אנתרופולוגיה לשבת

כיצד מנגנוני הפיקוח, ההשתקה והציות באקדמיה הישראלית פועלים בזמן המלחמה? בחודשים הראשונים של המלחמה שהחלה באוקטובר 2023, חקרו ד"ר מהא כרכבי סבאח ופרופסור סראב אבו-רביעה קווידר מאוניברסיטת בן-גוריון את הפוליטיקה של השתיקה באקדמיה הישראלית. כרכבי סבאח ואבו-רביעה קווידר בחנו את ההתמודדות של הסגל הפלסטיני במאבק על קול באקדמיה הישראלית בזמן המלחמה. במאמר שפירסמו בEthic and Racial Studies הן מצביעות על מנגנונים שמייצרים שתיקה והשתקה, ביניהם פחד, הדרה ופיקוח וחיזוק האחרות הפלסטינית. 

תמונה: יוסי זמיר מתוך אתר שתיל סטוק

ד"ר מהא כרכבי סבאח (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה) ופרופ' סראב אבו-רביעה קווידר (ביה"ס לחינוך) מאוניברסיטת בן גוריון בנגב בחנו את חוויותיהם של חברי וחברות סגל פלסטינים באוניברסיטאות בישראל בזמן מלחמה. בהתבסס על תאוריית הגזע הביקורתית והתיאוריה הפוסט־קולוניאלית, המחקר ביקש לחשוף את המנגנונים המווסתים את השיח האקדמי, המשחזרים יחסי כוח ושליטה, ואת השלכותיהם על חברי וחברות סגל מקבוצת מיעוט בעיתות של קונפליקט לאומי חריף. המחקר התבסס על ראיונות עומק עם 27 חברות וחברי סגל פלסטינים באוניברסיטאות בישראל. באמצעות ניתוח הנרטיבים האישיים נבחנה השאלה המרכזית: כיצד מנגנוני ההשתקה, הפיקוח והציות באקדמיה הישראלית פועלים ומעוצבים בזמן מלחמה, וכיצד הם משתקפים ומתממשים בחוויותיהם של חברי הסגל הפלסטינים במרחב האקדמי הישראלי?

המחקר התקיים במהלך החודשים הראשונים למלחמה. ממצאיו מצביעים על כך שמנגנוני הדיכוי הפועלים באקדמיה – בין אם גלויים ובין אם סמויים, וולונטריים או כפויים – נשענים על שני ממדים מרכזיים של הבחנה. הממד הראשון הוא רגשי, המתבטא בהטלת פחד סביב ביטוי עצמי ובהפיכת כל ביטוי של שייכות לצד ה"אחר" לבלתי לגיטימי. הממד השני הוא שיחני, הבא לידי ביטוי בשפה, בנרטיבים ובאופני הייצוג שמיוצרים במרחב האקדמי. שני הממדים פועלים במקביל ומתחזקים זה את זה כמנגנון דיכוי שמטרתו לחזק את הסולידריות הלאומית של הרוב היהודי. ביטויים לכך עלו במיליטריזציה של המרחב האקדמי, בדרישות לגינוי ובתופעות של שתיקה והשתקה עצמית.

המנגנון הראשון מצביע על טשטוש הגבולות בין המרחבים, זה האקדמי וזה הצבאי. כחלק מהרתמות האקדמיה לתמיכה במטרות המלחמה, האוניברסיטאות אימצו נרטיב ציוני-הגמוני, טשטשו את הגבולות בין המרחב האזרחי לזה הצבאי, והפכו את הקמפוסים למרחבים רוויים בסמלים לאומיים וצבאיים. למול טשטוש זה, המרואיינים תיארו תחושת ניכור עמוקה ותחושת אי־שייכות גוברת למרחב האקדמי. אחד הביטויים הבולטים לטשטוש הגבולות היה נוכחות נשק בקמפוס – סטודנטים ומרצים חמושים – שחיזקה את תחושת האיום ולתפיסתם היא הדגישה את יחסי הכוח בין יהודים לפלסטינים. נוסף על כך, ניכר תהליך של גיוס הידע והמדע לשירות המדינה והצבא. מחקרים ופעילויות אקדמיות הוצגו כחלק מהמאמץ המלחמתי, בעוד שחוקרים פלסטינים ותחומי ידע ביקורתיים הושתקו או נדחקו לשוליים. כך התחזקה תחושת "אי־הנראות" של המרצים הפלסטינים והועמקה הדרתם מהקהילה האקדמית הרחבה. ממצאים אלו חשפו כי המיליטריזציה של המרחב האקדמי בתקופת מלחמה איננה רק תהליך סמלי, אלא מנגנון שליטה רב־ממדי המחזק את גבולות הלאום, מגדיר מחדש את גבולות השייכות ומעמיק את תחושת ה"אחרות" של הפלסטינים באקדמיה הישראלית.

המנגנון השני בא לידי ביטוי בתהליך משמוע זהויות שבו הזהות הפלסטינית של חברי סגל הוצבה כמאיימת, חשודה, ובלתי לגיטימית. המרואיינים תיארו תחושה גוברת של ניכור וחשדנות כלפיהם, שבהם עצם ההשתייכות הלאומית הפכה לסימן של נאמנות מוטלת בספק. אחד ממנגנוני השליטה המרכזיים שהתגלו היה הגבלת האפשרות לבטא אבל וצער על הקורבנות בעזה. מרואיינים ציינו כי השיח האקדמי התיר לבטא צער על נפגעים יהודים בלבד, בעוד שכל ביטוי של אמפתיה לפלסטינים הושתק או נחשב בלתי לגיטימי. כך נוצרה "היררכיית כאב" שבה רק סוג מסוים של סבל נחשב לגיטימי. היררכיה זו גובתה על ידי דרישות ישירות ועקיפות לגינו פומבי את מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר. הדרישות הללו, שנשענות על חשדנות מובנית כלפי זהותם של חברי הסגל הפלסטינים, שימשו כמנגנון משמעתי וכמבחן נאמנות בלתי אפשרי. גם כאשר הביעו סולידריות או גינוי, הדבר נתפס לעיתים כחסר או בלתי מספק. המרואיינים תיארו את השיח הזה ככפייה מוסרית ופוליטית שמגבילה את חופש הביטוי והופכת את הציות לנרטיב הדומיננטי לתנאי להשתייכות ולמרחב האקדמי.

המחקר חושף מנגנון נוסף; השתקה עצמית המנותחת לרוב כמנגנון שליטה קולוניאלי. תחת איום מתמיד של סנקציות, ביקורת ציבורית ופעולות מישטור יזומות מצד מוסדות אקדמיים וארגוני ימין, נוצרה מציאות של פחד והשתקה כהגנה מפני מנגנוני הענישה ו\או ההדרה. המרואיינים תיארו כיצד הם נמנעים מלדבר בישיבות, ממפגשים חברתיים ומשיח ציבורי, מתוך חשש שכל מילה תתפרש כבגידה או חוסר נאמנות למוסד האקדמי. עם זאת, המחקר חשף שההשתקה העצמית אינה רק ביטוי לדיכוי — אלא גם מעשה תבוני ואסטרטגי תוך סירוב לאמץ זהות של קורבן. חלק מהמרואיינים תיארו אותה כבחירה מודעת לשרוד ולהימנע מהיתקלויות, כ"שתיקה חכמה" שמאפשרת עמידה במציאות פוליטית עוינת. כך הופכת ההשתקה למרחב כפול: היא גם תוצאה של יחסי כוח והפנמת פיקוח ומשטור, אך גם מעשה התנגדות שקט המערער את הציפייה לציות ולכניעה.

בסופו של דבר, המחקר חושף את עומקם של מנגנוני הפיקוח והציות המשמשים את האקדמיה הישראלית בזמן מלחמה והאופן שבו הם מתואמים עם מערכות כוח קיימות לשימור עליונות יהודית ולחיזוק גבולות הלאום. ההשלכות שלהם על המיעוט הלאומי במרחב האקדמי באו לידי ביטוי בחידוד גבולות השייכות, העמקה של יחסי השליטה הקולוניאליים, והצבת חברי הסגל הפלסטינים במרחב שבו זהותם הלאומית היא מושא של חשד ופיקוח. הדינמיקה שמחקר זה חשף, שהמרחב האקדמי בתקופת המלחמה פעל כמרחב שבו משוכפלים שיחים היררכיים בין ה"ניתן להיאמר" וה"בלתי ניתן להיאמר" (באטלר, 1997) מגלמת מאבק מתמשך על כוח סימבולי בעיצובם מחדש של "מבני הגמוניה מנטליים" (בורדייה 1991, עמ' 48), המשמשים לקידום פרויקט בניית האומה היהודית והתהוות תודעה ציונית משותפת. השפה, הסמלים והשיח פועלים כאמצעים פוליטיים להטמעת אחדות לאומית. דוגמאות לכך ניתן לראות בסיסמא "ביחד ננצח", בריבוי הדגלים הישראלים ברחבי הקמפוסים ובנוכחותם הבולטת של אנשי צבא חמושים במדים — כל אלה ממחישים כיצד גויסה האקדמיה לפרויקט הלאומי, באופן המחזק הומוגניות ותודעה לאומית אחת. אימוצם של סמלים אלה כחלק אינטגרלי מהשיח הדומיננטי מטשטש את הגבולות בין המרחב האקדמי לזהות הלאומית, ומייצר תחושת הדרה בקרב סגלים פלסטינים ומעמיק את תחושת הזרות וחוסר השייכות שלהם. כפי שמנסח בורדייה, "דוברים החסרים את הכשירות הלגיטימית מודרים למעשה מן התחומים החברתיים שבהם נדרשת כשירות זו, או נדונים לשתוק" (1991, עמ' 55).