מאמרי אורח

לאור צאת אסופת המאמרים "חכמה לשלמה", הכוללת מגוון מאמרים שכתב שלמה דשן ז"ל, כמו גם הקדמות שכתבו חוקרים שונים המסבירות את חשיבות מחקריו של דשן לאנתרופולוגיה בארץ ובכלל, ד"ר גילי המר מהאוניברסיטה העברית שיתפה עם בחברת האדם את ההקדמה שכתבה לפרק שעסק בתרומתו של דשן לחקר האנתרופולוגי של מוגבלויות:

"מחקריו של שלמה דשן על מוגבלות ועיוורון מלווים אותי שנים רבות, מאז עבודת השדה הראשונה שלי עם נשים עיוורות בישראל, שהחלה בשנת 2006. התחלתי לחקור נשים עיוורות בעקבות העניין שלי במגדר ובמושג המבט (gaze) ועם התפתחות המחקר גיליתי את התחום של לימודי מוגבלות, וכמובן, בראש ובראשונה, את ספרו ומחקריו של שלמה דשן. ספרו במקל המתקפל: אנתרופולוגיה של נכות (דשן 1996) היה מגדלור לא רק עבורי כחוקרת ישראלית, אלא גם לחוקרים בין־לאומיים, ועד היום הוא מצוין כאחד המחקרים פורצי הדרך בחשיבה אנתרופולוגית על מוגבלות.

דשן חיבר את הספר עוד לפני ההתמסדות האקדמית של התחום המכונה "לימודי מוגבלות". כבר מראשיתו שילב התחום נקודות מבט של אנשים בעלי מוגבלויות כמקור של מומחיות וידע, וכפי שכותבות עורכות המקראה הראשונה בעברית בנושא, שיצאה בשנת 2016: "לימודי המוגבלות שואפים לבסס את חשיבותם לא כסוגיה מבודדת הרלוונטית רק לאנשים נכים או לאנשי מקצוע העובדים עמם, אלא כתמת־על אוניברסלית הקוראת תיגר על הנחות התרבות העמוקות ביותר בשאלות וסוגיות כגון מהו אדם, מהו גוף אנושי או מהם חיים הראויים לחיותם" (זיו ועמיתיו 2016: 13). ספרו של דשן פורסם בשנת ,1996 אך רק בשנת 2009 הוקמה הקבוצה הראשונה למה שכונה אז "לימודי הגבל" במכון ון־ליר. אם כן, דשן בהחלט הקדים את זמנו בניתוח מוגבלות דרך עדשה חברתית־תרבותית. הוא קידם את תפיסת המחקר שרואה מוגבלות כמצב חברתי לא פחות מהיותו פיזי או רפואי המושפע על ידי סביבה ותרבות ומתווך על ידי קטגוריות כגון מגדר, גיל, אתניות ומעמד (כולן משמעותיות במחקריו), ולפיכך יש לערער על התיוג השלילי שדרכו הוא מסומן בחברה.

מקובל להזכיר את ספרו של דשן בנשימה אחת עם ספרו החלוצי על עיוורון של רוברט סקוט (Scott, 1969): The Making of Blind Men: A Study of Adult Socialization. סקוט התנגד לתפיסת העיוורון כ"בעיה", והתמקד באתגרים ובחסמים החברתיים שעימם נאלצים אנשים וילדים עיוורים ולקויי ראייה להתמודד, וביחס הסביבה כלפיהם. סקוט השאיל את משפטה של סימון דה־בובואר, וכתב ."Blind men are not born, they are made" הוא התייחס לעיוורון כתפקיד חברתי נרכש בתהליך החיברות, ועל כן ערער על הזיהוי של תכונות אופי, התנהגויות ויכולות המיוחסות לאנשים עיוורים עם המגבלה עצמה. סקוט השמיע ביקורת חריפה נגד מוסדות המסייעים לאנשים עיוורים, בטענה שהם יוצרים עבור אוכלוסייה זו חוויה של "להיות עיוור" ומחברתים אותם לתפקיד זה על בסיס תפיסות סטריאוטיפיות של אנשי מקצוע המבוססות על אמונות טפלות עממיות, המייחסות לאדם העיוור מלנכוליה, תלות, חוסר אונים וחיים בחשיכה. 

דשן המשיך קו חשיבה סוציולוגי־אנתרופולוגי זה והביאו לעבודת שדה בישראל, שבה הוא ערער על תפיסה מהותנית של האדם העיוור על מנת "לגלות את ההבניה החברתית של מצב פיסי זה" (דשן :1996 15). הוא ערך עבודת שדה חלוצית וכתיבה שנבעה מהיכרות יום־יומית עם אוכלוסיית המחקר. נחקריו מובאים בספריו בדרך עשירה, ודשן אף מתאר את ההתנגדות שהביעו למחקרים קודמים על עיוורון ואפילו לעבודותיו שלו על זהות אתנית. משתתפי המחקר התעקשו להבין מה הביאו כחוקר רואה להתמקד בנושא, הביעו ספקנות בנוגע למניעים וליכולות של חוקר רואה, ואף הציעו שינסה לחוות חיים בכיסוי עיניים לזמן מה.

בתגובה כתב דשן כי אנשים עיוורים ובעלי מוגבלויות יכולים וצריכים להוות מושא למחקר אנתרופולוגי כמו כל קבוצה אחרת, וכי חוקר רואה יכול לצלול לתוך חיי היום־יום של נחקריו הרואים והעיוורים באותה מידה שבה חוקר מניו יורק, לדוגמה, יכול לנסות להבין את הטבע של שבט פראי או של בוגרי אוניברסיטת פרינסטון. בעיניי, תשובה זו קולעת היטב למתח שבין נורמליזציה לרומנטיזציה. מצד אחד, הדיון מניח על השולחן בדרך ברורה ורפלקסיבית את הקושי, הספק, והמיצוב העצמי של החוקר ואת ההיסטוריה הבעייתית והאייבליסטית של מחקרים על מוגבלות. מצד אחר, דשן נמנע מלתפוס את קבוצת המחקר ועבודתו כאקזוטיים, ומשתמש בשאלות שעולות בנוגע ליחסי כוח בשדה כמקפצה לביקורת על נושא הייצוג באנתרופולוגיה והשאלה למי מותר לחקור את מי.

שני המאמרים המובאים בספר זה מאפשרים טעימה משני כיווני מחקר אנתרופולוגיים שעבודת שדה על עיוורון מקדמת. הראשון, "להיות הורה עיוור לילדים רואים", מציג את החשיבה החברתית על עיוורון ומוגבלות, וכיצד עיוורון מהווה נדבך חברתי ותרבותי ביחסים בתוך המשפחה. דשן בוחן מערכות יחסים ומשמעויות לא רק בין קבוצות גדולות כגון "רואים" ו"עיוורים" אלא גם יחסי אני–אחר במשפחות גרעיניות, ואת הקונפליקט החברתי בין דורות שונים ובין חוויות גוף והתמודדויות שונות עם סטיגמות. המאמר מדגיש את ה"השלכות החברתיות של נכות", ומוסיף לספרות על התמודדות עם סטיגמה כגון זו של גופמן ניתוח מיקרו של אינטראקציות אנושיות. המאמר מלמד כיצד ספֵרות חברתיות כגון גיל ההתבגרות, סטיגמות ובושה ממלאות תפקיד ביחסים בתוך המשפחה, וכיצד מקרה הבוחן מעניק תובנות בנוגע לתהליכים משפחתיים ובין־דוריים רחבים יותר, לא רק בנושא העיוורון, בד בבד עם התייחסות להיבטים ישראליים של משקי בית ואתניות.

המאמר השני, "תרבות וחושי הגוף: המקרה של העיוורים", מלמד כיצד מחקר על עיוורון ומוגבלות הוא ככלל יעיל וחשוב מבחינה אנתרופולוגית לערעור המובן מאליו הגופני והחושי של היות אנושי בעולם. דשן ממשיך במאמר זה עיסוק אנתרופולוגי בגוף שהחל כבר בעבודותיהם של מוס ובורדייה, ומלמד על התרומה הייחודית של מחקר עם אנשים עיוורים לשאלות של 'פרפורמנס', ניהול וחיברות גוף. דשן מנפץ סטיגמות רומנטיות כגון האמונה שעיוורים נוטים להסתמך על חוש המישוש ונוגעים באנשים על מנת להכירם, ומצביע על השתתפותם הפעילה בעולם דרך חושים כמו ריח ושמיעה. יש בכך אמירה חשובה על אנשים עיוורים כמי שלוקחים חלק פעיל וביקורתי בתרבות שבה הם ממוקמים, מתן תשומת לב תיאורטית לחושים שבדרך כלל אינם עומדים במרכז של כתיבה מערבית על גוף והימנעות מרומנטיזציה של עיוורון. כתיבה מסוג זה הנחתה אותי בעבודתי בנושא שכיניתי "הון חושי" של נשים עיוורות, ובניסיון הלא־פשוט להימנע מנרמול של אוכלוסייה זו (דרך אמירה כמו "הם כמו כולם"( מצד אחד, ואקזוטיזציה של אוכלוסיית המחקר מצד אחר )תפיסת אנשים עיוורים כבעלי "כוח על" חושי).

לסיכום, ניתן כמובן לזהות את סממני הזמן בכתיבתו של דשן. לדוגמה, כיום לא מקובל לכנות מוגבלות כ"פגם", ונוצרו מודלים חדשים וחשובים לבחינה של מוגבלות, בין היתר המודל האפירמטיבי, החיובי, של מוגבלות, שמשכלל את המודל החברתי. מודל זה שב לסוגיית הגוף בדרך שונה מתפיסת המודל הרפואי: הגוף מנוכס מחדש על ידי אנשים עם מוגבלויות מרצון לחבר בין החוויה האישית, הגופנית והנפשית ובין הקשרים חברתיים והתרבותיים. בעוד המודל החברתי הסיט את חקר המוגבלות מן הפרט אל החברה, המודל האפירמטיבי מערער באופן רדיקלי על עצם ההנחה שישנה בעיה אצל הפרט. הלקות והמוגבלות נתפסות כבסיס ליצירת זהות אישית וקהילתית גאה וחיובית, והנכות מהווה בסיס לקהילה בעלת קודים, שפה ומסורת משלה. יתרה מכך, למרות השפעתו הרבה של דשן על כתיבתי, הוספתי למחקריו ממדים כגון התמקדות בתיאוריה פמיניסטית וניתוח אנליטי מגדרי, שחשוב במקרה של מחקר של נשים עיוורות.

דשן שרטט תוואי עבור מה שכינה "אתנוגרפיה של עיוורון", שביל שהניח אבני דרך לעבודות עתידיות בתחום לימודי עיוורון ביקורתיים בארץ ובעולם ומבטא עקרונות אנתרופולוגיים שניתן למצוא באתנוגרפיה של מוגבלות גם היום: שאלות על "מהו האנושי", ניתוח המיקום של מוגבלות בציר טבע–תרבות והייחודית של מוגבלות כקטגוריה לימינלית, שממוקמת בחשיבה האנושית בין חיים למוות, בין בריאות לחולי, כקטגוריה נזילה שאליה כל אדם עשוי להצטרף בכל רגע נתון בעקבות תאונה או מחלה.

לפני מעל עשור, בהיותי דוקטורנטית, שיתפתי את דשן במאמר הראשון שפרסמתי על נשים עיוורות (2012). כעבור כמה שבועות הגיעה בדואר מעטפה חומה וגדולה. היא הכילה דפים עם הערות, מחשבות והצעות בכתב ידו. התרגשתי מהמחווה, מהרצינות ומהעומק של ההערות, והן מלוות אותי עד היום."

 לקריאה נוספת: