הסוכה וה7 באוקטובר
הסוכה בביתו של גיא גלבוע דלאל לא פורקה בשנתיים האחרונות, עד שישוב הביתה. אתמול חזר גיא, אחרי 738 ימים בשבי. סוכות נראו ברחבי הארץ בשנתיים האחרונות, סוכות שנותרו בעוטף עזה ובישובי הצפון אחרי פרוץ המלחמה ולא פורקו במשך חודשים רבים. מיכל טל ביצעה עבודת שדה ארוכה במסגרת עבודת סמינר ואספה תיעודים וייצוגים של סוכות מהשנה הראשונה של המלחמה 2023-2024. לרגל חג הסוכות השני מאז המלחמה ושחרור החטופים, היא כותבת לבחברת האדם:
חג הסוכות הוא אחד משלושת הרגלים, והוא נושא עמו משמעות עמוקה של זיכרון ושייכות לאומית עבור העם היהודי. מעבר להיבטים החקלאיים של החג הקשורים לאסיף התבואה בסתיו, הסוכה מהווה סמל מרכזי, המשקף את הארעיות של חיי האדם ואת המסע הקולקטיבי של העם היהודי לאורך ההיסטוריה. על פי המסורת, הסוכה מזכירה את נדודי בני ישראל במדבר לאחר יציאתם ממצרים, כשהיו חשופים לתנאי הטבע ונתונים לחסדי האל. הסוכה, כמבנה ארעי הבנוי מחומרים פשוטים ולא עמידים, מגלמת את חוסר הוודאות והפגיעות שאפיינו את אותו מסע בן ארבעים שנה.
הארעיות שמסמלת הסוכה אינה מוגבלת רק לזיכרון היסטורי זה, אלא נוכחת גם בתודעה היהודית הקולקטיבית לאורך הדורות. במהלך הגלות שהחלה עם חורבן בית המקדש השני, היוותה הסוכה סמל להשתייכות יהודית במרחבים זרים, רחוק מהבית הלאומי. גם בזמני משבר היסטוריים אחרים, כגון השואה, תפקדה הסוכה כסמל לכמיהה לבית ולחיים של יציבות — חיים שנגדעו בשל רדיפות וגלות כפויה.
בעידן המודרני, משמעותה של הסוכה כמרחב ארעי אינה מאבדת מתוקפה. דווקא בעולם בו שואף האדם ליציבות כלכלית, בטחון אישי ותחושת קבע, הסוכה מהדהדת את רעיון הארעיות כמצב תמידי בחיים האנושיים. היא מזכירה לאדם כי כל יציבות היא בגדר אשליה זמנית, ובכך מעוררת מחשבה על תלותו של האדם בטבע ובסביבתו, כמו גם על קיום הנסיבות שיכולות להשתנות בין רגע. באופן אישי יותר, ניתן לראות את הסוכה כמרחב המזמין לתודעה של חיים בהווה, רגעים בהם מתכנסים בני ובנות הבית תחת קורת גג משותפת ומאוחדת, אך זמנית. בתודעה זו טמון גם המתח בין השאיפה להיאחזות ולהיקבעות לבין ההכרה בחיים כמציאות מתמדת של שינוי. כך הופכת הסוכה לסמל לא רק לחיי העם היהודי לדורותיו, אלא גם למצב האנושי הכללי, שמחייב תנועה מתמדת בין ארעיות וקביעות.
שנת תשפ"ד, שהחלה בספטמבר 2023, התאפיינה בטלטלות עמוקות בחברה הישראלית על רקע אירועים ביטחוניים, חברתיים ופוליטיים יוצאי דופן שהותירו חותם משמעותי על התחושות הלאומיות והאישיות של אזרחי המדינה – ביניהם הקורונה, המהפכה המשפטית, בבחירות רבות. אירועים אלו שיקפו באופן דרמטי את מושגי הארעיות, חוסר הביטחון והתקיעות בחיים הפרטיים והקולקטיבים כאחד.
בעקבות אירועי ה7 באוקטובר, עשרות אלפי משפחות פונו מיישובים לאורך הגבול עם עזה ובצפון הארץ. יישובים רבים נותרו ריקים, כאשר תושביהם עברו למקומות מקלט זמניים או פונו לבתי מלון ומתקני קליטה ברחבי הארץ. פינוי היישובים שהיה תגובה מיידית לצורך ביטחוני, יצר מציאות של ניתוק מהבית, תחושת שבר וגם היעדר ביטחון. עבור משפחות אלו, תחושת הביתיות הפכה לחוויה שבירה וזמנית, כשהעתיד שלהם במקומות המפונים נותר לוט בערפל. המראה של בתים ריקים, סוכות נטושות ורחובות שוממים העצים את תחושת הארעיות והזמניות שנוצרה בעקבות האירועים.
אותו יום שבת, קטע באכזריות את אווירת החג והותיר את הסוכה כסמל דומם לתקופה שלפני האירועים – תקופה של חגיגות, אירוח, שמחה ומפגשים משפחתיים. כעת, הסוכה הפכה להיות עדות אילמת לזמן שנעצר; מבנה ארעי שנשאר עומד במרחב, אך איבד את משמעותו המקורית של החג וזמניות מבוקרת, והפך לתזכורת כואבת לעתיד הלא ברור ולחיים שהופסקו ברגע אחד. באופן סימבולי, ההשפעה של המתקפה בסוף חג הסוכות יצרה מצב שבו הזמן נראה כקפוא – סוכות נותרו עומדות ריקות ביישובים שפונו, מתפקדות כשרידי זמן אחר, תקועות בין חג של יציבות זמנית וביתיות מתחדשת לבין מציאות כאוטית של אובדן וחשש קיומי. כך, הסוכה במקום להוות סמל של חג וארעיות בטוחה, הפכה למבנה המגלם את הארעיות והפגיעות-עדות דוממת לקריסה של תחושת הביטחון והקביעות.
הסוכות הריקות בעוטף עזה ובצפון מעוררות תחושה עזה של זרות ואי-ודאות. המרחבים בהם הוקמו סוכות אלה הפכו בין לילה למרחבים נטושים. במובן מסוים, הסוכות הנטושות הפכו סמל להמתנה הכואבת לשובם של תושבי היישובים לבתיהם, ושובם של כל החטופים והחטופות לביתם. כמו הסוכה, גם הקהילות שפונו נותרו במצב של ארעיות מתמשכת, בין עקירה לבין תקווה לשיבה למקום שממנו נאלצו לברוח.
מעבר לסוכות שנותרו נטושות ביישובי עוטף עזה ובצפון הארץ, תופעה בולטת נוספת שהופיעה בשנה זו הייתה הקמת סוכות ששימשו כמוקדים של אבל, זיכרון ומחאה. משפחות רבות איבדו את יקיריהן והקימו סוכות אבלות, בהם התכנסו אנשים כדי לבכות, לזכור ולהתייחד עם זכר הנופלים. הסוכה, כמבנה פתוח ומכיל, יצרה סביבה שבה יכלו המשפחות לשתף את כאבן עם הציבור הרחב, להפוך את הכאב הפרטי לחוויה ציבורית משותפת ולייצר מרחב של זיכרון והזדהות.סוכות המחאה שהוקמו במקומות שונים ברחבי הארץ, סימלו תחושות חוסר צדק ודרישה למענה מצד קובעי המדיניות. במוקדים ציבוריים הוקמו מאהלי מחאה וסוכות, כמו "מאהל החטופים" מול בית ראש הממשלה בירושלים ובכיכר החטופים בתל אביב. הסוכה, כמבנה ארעי, שימשה כאן כבמה ציבורית לביטוי של מחאה ומאבק, תוך שהיא מדגישה את תחושת הארעיות וחוסר הוודאות, ומעצימה את אי הנוחות באמצעות סוכה שעומדת מקושטת גם זמן רב לאחר החג. הימצאות הסוכה במקומות הללו כמו נועדה להביא את התחושה של המבקרים בעוטף עזה ובקו העימות בצפון, שרואים את הסוכות שנותרו במקומן, ולהזכיר בצורה פרפורמטיבית את הימצאותם של החטופים בעזה. הסוכה כאמצעי מחאה כמו מעוותת את הסדר הקיים. בעוד לוח השנה מתקדם, הסוכה ניצבת שם, מזכירה שעשרות אלפי ישראלים, ובמיוחד בני משפחות החטופים, עוד לא המשיכו הלאה, התודעה והמחשבה שלהם עדיין בשמחת תורה.
ניתן לראות גם את הסמליות של הסוכה מאז השביעי לאוקטובר דרך העלייה המשמעותית בבניית סוכות בחג של שנת תשפ"ה, שנה אחרי פרוץ המלחמה. בחג זה נמצא כי חלה עלייה משמעותית ברכישה ובבניית סוכות בניית סוכה בחג. ניתן לראות את המגמה הזו כביטוי לתחושת השבריריות והארעיות שמלווה אותנו מאז המלחמה אך גם לניסיון להמשיך את החיים למרות השבר והטראומה ולייצר שליטה ובעלות על מושג הארעיות והזכרון דרך בניית הסוכה. הסוכה, אם כך, הפכה מסמל טקסי לארעיות ושבריריות עתיקה לסמל קולקטיבי לזיכרון וההזדהות הקולקטיבית של השנתיים האחרונות. סמל זה מבטא ייצוג במציאות, לזכרון, למחאה, לכאב, להמשכיות וארעיות הנמשכת עד היום, אלו נכנסו ליותר בתים בישראל בשנתיים האחרונות יחד עם הסמליות החדשה שטעונה בייצוג הסוכה.
הסוכה, כמבנה ארעי, הפכה לסמל מוחשי למצבו של העם בשנה זו – מבנה אשר עומד על תילו אך חסר קביעות והגנה. הארעיות שבאה לידי ביטוי בסוכות שהוקמו ובמבנים הארעיים של מאהלי מחאה וזיכרון שיקפו את התחושה הכללית שהיציבות היא בגדר אשליה. דווקא בשנה זו, בה נחוו טלטלות רבות כל כך, הפכה הארעיות לחוויה משותפת ולמצב קיומי לכלל החברה הישראלית. כך, שנת תשפ"ד הייתה שנה של חיפוש מחודש אחר יציבות ומשמעות, תוך הכרה בשבריריותו של הקיום, כאשר הסוכה עברה טרנספורמציה, מסמל דתי או תרבותי, לאלמנט לאומי מכונן המסמל את קו השבר ואת השינוי העמוק שעברה התודעה הקולקטיבית בחברה הישראלית.
עבודת השדה נעשתה ב2023-24 בשנים בהם ארעיות קולקטיבית הייתה נוכחת בשיח הציבורי באופן מובהק. הארכיון שנאסף הוצג בחדר עציון כחלק מהתערוכה "24 שעות לפני" בגלריית מעמותה. לשמחתינו ולאור הבשורות בימים האחרונים, תחושת התקווה בשיבת חטופינו וסיום המלחמה עתידה להחזיר את השמחה לחג ״שמחת תורה״ ולהשאיר את הארעיות הקולקטיבית ששרה בשנתיים האחרונות כריטואל של חג הסוכות ולזכרון הטעון באובייקט הסוכה. מי יתן ועם סיום החג ושיבת החטופים נוכל להתחיל לחזור למציאות של קבע ויציבות.