוע לרגל פרישתו (1999)

תחנה אחרת שמשכה אותי לעיסוק המוזר של "בילוש אחרי אנשים" היתה בחורף 1950 בפתח תקווה. המעברה בראש העין הוצפה בשלג החריג שירד. לקחו את הילדים וארחו אותם במשפחות מבוססות בפתח תקוה. נמשכתי אז לקהילתיות ולאחידות ולסגירות של הילדים הללו.

מקס גלקמן - המנחה של דשן במנצ'סטר

הגעתי לאוניברסיטה העברית ב-1962 ללמוד היסטוריה, אך לא הייתי מעוניין להיות מורה להיסטוריה ונרשמתי גם לסוציולוגיה בהמלצת חבר שלי. הסוציולוגים במחלקה היו מאתגרים אינטלקטואלית, בעיקר יונינה טלמון ויוסף בן דוד, היתה ליונינה סימפטיה לעבודת שדה ולאקזוטיקה. היא הצילה את הסוציולוגיה כי מה שהיה היה משעמם ולמרות שלימדה על טקסי מעבר לא ראתה עצמה כאנתרופולוגית. במיוחד המבוא שלימד ש"נ איזנשטדט מחוברות ירוקות. הלימודים התאפיינו ביובש של הז'רגון הפארסוניאני. הדבר הרציני שקרה – הגיע מקס גלקמן (אנתרופולוג בריטי ממוצא דרום אפריקאי, ממובילי אסכולת מנצסטר ומי שנחשב לאביהאנתרופולוגיה הישראלית), והוא זה שהציג לראשונה את המושג  "אנתרופולוגיה".  אלמלא בואו הייתי נשאר פקיד בסוכנות. השילוב של היסטוריה וסוציולוגיה הוביל אותי למחקר היסטורי בתחום יהודי המזרח.

הייתי צריך להתפרנס וחלק מהסטודנטים שלמדו איתי השתלבו בעבודה בסוכנות, כ"יועצים בבעיות חברה". הייתי מאושר לקבל את העבודה, היתה לי תחושה ברורה של שעה היסטורית חשובה. שכרו אותנו כדי לברר מדוע מדיניות הסוכנות לא מתקבלת אבל אנחנו הוכחנו למה היא לא נכונה. חיברנו דוחות אבל הסוכנות לא קראו אותם. בהמשך החלטתי לעשות פרופיל של עדה, הג'רבאית, וזה היה הפרויקט האנתרופולוגי הראשון שלי. הייתי מעורב בפרויקט של המושבים מ-1961 עד 1964.

לקראת השלמה התיזה לתואר שני הופיע גלקמן בירושלים והודיע שמעוניין לגייס סטודנטים לדוקטורט באנגליה. מלכתחילה לא היו לי יומרות לכיוון הזה והיססתי אבל אשתי הילדה דחפה אותי לכיוון זה. היא היתה שותפה לסקרנות העדתית שלי. ככלל, הסקרנות שלי התגברה על הבישנות. היה בפרויקט מנצ'סטר מעט מאוד כסף ומשכורת רעב. שם היתה לי אינדוקטרינציה לאנתרופולוגיה. למדנו באווירה אקדמית של פאבים וכדורגל ואמונה במקצוע. אני העדפתי להתחמק ונאחזתי בדתיות שהצילה אותי מזה. בבחירת נושא המחקר היתה לנו עצמאות גמורה, אני התעניינתי בדת ותרבות וזה עבר ללא כל קושי. עשיתי עבודת שדה מאוגוסט 1965 עד אוקטובר 1966 ואז חזרתי לאנגליה לכתוב. סיימתי ב-1967.

באוניברסיטת תל אביב התחיל ללמד מ-1965. לימדתי באוניברסיטת תל אביב ובבר אילן עד שפרשתי.

עוד מתוך ספרה של אבוהב, היא מצטטת את דשן על האנתרופולוגיה הישראלית

לטענת דשן (דשן, 1979), אנתרופולוגים ישראליים נטו לחפש שדות מחקר שיהלמו את תפיסתם הרומנטית. בדיון על אנתרופולוגים החוקרים בישראל כתב: "חקר קבוצה ססגונית, מהסוג ש[יצחק] עילם חקר [יהודי גרוזיה בישראל], הוא אתגר אנתרופולוגי, שהמציאות של העליות לארץ העניקה לחוקרים" (שם, עמ' 78). למשל, ש"ד גויטיין ואריך בראואר עבדו עם העולים סמוך לעלייתם ו"התרשמו באופן עז מן הייחוד האקסוטי שלהם" (דשן, שם, עמ' 79, וכן צור, 2003). דשן מציין שההתעקשות לחפש רומנטיקה בקרב קבוצות ססגוניות נידחות ומסורתיות מנעה מהאנתרופולוגים התמודדות עם חקר יהודי המזרח העירוניים, בחו"ל או בישראל. אבל הנדירות הגוברת של שדות מחקר קהילתיים ומסורתיים אילצה אנתרופולוגים ל"עיין במציאויות אנושיות, אופייניות לכרכים ולעולם התעשייתי המודרני, מציאויות של קשרים מתפוררים, של בדידות, ושל שטחיות בדבקות תרבותית ובקשרי-אנוש" (מתוך דבריו של דשן ביום עיון לזכרו של האנתרופולוג יצחק עילם באוניברסיטה העברית, אייר תשל"ח). דשן הקדיש מאמר לזכרו של יצחק עילם, בו ראה דוגמה ל"אנתרופולוגים אקדמאים המגלמים לפעמים את טיפוס 'המאמין הקלוקל' של סארטר. הם לומדים להכיר אורחות-חיים אחרים מאלו שהם עצמם נושאים. אך יחד עם זאת הם נושאים תפקידים בחברתם הם. גם כשאין הם שלמים עם התפקידים האלה, אין הם מערערים. הם מסתירים מעצמם במכוון את האמת, שגילו דרך ההתבוננות במראה ההפוכה של מחקרם" (שם, עמ' 82).

מתוך דבריו של דשן בכנס לציון פרישתו: מאוד חשוב שהחוגים לסוציולוגיה יעשו מאמץ לחיזוק האתנוגרפיה בתוך האנתרופולוגיה. יש לראות בה כטעונת טיפוח וזקוקה להעדפה מתקנת. יש בה הרבה בזבוז זמן ומאמץ מעל ומעבר לעומת דיסציפלינות אחרות. רבים שהצליחו בדרכם האתנוגרפית קיבלו סיוע מסיבי, אבל היום לא מציעים סיוע.

ועוד מתוך דבריו ביום העיון לרגל פרישתו: במהלך הקריירה האקדמית שלי הייתי במעמד יוצא דופן. דתי בממסד חילוני. רק בשנים האחרונות התחלתי לראות עד כמה התלמידים [החילוניים] שלי הם אקזוטיים ושאלתי איך הם חוגגים את חגיהם. התעניינות זו הובילה לפרסום: ישראלים-חילונים בליל הפסח: צלה של משפחתיות על סמלים דתיים,  מגמות, ל"ח(4), 1997, 528-546.

תודה לעזרי דשן על תמונת אביו.

עוד על דשן

גדי ניסים - "שלמה דשן היה אנתרופולוג ענק"

משה שוקד על שלמה דשן: שותף לדרך וחבר לחיים